האיש שעוסק בהכל: על תפקיד המנהל הספורטיבי
הקבוצות המוצלחות ביותר הן בעלות צוות הניהול הספורטיבי הטוב ביותר. אבל מה זה בעצם?
סוכנות דירוג האשראי פיץ' פרסמה ב-2015 דו"ח על עתיד של שוק העברות השחקנים. לפי הדו"ח, חוקי הפייר פליי הפיננסי, שיעורי ריבית נמוכים והיכולת של הכדורגל להשיג חוזי שידור וספונסרשיפ יקרים יעזרו למשוך משקיעים חכמים למשחק - מה שישנה את שוק העברות השחקנים ושוק בכלל.
קראו עוד בכלכליסט:
- אוהד רואה את העובדות שהוא רוצה לראות
- כך משתמשת קבוצת צ'לסי בטכנולוגיה כדי להגיע לאוהדים בעולם
- חשד לשחיתות בכדורגל הבלגי: סוכן שחקנים ועוזרו נעצרו
ג'וליאן דופו, המשמש כדירקטור בפיץ', הוסיף כי האמונה הרווחת שלפיה כדורגל הוא עסק בעל סיכון גבוה למשקיעים מתחילות להשתנות. "המעבר הוא תוצאה של שילוב של גורמים. רגולציות חדשות שעברו כמו חוקי הפייר פליי הפיננסי של אופ"א או רגולציית הרווחיות והקיימות (Profitability and Sustainable) שיישמו בפרמיירליג מאלצות מועדונים לנהל את העסקים שלהם בצורה מובנית יותר", הסביר דופו. "שוק הספורט האירופי מתחיל להיראות יותר כמו זה שבארה"ב מבחינה זו שמועדונים יכולים להיות עסק רווחי בזכות פרופיל עסקי מהימן. המשחק משתנה ומכוון יותר להשקעות חכמות ופחות לפרויקטים יהירים של אוליגרכים".
לפי פיץ', הרגולציה והעובדה שטעויות ספורטיביות מובילות להכנסות נמוכות יותר (פחות בונוסים, חסויות, כסף משוק העברות וכו'), הפכו את המנהלים הספורטיביים לנכסים החשובים ביותר של קבוצות. וכיום, התחרות אמיתית בין הנהלות הקבוצות היא על המנהלים הנכונים, שיידעו איך להשתמש בסטטיסטיקות הנכונות ולהציב את האנשים הנכונים בעמדות המפתח כדי לבנות קבוצה יעילה מבחינה ספורטיבית, ולא פחות חשוב עבור הבעלים וההנהלות - כלכלית.
ניימאר ואמבפה, פריז סן ז'רמן צילום: איי אף פי
מתקרבים למודל האמריקאי
כמעט חמש שנים אחרי הדו"ח ההוא, ונראה שסוכנות דירוג האשראי צדקה ברוב התחזיות שלה לגבי שוק העברות השחקנים בעידן הפייר פליי הפיננסי.השוק אכן נראה יותר כמו שוק הספורט האמריקאי ותלוי יותר ביכולת של מנהלים למצוא את הכישרונות הנכונים שמתאימים לשיטת המשחק של המועדון - מאשר פרויקטי דגל של אוליגרך או מדינה. כלומר, פריז סן ז'רמן עדיין נחשבת לקבוצת ענק בזכות הזרמת כספים מטורפים מקטאר, אבל גם הקטארים הבינו שעוד שחקן יקר לא יעשה את ההבדל ברמות הכי גבוהות כמו מודל ניהולי-ספורטיבי איתן.
וצריך רק להסתכל על הקבוצות המוצלחות ביותר מבחינה כלכלית ומקצועית כדי להבין זאת.
בעידן הפייר פליי הפיננסי, המועדונים המוצלחים ביותר - מקצועית וכלכלית וביחס למקום שהיו בו לפני מספר שנים - הם אלה שהצליחו מעבר למצופה בזכות ניהול סגל מצוין והצלחה בשוק העברות השחקנים.
בליברפול, מייקל אדוארדס,שבנה מערכת רכישת שחקנים וניהול מקצועי-אנליטי מרשימה. בשנה וחצי האחרונות הקבוצה רשמה יותר גמרים בליגת האלופות מאשר הפסדים בליגה.
שחקני ליברפול חוגגים צילום: אי פי איי במנצ'סטר סיטי בנו קבוצה מרהיבה עם הרבה כסף מאבו דאבי אבל הצליחו על המגרש בעיקר בזכות הידע וההבנה של פראן סוריאנו וצ'יקי בגירסטיין. הקבוצה רשמה שיאי נקודות בפרמיירליג.
יובנטוס נהנתה במשך שנים רבות מהידע וההבנה של בפה מארוטה ופאביו פאטריצ'י. הקבוצה שולטת ביד רמה בליגה האיטלקית והעפילה פעמיים לליגת האלופות בעשור שאחרי ירידה לליגת המשנה.
אתלטיקו מדריד נהנית מניהול ספורטיבי יציב של פדרו פאבלו מ-2008 ואנדראה ברטה מ-2013. הקבוצה עברה לאצטדיון חדש בשנה האחרונה ונהפכה לאחת מ-15 הקבוצות העשירות בתבל.
דניאל לוי ורבקה קאפלהורן בטוטנהאם גם כן צמד מנהלים מוצלח במיוחד. הקבוצה הפכה לחברת קבע בטופ 4 האנגלי, עברה לאצטדיון חדש ורשמה רווחי שיא כל הזמנים בכדורגל בעונה שעברה.
אפשר להחשיב גם את בורוסיה דורטמונד של מיכאל צורק (בשנים האחרונות מקבל ייעוץ ממתיאס זאמר שבנה את באיירן מינכן בתחילת העשור) כקבוצה מוצלחת מאוד כלכלית וספורטיבית וגם את אימפריית הכדורגל של רד בול, שמנוהלת על ידי ראלף ראנגניק כקבוצות שהן הצלחות ספורטיביות וכלכליות.
סביליה של מונצ'י הפכה ממועדון בליגה השנייה בספרד למועדון קבע בצמרת האירופאית.
מועדון שפחות הבין את חשיבות המנהל הספורטיבי ולכן כושל - בעיקר מקצועית - הוא מנצ'סטר יונייטד.
אולה גונאר סולשיאר ממנצ'סטר יונייטד צילום: איי פי
גם בברצלונה סובלים מחוסר קוהרנטיות ניהולית וזה מוביל למערכת רכש מבולבלת וחובות גבוהים - דווקא בעידן מאוד מוצלח מבחינה ספורטיבית.
באופן מפתיע, הקבוצה המוצלחת ביותר - כלכלית (הקבוצה המכניסה בעולם שרושמת רווחים מדי שנה) ומקצועית (בעיקר בתחרויות הגביעים בעשור האחרון) היא ריאל מדריד, שלה אין מנהל ספורטיבי מוגדר אך יש סביב הנשיא פלורנטינו פרס הרבה מוחות ניהוליים מבריקים וכן אתוס ספורטיבי מפואר. עם זאת, כאשר ריאל מדריד כושלת מקצועית (וזה קורה, לשיטתה, כשהיא לא מצליחה לזכות באליפות או בגביע) זה בעיקר בשל תקלות שאולי היו נמנעות אם היה מנהל ספורטיבי בכיר בחדר ההנהלה.
בכל מקרה, לא כל ההצלחה מושגת בזכות אותם מנהלים אבל הם בהחלט משמעותיים, ובפיץ', כך נראה, צדקו. הצלחה בשוק הכדורגל - מקצועית ועסקית - תלויה פחות בכסף הגדול ויותר במה עושים עם הכסף הגדול (כמו כן, יש לציין שלפי דו"ח של דלויט רק חמש הליגות הבכירות באירופה הן ליגות שמייצרות רווחים על בסיס קבוע: "הפסדים תפעוליים עלו בכל שאר הליגות מאז 2007/08").
אז מה המנהלים הספורטיביים האלה עושים מלבד ניהול רכישות שחקנים?
בניית צוות מקצועי
המלצה על מינוי מאמן קבוצה בכירה, באופן מפתיע, היא רק חלק "קטן" מהעבודה של המנהל הספורטיבי. בדרך כלל היו"ר או הבעלים מאוד אקטיבי בגיוס המאמן הראשי ומועדונים רבים רואים במאמן הראשי שווה בהיררכיה למנהל המקצועי, כאשר חלוקת העבודה היא "ברורה" במובן שהמאמן דואג לנצח את המשחק הבא והמנהל הספורטיבי עובד על הטווח הרחוק. העבודה הטובה של המנהל הספורטיבי באה יותר לביטוי בבניית מערך מקצועי סביב המאמן ובבניית צוות אנליסטים סקאוטים, חוקרי דאטה וכו'. אלו דברים שבעלים, יו"רים ומנכ"לים לא מבינים בהם בדרך כלל ולכן הם מעניקים את המנדט למנהל המקצועי לבנות את המערך המקצועי של הקבוצה הבוגרת והמועדון כולו. זה יכול לכלול מינוי עוזר מאמן שהמאמן הראשי לא מכיר אבל הוא איש שהמועדון רוצה במערכת וזה יכול לכלול מינוי מומחה כזה או אחר בתחום "נישתי".
למשל, ברנטפורד - שהיא חלק מקבוצת ניהול מורכבת שאחד מראשיה הוא ראסמוס אנקרסן - מינתה לאחרונה את אנדראס גאורגסון כמאמן ראשי למצבים נייחים ופיתוח אינדבידואלי של שחקנים. מדובר באיש מקצוע שבמאלמו, שם עבד ב-14 השנים האחרונות, היה אחראי לאימון מצבים נייחים ושילוב שחקנים ממחלקת הנוער בקבוצה הבוגרת. אף אחד לא מצפה שהבעלים או היו"ר של המועדון יידעו זאת, אבל למנהלים הספורטיביים - שלהם אמור להיות ידע רב על הנעשה אצל יריבות - ניתן המנדט לגייס "מאמנים מומחים", שיסייעו למועדון ולשחקנים המועדון (בברנטפורד יש מאמני בעיטות מיוחדים, מאמני כושר מיוחדים ואפילו מאמני שינה מיוחדים). המועדון, בעל תקציב קטן ביחס ליריבותיו בצ'מפיונשיפ, הרוויח יותר מ-49 מיליון יורו בשוק העברות השחקנים בשנתיים האחרונות. זה הרבה בזכות טיפוח הנכסים (כדורגלנים) שיש למועדון בסיוע המומחים הרבים שיש במערכת.
אנדוני סוביזרטה צילום: איי אף פי
לעסוק בהכל
לפי ההגדרה בויקיפדיה: "בכדורגל, מנהל ספורטיבי או מנהל מקצועי הוא איש ניהול בכיר במועדוני כדורגל, האחראי על הנושא המקצועי במועדון. לעתים קרובות אופי תפקידו של המנהל הספורטיבי אינו ברור, ויכולים להיות הבדלים גדולים בין תפקידיהם של מנהל ספורטיבי אחד לשני"
.
בגדול, מנהל ספורטיבי צריך לחבר בין כל החלקים המקצועיים של המועדון לאסטרטגיה הכוללת - הכלכלית והערכית - של המועדון. זה אומר לעסוק במחלקת הנוער, בקבוצה הבוגרת ובמחלקות אחרות שיש להן נגיעה לחלק המקצועי - שזה כמעט כל מחלקה במועדון.הסבר: אנדוני סוביזרטה, לשעבר שוער ברצלונה שהיה מנהל ספורטיבי באתלטיק בילבאו, ברצלונה ועכשיו במארסיי, סיפר בכנס של חברת WyScout על החיים שלו כמנהל ספורטיבי. לדבריו, "קרלס פויול פרש והגיע לעבוד לצידי בברצלונה. הוא היה העוזר שלי במשך חמישה חודשים בגלל שהוא רצה להבין את המערכת. אחרי החודש הראשון הוא נכנס אליי למשרד ואמר: 'אנדוני, העבודה הזו היא לא מה שחשבתי שהיא. אתה לא רואה כדורגל'. ואכן, אתה לא רואה כדורגל. אתה מתעסק עם סוכנים, אתה מתעסק בצרכים של השחקנים, בצרכים של המאמן. אתה בונה איתם מערכות יחסים, אתה בונה מערכת יחסים בין ההנהלה לצד המקצועי, אתה מקיים מערכת יחסים עם הצד השיווקי, עם הורים, עם פרויקטים עתידיים. אתה מלווה את הקבוצה, אתה מדבר עם התקשורת אחרי משחקים, בראיונות. אתה עושה הרבה דברים - והדבר שאתה הכי פחות עושה זה לראות כדורגל, שזה מה שכל מי שבכדורגל רוצה לעשות. גם באימונים אתה מוצא את עצמך מדבר עם השחקנים, מדבר עם המאמנים ותמיד קורה משהו. שאתה צריך להגיב עליו. יש מעט מאוד ימים שבהם אתה יכול לשבת בשקט ולראות אימונים ובמשחקים אתה לא הולך לראות כדורגל, אתה הולך לעבודה. אתה צריך לדבר עם אנשים, לייצר קשרים וגם לראות מה קורה על הקווים עם המאמן ועם השחקנים". זה תמיד תלוי בתרבות המועדון ובהגדרת התפקיד, אבל בסופו של דבר מנהל ספורטיבי - כמעט תמיד - עושה הרבה מאוד עבודת ניהול. לעתים הניהול כמעט ולא ספורטיבי".
להבין מתי צריך מומחים ולהאציל סמכויות
ארסנל כשלה בשוק העברות השחקנים בשנותיו האחרונות של ארסן ונגר כמנג'ר והאחראי הכל יכול בצד המקצועי. ממש אפשר היה לבנות קבוצה מדהימה משחקנים שארסן ונגר אמר "שארסנל כמעט החתימה": ג'יאנלואיג'י בופון בשער, וינסנט קומפאני וג'ררד פיקה בהגנה, צ'אבי אלונסו ויאיא טורה בקישור, ליאו מסי וכריסטיאנו רונלדו בכנפיים וזלאטן איברהימוביץ' ודידייה דרוגבה כחלוצים - ג'יידון סאנצ'ו על הספסל ועוד. אבל מה קרה? פשוט, המערכת, שהיתה תלויה בעיקר בוונגר, לא עבדה כמו שצריך, כי ונגר - שסירב לעבוד עם סוכנים ובקושי נתן סמכויות לאנשים אחרים במערכות - לא היה מנהל ספורטיבי מודרני. אנטואן גריזמן, כוכב אתלטיקו מדריד כיום וב-2013 שחקן מבטיח בריאל סוסידאד, כתב בספרו האוטוביוגרפי כי "באותה שנה ארסנל רצה להחתים אותי. חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי והמשכתי לחכות ולא היו חדשות. אריק, הסוכן שלי, התקשר לז'יל גרימנדי, הסקאוט של ארסנל, שאמר לו שהמנג'ר עדיין מתעניין בי וצריך לחכות - אבל זה היה מאוחר מדי. כשאריק אמר לי שיש הצעה קונקרטית - אמרתי, שילכו לחפש. אני לא רוצה לשחק איתם". באותו קיץ ארסנל כמעט והחתימה את גונסאלו היגוואין וכמעט והחתימה את לואיס סוארס - אבל כשלה - באופן מביך - בשני המקרים.
ארסן ונגר צילום: איי אף פי כיום בארסנל המאמן, אונאי אמרי, הוא המאמן הראשי. אדו הוא המנהל הטכני שאחראי לצד מקצועי וניהול הקבוצה הבוגרת (ומנהל פרויקט שילוב צעירים בסגל) ואת העסקים עושה "התקפה דו ראשית" שכוללת את "מנהל הכדורגל" ראול סאנאיי ומי שאחראי על הפרטים הוס פאמי - עו"ד מומחה לחוזים שעבד בקבוצת האופניים של סקיי וסוגר את הפרטים בכל הסכם. "שני אנשי שטח גורמים לדברים לקרות", לפי דיוויד אורנסטיין, שמסקר את ארסנל עבור האתלטיק. ארסנל חוותה הקיץ את הקיץ הכי טוב שלה בעשור וחצי האחרונים.
לא להיות רק "סקאוט"
טור-כריסטיאן קרלסן הגיע למכבי חיפה כמנהל ספורטיבי למרות שבדרך כלל תפקד כסקאוט ראשי. התחושה היתה שבחיפה לא הבינו שיש הבדל גדול בין התפקידים. סקאוט ראשי "מגלה" שחקנים. מנהל רשת סקאוטים תחתיו ובמקרה שיש לו סמכויות רבות, גם מנהל את הרכש של המועדון (זאת אומרת שהוא לא רוכש מגן ימני אם יש שחקן מאוד מוכשר בתפקיד זה במחלקת הנוער שצריך דקות משחק). ואולם, מועדון כמעט אף פעם לא חי רק בשוק העברות השחקנים ולכן המנהל הספורטיבי לא יכול להיות אדם שמומחה אך ורק בשוק - אלא צריך להיות בעל יכולות ניהול מוכחות. בחיפה לא גילו סבלנות שקרלסן - איש כדורגל מוכר - יתגלח על המועדון וכבר בחורף נהפך לדמות לא משמעותית במועדון.
קרלסן במכבי חיפה צילום: ראובן כהן בדרך כלל, מנהלים ספורטיביים שהם "סקאוטים" בטבעם, צריכים מישהו שיעבוד לצידם. ביובנטוס, למשל, מארוטה היה אחראי על הקשרים, משא ומתן וניהול אסטרטגיית הרכש ועוד. פאביו פאטריצ'י היה הסקאוט הראשי ומגלה השחקנים. אנדראה אניילי ופאבל נדבד עבדו כמנהלים אסטרטגיים מעליהם. מאז העונה שעברה - מארוטה עזב לאינטר - פאטריצ'י קיבל את התפקיד של מארוטה. השניים עבדו יחדיו גם בסמפדוריה וסביר להניח שהקבוצה תמשיך להתנהל באותה צורה פחות או יותר, בזמן שבאינטר מארוטה בונה מערך מקצועי חדש. השינויים עשויים להסביר מדוע יובנטוס אולי רכשה את כל השחקנים שרצתה בקיץ אבל ניהול הסגל שלה היה בינוני לכל היותר ושני שחקנים בכירים נותרו מחוץ לסגל ליגת האלופות.
צריך ראייה נרחבת כמנהל ספורטיבי. להסתכל קדימה, לדעת מה קרה בעבר, להכיר את שחקני הסגל בקבוצת הנוער, לעבוד עם הנוער כדי לשפר את שחקני הנוער, לנהל רשימות ומעקבים אחר שחקנים ולא לחשוב שכל הפתרונות נמצאים בסקאוטינג טוב.
מוריניו צילום: רויטרס
לנהל מערכת יחסים טוב עם סוכנים ולהרחיק אותם מהבעלים
סוכני כדורגל הם בעלי השפעה רבה בשוק העברות השחקנים. אם רוצים או לא רוצים. מערכת יחסים בריאה עם הסוכנים הנכונים יכולה לסייע לקבוצות להיבנות עם שחקנים שללא מערכת היחסים הזו לא היה להן סיכוי להחתימם. וולבס, למשל, נהנית ממערכת יחסים קרובה מאוד סוכן העל הפורטוגלי עם ז'ורג' מנדס - מה שסייע לה להעפיל לפרמיירליג ולליגת אירופה. לואיש קאמפוס, המנהל הספורטיבי המוצלח של ליל עם עבר מוצלח במונאקו, מקיים מערכת יחסים בריאה מאוד עם ז'ורג' מנדס דרך קשריו עם ז'וזה מוריניו, שהוא היה יועצו בריאל מדריד. קאמפוס נחשב בפורטוגל ל"פרופסור לכדורגל" והרשים את מוריניו כמאמן יריבות וגם כמייסד חברת אימונים לכדורגל, Train To Play. בליל קאמפוס לא נחשב ל"מנהל ספורטיבי" אלא יותר "יועץ" לבעלים ג'רארד לופס. עם זאת, ברור שהוא מקבל החלטות של מנהל ספורטיבי. יש לציין שלעתים סוכנים כמו מנדס יכולים לעשות נזק לא מבוטל למנהלים ספורטיביים שלא עובדים איתם. ע"ע ולנסיה העונה. מתאו אלמאני, המנהל הספורטיבי של ולנסיה, סירב לרכוש שחקנים של מנדס - חברו של הבעלים, פיטר לים. זה הוביל לפיטוריו של המאמן של אלמאני, מרסלינו, וככל הנראה לעזיבתו של המנהל הספורטיבי. אלמאני היה המנהל הספורטיבי שהחזיר קצת שפיות למסטאייה. אם היה בעל קשר ישיר טוב יותר למנדס - ייתכן והמועדון היה מרוויח מכך.
לחבר יכולות לחזון הספורטיבי לערכים של המועדון. ולנהל ציפיות
ליאון בריטון שיחק יותר מ-500 משחקים במדי סוונסי. הוא שיחק עם הקבוצה בארבע ליגות שונות במשך 16 עונות ואחרי פרישתו עבד בצוות המקצועי של המועדון. בריטון - פליימייקר קטן שניהל את משחק המסירות המוצלח של סוונסי במשך שנים (משהו שנתן לה יתרון יחסי עצום בליגות הנמוכות באנגליה) - מכיר את המועדון לעומק. הוא יודע מה האוהדים רוצים, איך הקבוצה צריכה לשחק בעיניהם ומה השאיפות שלהם. אף אחד לא צריך להסביר לו מה "נכון" ומה לא נכון מבחינת ערכית עבור סוונסי. השאלה כעת היא אם יש לו את המנהיגות ואת האיכויות הטכניות להפוך למנהל ספורטיבי מוצלח שהחזון הספורטיבי שלו מתכתב עם הערכים של סוונסי. כמו סוונסי, מועדונים רבים בוחרים ב"לשעברים" שינהלו את הקבוצה (או יאמנו את הקבוצה הבוגרת) מתוך הנחה שהם לא צריכים לבזבז זמן כדי "ללמוד את המועדון". כשממנים שחקן לשעבר שמכיר את המועדון לא צריך לדאוג, כביכול, שהוא יקבל החלטות בניגוד לרוח של המועדון. הדוגמה הקלישאתית ביותר להחלטה שנוגדת את "רוח המועדון" היא מינוי מאמן הגנתי למועדון שדגל תמיד בכדורגל התקפי. הצלחתם של המנהלים הספורטיבים תלויה בכמה הם מצליחים לחבר את היכולות שלהם לחזון הספורטיבי וכמה הם יכולים לחבר את החזון הספורטיבי לערכים ולאתוס של המועדון. ואולי, בעיקר, לנהל לפי הכל, את הציפיות של המועדון מעצמו ביחס למשאבים שיש לו.
