הקברניט
ג'מבו-קופטר: היהודי שבנה את המסוק הכי גדול בעולם
מיכאיל מיל אהב לקשור בין ההליקופטר ואגדת המרבד המעופף, וכשבכירי תעופה אחרים בבריה"מ התעללו בצוותים שלהם - הוא ניגן ושר לעובדיו. כך בנה אימפריה בנועם, והליקופטרים טיטאניים - גדולים יותר ממטוסי נוסעים
שלום, כאן הקברניט; אומרים שכדי לשרוד בביזנס קשוח, צריך לגדל קשיחות בעצמך - עור של פיל, ערמומיות של שועל, רעב של ברקודה, דם קר ועוד שלל תכונות פרא שנשלפו מעולם החי. או שפשוט באים עם ראש מבריק וחיוך נעים, כפי שעשה יהודי אחד שאהב הליקופטרים, והביא לנו את המסוק הכי מוגזם שנבנה אי פעם.
- האם היטלר היה משתלט על העולם אם היו לו מטוסי F15?
- יורופייטר טייפון: הלביא של אירופה
- יואי, בייבי: סיפורו של המסוק הכי חשוב בהיסטוריה
השנה היא 1921 והתעופה כבשה את העולם: אלופי ההפלות של מלחמת העולם הראשונה היו לגיבורי תרבות, הרפתקנים שברו שיאי טיסה לגובה ולמרחק, ומטוסי נוסעים כבר הטיסו את עשירי העולם ממקום למקום. מעמד הפועלים הסתפק בלחלום על טיסה, לנופף מהקרקע לאווירון חולף - ולהשתתף באירועים קהילתיים כתחרויות בניית דגמי דאונים. בעיר הסיבירית אירקוצק נערכה תחרות כזו, והזוכה הפתיע את כל הקהל: הדאון הכי יציב, שטס הכי הרבה, עוצב בידי ילד יהודי ביישן בן 12.
קהל סקרנים נאסף לראות מטוס מקרוב, בתחילת שנות העשרים צילום: RNZAF
שמו היה מיכאיל ליאונטיביץ' מיל, והוא היה ילד פלא, אפילו בסטנדרטים של החינוך הרוסי קלאסי: הצטיין בציור ובנגינה, למד שפות בקלות ואף עשה זאת להנאתו, הבריק במתמטיקה והעמיק גם בספרי הרפואה של אמו, שהיתה רופאת שיניים. אבל המשיכה להנדסת תעופה היתה חזקה מכל: ב-1926 החל ללמוד ועבר בין כמה מכללות. תוך לימודיו, התאהב ברעיון הרוטור ככנף - שימוש במדחף גדול כדי להמריא אנכית ולטוס.
מיכאיל מיל הצעיר צילום: rgantd
זה נראה לו כמו פלא התעופה הבא, והוא רצה להיות ממבשרי המהפכה. באוניברסיטת טומסק פגש מיל בניקולאי קאמוב, עוד ילד-פלא מאירוצק, שגם לו תשוקה בוערת למסוקים, ודרכם המשותפת החלה בחברות אמיצה. כמו בכל סיפור טוב, היא תהפוך בהמשך ליריבות סוערת ביותר, אך על כך נדבר בפעם אחרת.
כשסיים מיל את לימודיו ב-1931, עזר לו קאמוב להתקבל לעבודה בטסאגי (TsAGi), המכון העליון להנדסת תעופה ושיט בבריה"מ - עבודת חלומות בשביל כל מהנדס מוכשר. וגיבורנו פרח שם כמו באגדות.
מיל ומסוק צילום: aviamuseum
תוך שנה בלבד מונה לראש צוות, ובהמשך קודם לעמוד בראש גוף מחקר האווירודינמיקה התיאורטית. המהנדס התגלה כמדען חריף, ותוך שנים ספורות פרסם מחקרים בנושא ג'ירוסקופים והיה למומחה הכי גדול בבריה"מ בתחום תיאוריית המסוקים.
ב-1947 הוצב בראש משרד עיצוב משלו - חברת המסוקים מיל, ומערך שלם של מחקר מסוקים. ב-1948 חשפה מיל את ה-Mi1, מסוק סיור וקישור קל, שעבר שיפורים רבים ויוצר בכ-2,500 יחידות; הצלחה מסחררת מהמוצר הראשון. בהמשך הוצגו דגמים גדולים יותר כמו ה-Mi2 שנשא שמונה אנשים והיה למסוק תובלה וחילוץ מוצלח (כ-5,500 יחידות יוצרו, ורבים מהם טסים גם היום).
התחלה טובה. מסוק ה-Mi1 צילום: Russian Helicopters
העבודה בחברת מיל, מעידים בוגריה, היתה תענוג: מיכאיל מיל דאג לשלב בין ותיקים וצעירים, זוטרים ובכירים, כך שכולם יהיו תלויים זה בזה וישאירו את האגו בש"ג. הוא עצמו היה המומחה הגדול מכולם, אך תמיד ניגש לכל בעיה בחיוך, הסביר במקום לנזוף, התלוצץ על ענייני פוליטיקה במקום לצטט תעמולה כקומיסר, פשוט בוס מהאגדות.
מיל אהב לומר שהאנושות פינטזה על המסוק אלפי שנים, בפולקלור ובתרבות, דרך אגדת השטיח המעופף; משהו קסום שממריא מכל מקום, טס לכל מקום ונוחת בכל מקום. כל אנשיו נדבקו בחזון הזה, וכולם הגיעו למשרד כל בוקר בידיעה שהם עובדים על מהפכה, שכל קו שהם משרטטים או בורג שהם מחזקים הוא עוד קצת, עוד צעד פצפון בדרך להגשמת חלום הדורות.
האם אלאדין בעצם רצה הליקופטר? צילום: Viktor Mikhailovich Vasnetsov
המצב בשאר משרדי העיצוב בבריה"מ היה, בואו נגיד, שונה: מזה שנים רבות שהחזון היה להשיג עסקאות גדולות יותר, להתחזק פוליטית מול המפלגה, ולהקדים יריבים בכל מחיר ותחבולה. למשל, ארטיום מיקויאן מחברת מיג גרם לפקיד בריטי להשתכר ולתת לו גישה לטכנולוגיית מנועים לאחר התערבות על משחק סנוקר, יריביו של גאון התעופה אלכסנדר קלינין הובילו להוצאתו להורג כבוגד ועוד.
אז שבחברות אחרות לעסו המהנדסים זה את זה כברקודות, ובכירים רדו בעובדיהם בכל דרך למעט הצלפה בשוט, באירועי חברה נאספו אנשי מיל סביב פסנתר, כשמיכאיל מיל ישב לנגן שיר שמח.
מיל (במרכז) ואנשיו צילום: Russian Helicopters
והאווירה הזו דווקא השתלמה היטב: אנשי מיל היו יצירתיים, מהירים ומדויקים, בדיוק מה שהצטרך הבוס כדי ללכת על גדול: כל מסוק של החברה היה חזק ועוצמתי מקודמו, וכבר ב-1957 הסתנוור כל העולם ממסוק ה-Mi6: היתה זו מפלצת באורך 33 מ', שיכולה לשאת 90 חיילים, יותר ממטוסי התובלה הצבאיים של אותם ימים. המסוק הכי גדול בעולם. אחריו הופיע ה-Mi8, מסוק תובלה בינוני שברבות הימים הפך לנפוץ ביותר בעולם (ויקבל טור משלו).
כן, הוא מרים עמוד מתח גבוה. Mi6 צילום: aerospaceweb
אבל מיכאיל מיל רצה יותר. בעיני רוחו, ניתן היה לבנות מסוק חזק יותר, שיתעלה על כל מטוס ביכולתו להנחית כוחות וכלי רכב בכל מקום, ולא להיות כל כך מוגבל בטווח ובמהירות הטיסה, או במטען שביכולתו לשאת.
בואו נתעכב על זה רגע; כשמטוס נמצא בשיוט ליעד, כנפיו מייצרות עילוי מעצם קיומן; לא צריך להזיז אותן, רק לדחוף את הכלי קדימה, כדי שצורת הכנף תדחוק אוויר כלפי מטה והמטוס ימשיך לטוס. כן, ההמראה וצבירת התאוצה שורפות המון דלק, אך השיוט פחות. המסוק, לעומת זאת, תלוי בסיבוב הרוטור כדי לייצר עילוי - כנף מסתובבת. והטיית הכנף הזו כלפי מטה היא שמשנה את הזווית בה נדחק האוויר ומניעה את המסוק לפנים. וזה, חברות וחברים, מצריך המון דלק - דלק שאי אפשר לאחסן בכנפיים (כי לרוב, אין כאלה ממש) ולכן הגוף יכיל פחות מקום למטען. מה קיבלנו? כלי שממריא ונוחת אנכית, אך טס לאט יותר, נמוך יותר ולטווח מוגבל.
מסוק Mi6 מהחזית. שימו לב לכנפיים, שנועדו לספק עילוי בטיסה ולסייע לרוטור צילום: Russian Helicopters
הפיתרון הראשון של מיל היה העגורן המעופף Mi10, בו פשוט הופרדו המסוק ותא המטען שלו. גופו תוכנן לשאת מכולות מודולריות, בהן חיבור לתא דלק נוסף, אם יידרש, וכך יוכל המסוק לחסוך בדלק בדרכו ליעד, ולשוב במהירות גדולה פי שניים לאחר שהנחית את המטען. מיל, גאון שכמותו, אמר לאנשיו ללכת על מסוק עוד יותר גדול. כמה גדול? כזה שיהיה בו מקום לדלק ולשני רוטורים עצומים, כדי לחולל מהפכת תובלה אמיתית. והם בנו עבורו את ה-Mi12.
גוף של מטוס, ורוטורים עצומים. Mi12 צילום: Groningen Airport-Eelde (GFDL
היה זה שילוב בין מטוס למסוק: גוף באורך 37 מ' ומוטת כנפיים של 67 מ' (כולל צלחות רוטורים), גובה של בניין בן שלוש קומות ומשקל המראה מירבי של מאה טון, זו היתה מפלצת. מסוק-זילה. עם מקום ל-196 נוסעים או 40 טון מטען, לא רק שהוא גדול יותר ממטוס תובלה מדגם הרקולס - תיאורטית, הוא יכול להרים אחד באוויר.
בחזונו, ראה מיל כלי שישנה את הדרך בה מתפקדים נמלי תעופה: במקום מסלולים עצומים - מנחתים רבים, בהם מסוקים לוקחים אנשים ממקום למקום. תחבורה כזו תצריך פחות תשתיות והתעסקות מרכבות, תהיה מהירה ממכוניות, ובשאיפה, פשוטה יותר ממטוסים. ה-Mi12 היה צעד גדול בכיוון הזה, ומיל האמין בכך והדביק אחרים בהתלהבות שלו.
Mi12 צילום: Russian Helicopters בתחילה, אהבו שלטונות בריה"מ את המסוק הזה: כגדול בעולם, סיפק למפעל מיל אותות ופרסים, שהלכו והצטברו כששבר שיאי גובה טיסה ונשיאת מטען. כן, הוא נשא יותר נוסעים כמעט מכל מטוס נוסעים בעולם, אך הסובייטים לא חשבו על כך והתמקדו ביישומים צבאיים.
מיכאיל מיל נפטר ב-1970, והשאיר את החברה כואבת; המכה הבאה לא איחרה לבוא: גם המסוק הענק האחרון של הממציא האהוב, מהפכת התחבורה הבאה, חישב זמנו לאחור.
מיל והמסוק-זילה צילום: homsk
הצבא האדום רצה את ה-Mi12 בעיקר כדי לסייע בפריסה מהירה של סוללות טילים בליסטיים, אך עם התקדמות הטכנולוגיה הפכו הטילים לבעלי טווח ביניבשתי, כך שמי בכלל צריך להזיז אותם. לממשל הסובייטי לא היה אכפת ממהפכות תובלת נוסעים; מה רע לו, לפרולטריון, ברכבת? ב-1974 בוטל הפרויקט, והשאיר את חברת מיל בתיסכול גדול.
ואז קם מראט טישצ'נקו, מהנדס בכיר שגדל תחת חסותו של מיל, והחליט שלא לוותר. שנים עבר על כל החומרים שנאספו מניסויי ה-Mi12; על הרשימות של המהנדסים ודיווחי טייסי הניסוי; ועל החומרים התיאורטיים שבנה מיכאיל מיל בעצמו מאז ראשית דרכו כמהנדס. לאט לאט, התגבשה תמונה בראשו של טישצ'נקו: אפשר לבנות את השטיח המעופף של מיל, אפשר להגשים את חלומו ולעשות זאת בצורה של הליקופטר רגיל. ב-1977 נחשף ה-Mi26. במבט ראשון הוא באמת נראה כמו מסוק סטנדרטי: שני מנועים, רוטור ראשי גדול, רוטור משני קטן בזנב וכולי.
נעים להכיר: Mi26 צילום: ticiaverveer R/militaryporn
אבל כל דבר בו פשוט עצום: רוטור הזנב שלו זהה בגודלו לרוטור ראשי של מסוק דיפנדר; הרוטור הראשי, בן שמונה להבים, מחובר לזוג מנועים שמייצרים כמעט 23,000 כוח סוס. זו עוצמה שיש, בדרך כלל, לאוניות בסדר גודל של קורבטה.
הגוף ארוך משל מטוס הנוסעים בואינג 737 וגם רחב יותר; ביכולתו לשאת יותר חיילים ממטוס הרקולס; ה-Mi26 נחשב ליציב ואמין מאוד, וקיבל הרבה מאוד מערכות גיבוי. למשל, מערכת התמסרות של המנועים מאפשרת חלוקת עוצמה דינמית בין מנוע למנוע, כך שאם אחד כשל, יעבור עומס הטיסה מיד למנוע השני.
רגע של השוואה: מימין ה-Mi12 וה-Mi26, ומשמאל ה-CH53 ותחתיו ה-CH47 והאפאצ'י האמריקאיים צילום: aviationhumor
עדיין היו לג'מבו-קופטר מגבלות של מסוק: מהירות של 295 קמ"ש, וטווח של 1,900 ק"מ שהוא אולי הרבה עבור מטוס קרב, אך מטוסי תובלה נדרשים לפי שניים מכך בממוצע. הפעם התלהבו הגנרלים וה-Mi26 נכנס לשירות ב-1983 וחולל נפלאות.
הוא חילץ נפגעים רבים במלחמת אפגניסטן והיה גדול דיו כדי להקפיץ לנקודות עימות כוחות גדולים בבת אחת, ואפילו נגמ"שים כבדים וסוללות ארטילריות.
מסוק Mi26 פורק צוות קומנדו. ביכולתו לשאת פלוגת חיילים שלמה צילום: גטי
יכולת הנשיאה שלו היתה מדהימה: למשל, במקרה אחד נשלח מסוק כזה כדי להניף ממצא מאוד מיוחד מחפירה ארכיאולוגית: ממותה צמרירית שהשתמרה בתוך גוש קרח של 25 טון.
מימין: Mi26 נושא מסוק אמריקאי כבד מדגם צ'יינוק, ומבצע הטסת הממותה הקפואה צילום: ticiaverveer+R/militaryporn
בפעם אחרת, שכר צבא ארה"ב מסוק כזה שמופעל בידי גוף אזרחי כדי לחלץ, אוי לבושה, שני מסוקי צ'יינוק ענקיים שנפגעו באזור נידח באפגניסטן. שתי גיחות, והג'מבו-קופטר הביא את המסוקים האמריקאיים למקום מבטחים.
אך המשימה המפורסמת ביותר של מסוקי Mi26 היתה אסון צ'רנוביל. כשהתפוצצה ליבת הכור הגרעיני, נפער הגג וקרינה קטלנית זיהמה את כל אזור הכור. מסוקי הענק הם שטסו מעליו פעם אחר פעם, כשהם שופכים חול ובורון, ומטילים שקי עופרת עד שכובתה האש.
מסוק Mi26 מעל לכור הפעור של צ'רנוביל צילום: Sputnik
לאחר מכן, רוססו חומרים צמיגיים שונים קילומטרים רבים סביב הכור, כדי שנשורת גרעינית מהקרקע לא תפוזר בידי הרוח ותזהם אזורים נוספים. הצוותים עדיין ספגו קרינה ורבים חלו ואף נפטרו, אך ה-Mi26 היה הכלי המתאים ביותר למשימה. מסוקים קטנים יותר היו מצריכים יותר גיחות, שהיו חושפות יותר אנשים ליותר קרינה.
ובמשימה הזו השתתפו כל מסוקי מיל: ה-Mi2 העביר צוותי בדיקה אל תוך אזורים מזוהמים מרוחקים; ה-Mi6 פיזר חומרים לצד ה-26 הענק והעביר ציוד לאזור האסון; ה-Mi24 - מסוק הקרב הכבד ביותר בעולם - שימש לנשיאת חיישני קרינה; ובמבצע לקחו חלק גם מסוקי Mi8 רבים.
מעניין מה היה אומר מיל על עולם תעופה של ימינו, והאם היה מודה שחזון המרבד המעופף שלו היה אופטימי מדי בראותו שטרם הומצא מסוק שיכול להחליף ביעילות מטוס נוסעים גדול.
יכול להיות שאם היה פועל בתחום פחות נישתי - מטוסי קרב למשל - היה עליו לוותר על האופטימיות, ושורד ומצליח רק עם קשרים פוליטיים, הפחדת עובדים ושאר המאפיינים של יצרניות אחרות. אבל לראייתי, גם אם היה חזונו תמים וגם היתה זו מנת מוטיבציה מתודית לעובדים, האפקט היה נהדר: מיל היתה לאחת מחברות המסוקים הכי מצליחות בהיסטוריה, כשבשורותיה אנשים חדורי אמונה שבונים דברים גדולים ושוברים שיאי עולם. טיסה נעימה!
