אוהד רואה את העובדות שהוא רוצה לראות
מחקרים מראים שאהדת קבוצה אינה רציונלית ואם אתה אוהד, אתה תראה את העובדות כפי שהמוח שלך רוצה לראות אותן, כלומר איך שהשבט שלך רואה אותן. זה עוד מתקבל על הדעת בכדורגל - שחי על היריבות ואפילו השנאה בין הקבוצות. בחיים עצמם, כאמור, זה עשוי להיות מפלג והרסני
ב-2018 פרופסור טים אנדרוז מהמחלקה ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת ניו יורק, חקר אוהדים של מנצ'סטר יונייטד וצ'לסי. קבוצות האוהדים היו מורכבות מאוהדים שמעודדים את הקבוצה יותר מ-15 שנה וראו אותה במשחק יותר מ-25 פעמים. האוהדים נכנסו למכשיר MRI והתבקשו לצפות ברגעים נבחרים ממשחקים בין שתי קבוצות הפרמיירליג.
בסריקות החלקים במוח ששולטים בראייה ושמיעה נראו אותו דבר אצל כל האוהדים. עם זאת, החלקים במוח של האוהדים ששולטים בקוגניציה וזהות, בין השאר, הגיבו אחרת לחלוטין. האזור במוח שהראה את ההבדלים הכי גדולים היה האזור שנקרא nucleus accumbens, גרעין האקומבנס.
אוהדי כדורגל צילום: אי.אף.פי גרעין האקומבנס מעורב במנגנוני חיזוק וקשב במוח. הוא אזור קדום במוח שלנו - קיים אצלנו והיה קיים אצל האדם הקדמון. הגרעין מעורב בתהליכים שונים הקשורים למוטיביציה וגמול, ולעיתים אף מכונה "מרכז העונג" של המוח. לגרעין האקומבנס יש חשיבות רבה לתהליכי הוויסות של התנהגויות המכוונות לקבלת גמול. הוא חיוני ליצירת אינטגרציה של מידע מוטיבציוני לצורך ויסות ההתנהגות. הוא מעודד בחירה של פעולות, אשר יובילו לגמול מצופה ויש לו תפקיד מרכזי בוויסות של אימפולסיביות. אזור זה נחקר רבות בהקשרים של התמכרות לסמים, למשל, וידוע כי סמים ממכרים גורמים לעלייה ברמת הדופמין בתוך גרעין האקומבנס.
לפי אנדרוז החלק הזה המוח, ששרד מאות אלפי שנים של אבולוציה, גם אפשר לקהילות ההומוספיאנס הראשונים לייצר קבוצות ולהקות שסייעו בהישרדות והתפתחות הזן. אנשים בקבוצות הללו הועדפו על פני אנשים מחוץ להן. זה אפשר לייצר שבטים עם היררכיות חברתיות ומאוחר יותר גם קהילות גדולות יותר. "העדפה" של חבר שבט היא "אוטומטית" וקשורה לחלק במוח שקשור לגמול. ולצד העדפה הזו גם מתפתחת איבה לכל מי שמחוץ לשבט או מנסה לצאת מהשבט.
מה הקשר לאוהדי הכדורגל? הפעילות באזור "השבטי" במוח נראית אחרת אצל כל אוהד בסריקות ה-MRI. בפשטות, לפי החוקרים - אוהדים יכולים לראות את אותו אירוע ותגובתם המוחית תהיה שונה לחלוטין. הם יגיבו אחרת להחלטות שופט ופעולות של היריבים - וזה תלוי את מי הם אוהדים.
כלומר, נגיד שחקן מנצ'סטר יונייטד מתקל שחקן צ'לסי בחוזקה אך בהוגנות. שחקן צ'לסי נופל ומאבד כדור. המוח של האוהדים של מנצ'סטר ראה תאקל מוצלח. המוח של אוהדי צ'לסי, לעומת זאת, ראה חבר שבט מותקף ושופט שלא עשה מספיק כדי להגן עליו.
פרופ' אנדרוס, שפרסם את המחקר בעלון המקצועי Cerebral Cortex, אמר: "התוצאות של המחקר נותנות לנו תובנות לגבי תגובת המוח להטייה קבוצתית והעדפת השבט ואת הנטייה האנושית להרגיש בנוח ומעודדים כשהם חלק מקבוצה, לצד חוסר אמון בחיצוניים לקבוצה וביריבים. זה ממש אינסטינקט אנושי. אנחנו ראינו פעולות מוחיות דומות של אוהדים מאותה הקבוצה באותם רגעים במגרש אבל הפעולות הללו היו שונות לחלוטין אצל אוהדים מקבוצות שונות. זה אומר שאוהדים מקבוצות יריבות מפתחים הבנה שונה מאותו משחק".
בשפה יומיומית, המחקר מראה התגובות של אוהדי כדורגל הן שבטיות. הן מגיעות מאזורים במוח שלא קשורים לחשיבה רציונלית אלא חשיבה קדומה. חשיבה, כאמור, שבטית. אלו אזורים במוח שגורמים לעיוורון רציונלי. לכן באיטלקית אוהדים הם Tifo, שזה במקור "חום גבוה" או "מחלה". באנגלית המילה Fan מגיעה מ-Fanatic, פנאטי-קנאי. האוהד - לא משנה מה הוא עושה בחייו - מגיב באוטומטית למה שהמוח שלו קולט כהתקפה על שבטו או הצלחה של שבטו. המוחות של האוהדים של אותה הקבוצה כמעט מסונכרנים במובן הזה. זה מחזק את תחושת השבטיות ואת השבט.
החיבור השבטי הזה מסביר את התשוקה האדירה שכדורגל מייצר כבר כמעט 200 שנה. האדם הוא יצור חברתי. הוא צריך להרגיש שהוא חלק משבט או להקה. בעידן המודרני אין יותר מדי אירועים שאפשר להרגיש בהם חלק משבט אמיתי. כדורגל הוא אירוע כזה. והוא מתרחש על בסיס שבועי ורבים מאיתנו צריכים את זה. החוקר הבריטי דזמונד מוריס והסוציולוג היהודי נורברט אליאס דיברו על התוקפנות האנושית, שעברה לאורך ההיסטוריה תהליכים של תירבות. המתחים, הדחפים והחיפוש אחר ריגוש, שבעבר באו לידי מימוש בציד או במלחמה, תועלו לאפיקים פחות אלימים, כמו הספורט - שמאפשר לנו "להילחם" עם השבט נגד השבט היריב. לא סתם ג'ורג' אורוול כינה את הכדורגל "מלחמה בלי היריות".
לנסות להיות רציונליים
העניין הוא שכשמקבלים החלטות מאזורים במוח שלא קשורים לחשיבה רציונלית, עושים הרבה מאוד טעויות - כי החלטות ללא חשיבה רציונילית מאחוריהן נוטות להיות החלטות לא נכונות. בגלל זה כדאי שמנהלי קבוצות יהיו רציונליים באישיותם ויהיו כל כך מודעים להעדפה האוטומטית שלהם כדי שלא יגררו לתגובות רגשיות.
אנחנו רואים שקבוצות מוצלחות הן מוצלחות בעיקר בזכות העברת המנדט הניהולי לאנשי מקצוע בכירים שלא בהכרח קשורים קשר שבטי לקבוצה או לכאלו שאכן מבינים לעומק את הקבוצה והמועדון אבל יודעים לעשות את מה שנכון לפי המציאות ולא לפי הרגש (אגב, בישראל הקבוצות הכי מוצלחות, הן אלו שהבעלים שלהן אינן אוהדי הקבוצה).
למנהל קבוצה, ג'נרל מנג'ר, מנהל ספורטיבי ואפילו מאמן, אסור לראות את הקבוצה שלו כמו אוהד כי זה מבטיח שהוא לא יוכל להיות מציאותי ורציונלי לגבי הקבוצה שלו.
ונקודה נוספת. לאורך ההיסטוריה אנשים מאוד ציניים ניסו לגייס את האופי השבטי של הכדורגל לטובתם האישית. הם קיוו שהשבט יחבק אותם ויגן עליהם. כמו כן, פוליטיקאיים צינים הפכו את המפלגות שלהם ל"קבוצות כדורגל" על ידי הפיכת יריבים פוליטיים לחיצוניים ולעיתים אפילו כאוייבים - למרות שכולם מאותו העם, או אותו השבט הגדול אם תרצו.
אנדרוז מסכם: "תדמיין שאתה אוהד צ'לסי ורואה את צ'לסי מבקיעה. הפעולה הזו מפעילה את הרשתות במוח של וגורמת לך להרגיש בצורה מסוימת. כל אוהדי צ'לסי מרגישים את אותן רגשות ואולי נזכרים באותן זיכרונות ותחושות שקשורים לכך. זה מכניזם שקושר את חברי הקבוצה ביחד. הקשר הזה מתוחזק על ידי גמול, שמתחזק את ההטייה הקבוצתית. כעת אנחנו חוקרים דעות פוליטיות ואנחנו מקבלים דאטה מאנשים שצופים בנאומים פוליטיים ובתקווה נוכל להסתכל על נטייה פוליטית באותה צורה כמו לאהדת כדורגל". החשש הוא ש"אהדה" לדמויות פוליטיות עשויה להיות גורם מפלג "שבטים".
אהדה, הרי, אינה רציונלית ואם אתה אוהד, אתה תראה את העובדות כפי שהמוח שלך רוצה לראות אותן, כלומר איך שהשבט שלך רואה אותן. זה עוד מתקבל על הדעת בכדורגל - שחי על היריבות ואפילו השנאה בין הקבוצות והוא תיעול של השבטיות והאגרסיביות לאפיקים שלא אמורים לפגוע במרקם החיים.
בחיים עצמם, כאמור, זה עשוי להיות מפלג והרסני.
