אשה עובדת: המאיירת אילנית שמיע מפרקת סטריאוטיפים

אשה מצליחה היא ביץ', ואשה שבוחרת להישאר בבית עם הילדים מוותרת על עצמה. את הסטריאוטיפים האלה ונוספים בוחן הפרויקט החדש "נשים בעבודה" של המאיירת והמעצבת אילנית שמיע, שחושף טפח בחייהן המקצועיים של נשים.

מדובר בראיונות מאיורים, שמתעדים את הראיונות שהיא עשתה עם אותן נשים על עבודתן. האיורים מצליחים ללכוד את האישיות של כל אחת. "ברוב המקרים קיימים שני סטריאוטופים נשיים להצלחה", אומרת שמיע. "האחד הוא אשה בחליפה ניהולית, שעל פי הדעה הקדומה היא בדרך כלל ברקודה וביץ’, והשני הוא האשה עם ההישג החד־פעמי, כמו הספורטאית שהביאה מדליה. בצד השני קיימת עקרת הבית. ונכון להיום אין כמעט ייצוג למנעד שבין לבין. זה מה שאני מנסה להביא בפרויקט שלי".

מימין: עינת פישביין, גילי גולנדר, יפעת זבירין ויעל קיים. "אני מאיירת כמו שמציירים טבע דומם" צילומים: אילנית שמיע, עמית שעל

כרגע הפרויקט מתפרסם באתר של שמיע (ilanitshamia.com), אך בהמשך, היא מקווה, הוא יטייל למקומות נוספים. שמיע מפרסמת איור וראיון אחד בשבוע, ובינתיים הופיעו בו עורכת הדין והקרימינולוגית הקלינית עדי שנידור־וילינגר, הקולנוענית יעל קיים, העיתונאית עינת פישביין, המתרגמת והמו”לית גילי בר־הלל והכוריאוגרפית יסמין גודר.

"אני מתייחסת לנשים הללו כנשים מצליחות, אבל ההגדרות להצלחה משתנות. בר־הלל, למשל, הקימה הוצאת ספרים עצמאית, שהיא אמנם נישתית, אבל עצם העובדה שהיא הצליחה לעשות את זה, זה הישג אדיר, או גילי גולדנר שהצליחה לחבר בין התשוקה שלה מילדות לעיצוב לבין טכנולוגיה ולהקים סטארט־אפ שאמנם לא הצליח לגייס כסף, אבל הציע מודל כלכלי חדש לגמרי. אלה לא חייבות להיות נשים שההצלחה שלהן היא כלכלית מטורפת אלא כאלה שיהיו השראה".

השראה לנשים אחרות?

"כן, אבל גם לגברים. זה לא פרויקט של נשים עבור נשים, זו לא קהילה סגורה".

שמיע החלה את דרכה בלימודי צילום בבצלאל, אבל עוד לפני כן עסקה בכתיבה. במהלך השנים עסקה דווקא בעיצוב אופנה ובמקביל החלה לעסוק באמנות ובאיור. "לפעמים זה נראה כאילו אני מתפזרת, אבל יש רגעים שבהם אני אומרת לעצמי שהלוואי והייתי מגוונת עוד יותר", היא אומרת. "נכון לעכשיו, אני מתמקדת באיורים וגם ממשיכה לעשות בגדים, ומתמקדת בכאלה שמודפסים עליהם האיורים שלי כך שהכל מתחבר".

שמיע: "ראיתי כמה צימאון יש לראיונות עם נשים, בהם לא שואלים אותן על הבעל והילדים, או על איך הן מג'נגלות בין הבית לעבודה" צילום: עמית שעל

הפרויקט הנוכחי נולד מפרויקט קודם, בלוג מאויר שהיא כתבה ב"הארץ" בשם "העירוניים". "אני הולכת הרבה ברגל בתל אביב ומצלמת", היא מספרת, "תמיד הייתי לוקחת את התמונות ומאיירת את הסיטואציות. עם הזמן הבנתי שאני נמשכת לאופן שבו אנשים מציגים את עצמם, אם באמצעות לבוש ואם במחוות. אחרי שעשיתי כמאה איורים לבלוג שבו התמקדתי בטיפוסים עירוניים שונים, הרגשתי שהתשוקה קצת מתחילה לדעוך, ואחד הדברים שתמיד הכי עניינו אותי הוא עבודה. חשבתי על להתחיל לראיין ולאייר אנשים במדים או בבגדי עבודה, ולאט לאט הבנתי שאני רוצה להתמקד רק בנשים".

למה?

"יש משהו מאוד ניטרלי בלתעד את כולם כל הזמן. הנשים הן חצי מהאוכלוסייה אבל עדיין הייצוג שלהן הוא נישתי. ראיתי כמה צימאון יש לראיונות עם נשים, שבהם לא שואלים אותן על הבעל והילדים או על איך הן מג'נגלות בין הבית לעבודה. אפילו מלשאול על גיל ומצב משפחתי אני נמנעת, כדי שהפוקוס כולו יהיה על העבודה".

איך מתבצע תהליך האיור עצמו?

"קודם כל, נורא כיף לי לראות נשים שמשוחררות מאיזו התניה איך צריכה להיראות אשה מצליחה, או ששואפת להצליח. אני מאיירת כמו שמציירים טבע דומם, רק מהתבוננות על תמונה שאני מצלמת. אני מנסה להסתכל על הפרטים הכי קטנים, וזה מבחינתי גם תרגיל מעולה בהתבוננות. תיאורטית, יכולתי לשים צילום של כל אשה, אבל האיור הוא המקום שלי להיכנס ולתת את הפרשנות שלי לכל אחת".