אספנית בהפתעה: גלילה ברזילי־הולנדר גילתה שהיא "ארטוהוליסטית"

בעוד שבשנים האחרונות רבים מאספני האמנות הגדולים בארץ משקיעים פחות ממרצם וממונם באמנות ישראלית ופונים להשקעה באמנות בינלאומית, יש כמה שאמנות ישראלית עוד נטועה עמוק בלבם.

אחת מהן היא גלילה ברזילי־הולנדר, ששמה אולי לא מוכר מאוד בשוק האמנות המקומי, אבל היא נהפכה בשנים האחרונות לאחת האספניות המשמעותיות של השוק הזה.

במרץ האחרון השיקה את "Galila's P.O.C" - חלל אמנות שבבעלותה ובניהולה בבריסל שבבלגיה, שם היא חיה ועובדת ב־50 השנים האחרונות. היא מציגה אוסף מרשים של אמנות עכשווית בינלאומית, בתוכו גם לא מעט עבודות אמנות ישראלית.

גלילה ברזילי־הולנדר (70) נולדה וגדלה בתל אביב. בגיל 20 עברה לבריסל שם הכירה את בעלה, ז'אק הולנדר, שהיה אספן של עתיקות. במשך שנים היא עסקה בנדל"ן, הן בבריסל והן בתל אביב, אליה היא מגיעה כל כמה חודשים.

יצירות האמנות בחלל Galila's P.O.C. "בהתחלה לא הכרתי אף שם. אני לא רוצה לומר שקניתי מה שמצא חן בעיני. אני מעדיפה להגדיר את זה כעבודות שהתחברתי אליהן רגשית" צילומים: Diego Ravier

התגלגלה לתחום

באמנות היא החלה להתעניין רק בשלב מאוחר יחסית, אחרי שבעלה נפטר ב־2004. "זה קרה בעקבות טעות שנבעה מחוסר הבנה", היא סיפרה כשנפגשנו בתל אביב באחד מביקוריה בארץ. "הייתי בניו יורק ונכנסתי ל’ארמורי שואו’, יריד האמנות העכשווית גדולה שמתקיימת בעיר בכל שנה, במחשבה שמדובר בתערוכה של מגנים ושיריונים (באנגלית: "ארמורי").

"התחלתי להסתובב, להסתכל, והבנתי שאמנות עכשווית היא משהו שאני מרגישה מאוד בנוח אתו, אף שלא ידעתי עליה שום דבר, ומעולם לא ביקרתי לפני כן ביריד אמנות. זה היה הרגע שבו גיליתי שאני אדם של מחר ולא אדם של אתמול כפי שהיה בעלי. אחרי חצי שעה ביריד כבר קניתי את העבודה הראשונה שלי, של אמן בשם טום פאולר. מאז אני מגדירה את עצמי 'ארטוהוליסטית’, על משקל אלכוהוליסטית”.

ברזילי־הולנדר התחילה לקנות אמנות עכשווית “בצורה אובססיבית, בלי לחשוב, בלי מעצורים. היום אני יודעת בבירור שזה מילא עבורי חלל, אחרי שבעלי נפטר והרבה אנשים נעלמו מהסביבה שלי. באותו שלב יכולתי או לרדת או לעלות, יכולתי לבחור באלכוהול או סמים כדי למלא את החלל — אבל בחרתי באמנות".

אם התחלת ללא הבנה בתחום איך ידעת מה לקנות?

"תחושת בטן", אומרת ברזילי־הולנדר ומצביעה על בטנה. "זה מה שקורה ב־95% מהמקרים, גם היום. היום יש לי אמנים בעלי שם באוסף, אבל בהתחלה לא הכרתי אף שם. אני לא רוצה לומר שקניתי מה שמצא חן בעיני, כי זו הגדרה שטחית, אני מעדיפה להגדיר את זה כעבודות שהתחברתי אליהן רגשית. זו סוג של התמכרות, גם מהבחינה הזאת. גם היום אני לא יודעת להסביר למה אני קונה מה שאני קונה".

תחושות הבטן הללו הובילו את ברזילי־הולנדר להקמה של אוסף שמונה היום אלפי עבודות של אמנות ועיצוב עכשווי, אותו היא מחלקת לפי 20 נושאים שונים, כולל עבודות בנושא ספרים, עבודות בנושא כיסאות, עבודות בנושא עיניים ועבודות בנושא כסף.

בין היצירות כאלה של אמנים מהמובילים בעולם כמו האמנית היפנית צ'יהרו שיוטה והאמנית המצרית־אמריקאית גאדה עאמר. ויש גם שורה נכבדה של יותר מ־60 אמנים ישראלים עכשווים כמו סיגלית לנדאו, אורי גרשט, גל ויינשטיין, איה בן רון, תמיר צדוק או הילה לולו לין. "אני לא קונה עבודות של אמנים ישראלים כי הם ישראלים", היא מבהירה. "אני קונה עבודות כי הן עבודות טובות. נכון, יש לי גם הרבה אמנים ישראלים באוסף, אבל זה לא מגיע מתוך אג'נדה, להיפך. אני רוצה להכיל את כל העולם. קניתי עבודות של אמנים מקומיים בדרום אפריקה ובדובאי. אני לא מתמקדת באמנים ממדינות מסוימות, אני מתמקדת באמנות טובה".

גלילה ברזילי-הולנדר. התחלתי לקנות אמנות בלי מעצורים. היום אני יודעת שאספנות מילאה עבורי חלל אחרי שבעלי נפטר. יכולתי לבחור באלכוהול, אבל בחרתי באמנות” צילום: KEREN NECHTERGAELE

מהי בעיניך אמנות טובה?

"יש שני דברים שמנחים אותי לאורך החיים: הראשון הוא היגיון בריא והשני הוא חשיבה מחוץ לקופסה. יצירתיות היא דבר שמאוד חשוב לי, ואני חושבת שאמנות טובה היא אמנות שאני סופגת ממנה יצירתיות, אמנות שמעשירה אותי, שנותנת לי אנרגיות, חדוות חיים וחמצן לנשימה".

תשוקה, אובססיה, אוסף

את כל האהבה הזאת, שבאה לידי ביטוי בעבודות הרבות שרכשה, שמרה לעצמה ברזילי־הולנדר במשך שנים בביתה הפרטי בבריסל. תוך שפעמים רבות היא משאילה עבודות לתערוכות אמנות במוזיאונים וגלריות בעולם, אך לאוסף מעולם לא היה בית רשמי — עד השנה כשפתחה את החלל שלה תחת השם P.O.C (ראשי תיבות של Passion, Obsession, Collection: תשוקה, אובססיה, אוסף). זה חלל שגודלו כ־1,500 מ"ר, אותו רכשה לפני כמה שנים כחלק מעיסוקה בנדל"ן. אבל עם השנים הבינה שהיא צריכה ורוצה מקום שישמש אותה להצגת האוסף. מולו, רכשה חלל נוסף שישמש לאחסון האוסף, משרדים, חדר ישיבות וספריה. וחלל סמוך נוסף ישמש בקרוב לאחסון והצגה של אוסף הכיסאות הגדול שלה. במקביל להצגת תערוכות מהאוסף, היא מתכננת להפעיל במקום תוכנית רזידנסי (שהות אמן) דווקא לאוצרים צעירים מרחבי העולם, שיוכלו לבוא ולאצור תערוכות שונות מתוך האוסף, וגם להפעיל בו תוכניות חינוכיות לילדים ובני נוער בתחומים שונים של אמנות".

זה מודל שאמור להיות כלכלי? להכניס כסף?

"הכניסה היא בתשלום אבל זה לא כסף גדול. אני חושבת בעתיד לאפשר השכרה של החלל לטובת אירועים לאנשים שירצו לעשות דברים מיוחדים בשילוב אמנות. אבל מה שמנחה אותי רוב הזמן הוא לעשות בימי חיי דברים שישארו אחרי, אחרי שאני כבר לא אהיה כאן. אני צריכה כסף כל עוד אני בחיים, יש לי נכסים ואני לוקחת הלוואות, והכסף אף פעם לא היה מה שהנחה אותי”.

גלילה ברזילי־הולנדר מספרת שאת כל המקום הזה הקימה ללא תמיכה ממשלתית או מוסדית. “אני כן רוצה לנסות לקבל סבסוד כלשהו מהעירייה, אבל כרגע הכל עדיין מבוסס על הכסף שלי ועל העבודה שלי. יותר חשוב לי לייצר רשת קשרים שלא מבוססת על מסחריות. בגלל שלרוב הגלריות המסחריות אין את האפשרות לנסוע ולגלות כמוני אמנים במקומות שונים, הן הרבה פעמים מגיעות אלי וכך מגלות אמנים חדשים. זו שרשרת כזו - האספנים לא יכולים בלי הגלריות והגלריות לא יכולות בלי האספנים".