אימון מתקדם: סכנת ההכחדה של רוכבי האופניים
התאונות הקטלניות עוררו שיח נוקב בקרב הרוכבים בישראל: לנטוש את הענף - או לסכן את החיים
“אני אהיה אלוף עולם באופניים”, הכריז בני בן החמש בשבת האחרונה. זו לא הפעם הראשונה שהזאטוט מביע את רצונו להיות רוכב אופניים דגול. הוא ינק את ספורט הרכיבה מהרגע שבו הגיח מבטן אמו (שהיתה בעצמה אלופת ישראל ברכיבה) . מי יודע, אולי החלום שלו לא מופרך לחלוטין?
אני מדמיין אותו מצטיין בתחום, גורף ניצחונות וגביעים, מלא סיפוק וגאווה על הישגיו. אבל בשנה וחצי האחרונות החיזיון הזה תמיד מגיע למבוי סתום. לסימן שאלה ענק שאחריו מגיע סימן קריאה מהדהד: האם אני, שהייתי בעצמי רוכב ויושב על האוכף כבר קרוב ל־30 שנה כספורטאי ומאמן, מוכן לקחת את הסיכון שבני יהיה רוכב אופניים תחרותי בישראל של היום? והתשובה ברורה: בשום אופן לא!
כפי שכתבתי כאן בעבר, לפני מעט יותר משנה איבדתי את נועה חייט, הספורטאית המובילה במועדוני, שנהרגה בתאונת אופניים. הכאב על לכתה היה קשה מנשוא. הרגע שבו אני עומד באמצע מרכז הכרמל בחיפה, כשבני בן הארבע מחזיק לי את היד ואני קולט שהנערה ששוכבת כרגע ללא רוח חיים בדרך פרויד היא נועה — שינה את חיי.
אם עד אותו רגע התייחסתי אל אופניים כאל כלי קסום ומשחרר, הרי שמאותו רגע התחלתי לראות בהם גם כלי משחית שיכול ליטול חיים בתנועת דיווש אחת. קונפליקט גדול נפער. האהבה הוותיקה והעוצמתית שלי לענף החלה לקרוס לתוך עצמה.
לפני מותה של נועה חייתי בתחושה הכוזבת שאלי זה לא יגיע. התאונות נראו רחוקות ממני. היום הכל מרגיש קרוב, אישי, נוגע ופוצע. בישראל, שבה קהילת רוכבי הכביש מונה כמה אלפי ספורטאים שמכירים זה את זה, כל כמה שבועות מגיעה ידיעה על מכר שנדרס למוות והעיסוק בספורט הזה נדמה להימצאות בקרבת מגפה: לפני שבוע וחצי היה זה מותם של תומר וינשטיין ויניב לוגסי, שטלטל את קהילת רוכבי האופניים ואילץ רבים מחבריה לעשות חושבים בנוגע להימצאותם על הכביש.
בעקבות התאונה מתקיים עתה שיח ער ונוקב בין הרוכבים על הקונפליקט שקורע אותם בין אהבתם לאוכף לבין הצורך לחזור הביתה בחיים. לבם כבד אבל נדמה שאצל רובם הניתוק מהאופניים לא בא בחשבון. הם ימשיכו לרכוב וקהילת הרוכבים אפילו תגדל בהתמדה.
פתרונות למצב הרוכבים אין כרגע. הנצנצים, החולצות הזוהרות, הפוסטים בפייסבוק ורכיבות המחאה לא ישנו אותו: במדינת ישראל דמם של הרוכבים הפך הפקר. צודקים אלו שטוענים שהפתרון היחידי טמון בחינוך הנהגים כלפי הזולת והרוכב. אך הם טועים ותמימים בחושבם כי שינוי שכזה יכול להתרחש כאן.
התכונות שמובילות את הנהגים הישראלים לפגוע ברוכבים: חוסר הסבלנות, הזלזול, השנאה, הכעס ובעיקר האטימות כלפי האחר - משגשגות. האקלים הפוליטי, התקשורתי והחברתי מזין אותן. זה המצב: אחד נגד השני. עכשיו לכו תשלחו את ילדיכם לרכוב בכביש.
מה שאפשר לעשות הוא לפרסם ברבים את הסיפורים הכואבים מאחורי מקרי המוות. לטלטל ולזעזע את רגשות הנהגים באמצעות פריטה על נימים אנושיים. אולי זה יזכיר להם בעת הנהיגה שיש חיים שם בשוליים, שיירתעו מלקחת אותם.
במידה שהנהגים פשעו ולקחו חיים ברשלנות - יש להחמיר בצורה ניכרת את הענישה כלפיהם. די לסלחנות בבית המשפט: במקרה של הנהגת שדרסה את נועה חיוט למוות, נאמר לנו על ידי התביעה מלכתחילה, שהסיכוי שתבלה מאחורי סורג ובריח אפסי.
בנוסף, כבר בשלב שיעורי הנהיגה ולימודי התיאוריה, יש להחדיר לתת המודע של הנהגים הצעירים שאנשים נוספים חולקים אתם את הדרך. שלא יחשבו שהכביש רק שלהם.
חייב להיות מסע פרסום טלוויזיוני המדגיש נקודה זו. מלבד חינוך הנהגים, כמובן על הרוכבים לבצע את חלקם: ראשית, להימצא כמה שפחות על הכביש כדי לצמצם מפגש עם דורסים פוטנצייאלים. להכיר בכך שהמציאות מסוכנת ולבצע אימונים במתחמים מוגנים. בנוסף, אם כבר יוצאים לכביש, תמיד עדיף בדבוקה ועם רכב ליווי. ולהגביר נראות באמצעות ביגוד בולט ואביזרי תאורה.
ועצה אישית שאולי לא תהיה פופולרית: כשרוכבים בכביש, לא להתבייש לגנוב מעט אספלט גם מחוץ לשוליים. גישה זו מאלצת את הנהגים להאט ולהתרכז ולפנות מקום. כשרוכבים מתחבאים בעומק השוליים, הם אינם נראים או מורגשים.