הגיע הזמן לפתח כיפת ברזל חקלאית

לפני 220 שנה פרסם הכלכלן האנגלי תומס מלתוס את ספרו הידוע "על עקרון האוכלוסיה", שכלל את תרחיש האימים הבא: הגידול באוכלוסייה, שמכפילה את עצמה מדי תקופה מסוימת, צפוי לעבור את קצב ייצור המזון, דבר שצפוי להביא לרעב עולמי כתוצאה ממחסור במזון. קשה להאמין, אבל דווקא לקראת סוף העשור השני של המאה ה-21, תרחיש האימים הזה נראה קרוב מתמיד. אמנם, ההתפתחויות הטכנולוגיות בתחום החקלאות הגדילו לעין שיעור את כושר ייצור המזון בעולם ביחס לימיו של מלתוס – אבל לא היה בכך די כדי להדביק את קצב גידול האוכלוסיה. אם ב-1900, חיו בעולם 1.6 מיליארד איש, 50 שנה אח"כ מספרם זינק לכ-2.5 מיליארד, ואילו ב-2019, מאכלסים את הגלובוס לא פחות מ-7.5 מיליארד איש – כלומר, אוכלוסיית העולם גדלה פי 5 תוך 120 שנה, בזמן שכמויות המים והמזון לא גדלו בהתאם. התוצאה: בעולם יש היום קרוב למיליארד רעבים - יותר מכל בני האדם שחיו לפני 200 שנה. החשש הוא כי בעקבות משבר האקלים, המחסור במים ובמזון אף יחריף.

משבר התזונה, כמו משברים סביבתיים אחרים, ביניהם ההתחממות הגלובלית, הוא סוגיה פוליטית. מלחמות ומשברים פוליטיים פוגעים בתשתיות חיוניות לחקלאות, בתבואה ובמאגרי מזון מחד, ומאידך מונעים העברה של אספקת מזון לאוכלוסייה נזקקת. רוב המדינות שבהן יש רעב וחוסר ביטחון תזונתי הן מדינות הנמצאות בקונפליקט ומלחמות, כמו סוריה, תימן ואפגניסטן. משברים כלכליים, ניהול מושחת ופערים כלכליים תרמו אף הם לחוסר הביטחון התזונתי ולרעב. לצד זאת, שינויי אקלים, שנות בצורת ממושכות וניצול משאבי טבע רק הגבירו את סכנת הרעב.

עוני באפריקה

אך זוהי רק חלק מהתמונה. בעשורים הקרובים המצב צפוי להחמיר עוד יותר, ואיתו הסכנה להתגברות הרעב. אוכלוסיית העולם צפויה לגדול ולהגיע בשנת 2050 לכ-10 מיליארד איש, דבר שיגביר את הדרישה למזון. על פי דוחות ארגון המזון של האו"ם (FAO), בעשורים הקרובים צריכת המזון צפויה לגדול בכ-70 אחוזים, אך משאבי הטבע שהולכים ומידלדלים יתקשו לאפשר ייצור מזון במדינות רבות, בעיקר באפריקה. וכאן ישראל יכולה להשתלב במאבק במשבר התזונה.

משבר התזונה הוא בעיה עולמית, שלא פוסחת גם על ישראל. על המחסור במים אין צורך להרחיב – אין ילד בישראל שלא עוקב משחר ילדותו אחר מפלס הכינרת ולא מחונך לחיסכון במים. שינויי האקלים בישראל וצמצום השטחים החקלאיים, במקביל לגידול המהיר באוכלוסיית המדינה, אף הם מהווים איום משמעותי על הביטחון התזונתי בטווח הבינוני. אבל כמו שאומרים, כל משבר הוא גם הזדמנות. ובמקרה הזה, מדובר בהזדמנות של ישראל להוביל את המאבק העולמי במשבר התזונה. זוהי הזדמנות כלכלית ומדינית כאחד, שאסור למדינת ישראל להחמיץ אותה.

ישראל נחשבת לאחת המדינות המתקדמות בעולם בפיתוח טכנולוגיות חקלאיות, שאת חלקן ייצאה בהצלחה גם למדינות נוספות. באמצעות המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי (מש"ב), מדריכים ישראלים הדריכו חקלאים במדינות רבות, בעיקר באפריקה ואסיה, הפיצו טכנולוגיות חקלאיות וסייעו להקים חוות חקלאיות. אך משבר התזונה ומשבר האקלים העולמיים מחייבים לעלות מדרגה בהובלת הפתרונות למשבר הגלובלי הזה.

האתגר הראשון של ישראל הוא לפתח טכנולוגיות שיגבירו את כמות המזון לשטח קרקע קבוע. בין 1960 ל-2014, תפוקת הדגנים באירופה הכפילה את עצמה. באותו פרק זמן, גם אוכלוסיית העולם גדלה פי שניים. אך בשלב מסוים, העלייה בתפוקת הדגנים נעצרה, בעוד שאוכלוסיית העולם צפויה להמשיך ולגדול: על-פי נתוני האו"ם, ב-2050 אוכלוסיית העולם תמנה קרוב ל-10 מיליארד איש, וייצור המזון יצטרך לגדול ב-70 אחוזים. הצמיחה העיקרית תהיה בעיקר במדינות אפריקה העניות שמדרום לסהרה, שאוכלוסייתן צפויה להכפיל את עצמה. כדי לסייע בהתמודדות עם המצוקה הזאת, ישראל צריכה להשקיע בהקמת מכוני מחקר ולהקים קרנות שישקיעו במחקר החקלאי.

צילום: בלומברג

תקציבו השנתי של משרד החקלאות הוא פחות מ-2 מיליארד שקל. 15 מיליון שקל הושקעו כתוספת למחקר ופיתוח (לא כולל תקציב מכון וולקני). את הסכום הזה צריך להגדיל משמעותית, במטרה לקדם מחקרים ופעילות שיביאו לשיפור התפוקה החקלאית, לנצל בצורה יעילה יותר את הקרקע ולפתח זנים חדשים של דגנים, פירות וירקות, במטרה להגדיל את התפוקה שלהם.

יש לעדכן בדחיפות את חוק עידוד השקעות הון בחקלאות שלמעשה לא מיושם כיום ולהגדיר לו תקציב נאות. החוק כיום לא כולל את הטבות המס שמעניק חוק עידוד השקעות הון בתעשייה וזאת אפליה הזועקת לשמיים, שהרי היתרון היחסי של המדינה הוא בחקלאות ובטכנולוגיות ולא בתעשייה.

יש להגדיל את מספר הסטודנטים לחקלאות ולענפים המשיקים לתחום, כמו ביולוגיה וכימיה. זאת התשתית האנושית שתביא לפיתוחים. מעבר לכך, מדינת ישראל צריכה להשקיע בחברות הפועלות בתחום, בדיוק כשם שהיא משקיעה בתעשייה הביטחונית, ולהגביר את שיתופי הפעולה עם ארגונים בינלאומיים. עליה גם לעודד את השוק הפרטי להשקיע בפיתוחים בתחום. בניגוד לסטארט-אפים בתחום הטכנולוגי, ביוטכנולוגי או רפואי, שהשוק שלהם נמצא במערב העשיר, חברות בתחום החקלאות פועלות בתחום שההזדמנויות הכלכליות בו פחותות ובמקרים רבים, וששוקי היעד שלו הם מדינות עניות.

אתגר שני הוא המחסור במים. על-פי נתוני האו"ם, כ-2 מיליארד אנשים חיים במדינות עם מחסור במים. עם הידע שנצבר בישראל בתחום התפלת מים, ניהול יעיל של מים ומיחזור מי ביוב, ישראל יכולה וצריכה לסייע להתמודד עם המשבר הזה. ניתן למשל להקים כוח סיוע ממשלתי להקמת תשתיות להתפלת מים וטיהור מי שופכין במדינות הסובלות מבצורת קשה, ולסייע בהקמת תשתיות להובלת מים.

למדינת ישראל יש לפני הכל חובה מוסרית לסייע בפתרון משבר המזון, אבל יותר מכך, זוהי הזדמנות כלכלית ומדינית שאסור להחמיצה. רק תארו לכם את ישראל מובילה מושב של האו"ם שדן בפתרונות למשבר המזון, זה יהיה שינוי מבורך בארגון שבו ישראל מככבת לרוב בהצעות גינוי, ויעשה למען ההסברה של ישראל יותר מכל קמפיין פרסומי. הגיע הזמן שישראל תתגייס לפתח את כיפת הברזל החקלאית, שתסייע להתמודד עם משבר המזון העולמי.