מלנכוליה אינסופית: הבמאי ארי פולמן מציג בתערוכת המחווה ללאונרד כהן בניו יורק

אחרי שנהפך לאחד מיוצרי הקולנוע המוערכים בארץ ובעולם ורגע לפני שהוא מנסה את כוחו גם בתיאטרון הישראלי, הבמאי והתסריטאי ארי פולמן ("ואלס עם באשיר") יצר את מיצב הווידיאו "Depression Chamber" לתערוכת המחווה ללאונרד כהן, שעלתה לפני שנה וחצי במוזיאון MAC במונטריאול, עיר הולדתו, ומוצגת בימים אלה במוזיאון היהודי בניו יורק.

"האוצר של התערוכה פנה אליי וביקש שאעשה עבודה כי הוא היה דלוק על הסרטים שלי", מספר פולמן. "יצרתי עבודה שאני קורא לה 'ארגז דיכאון'. לא הצגתי לפני כן אף פעם במוזיאון, אבל אני חובב רציני של לאונרד כהן וזיכרון הילדות הראשון שלי ממנו הוא שאחותי הגדולה נפרדה מהחבר שלה בסביבות גיל 18, הסתגרה ימים שלמים בחדר שלה ושמעה בלופ את האלבום הראשון שלו Songs of Leonard Cohen. למעשה, התערוכה במונטריאול נולדה לרגל 50 שנה ליציאת האלבום".

הבמאי והאמן ארי פולמן. "מוזיאון זה מקום שכל הזמן באים בו במגע עם אנשים וחשבתי שיהי מעניין שלמבקר יהיה רגע עם עצמו"

בתערוכה Leonard Cohen: A Crack in Everything המתפרסת על שתי קומות, מוצגות עבודותיהם של 40 אמנים בהם קנדיס ברייץ, ג'נט קרדיף וקארה בלייק. כל עבודה נעשתה בהשראת יצירתו ואישיותו של כהן, והיא כוללת עבודות וידיאו, רישומים, מוזיקה ואפילו את הגרסה הראשונית (טרום הקלטה) של "הללויה". במגזין Jazziz נכתב שעבודתו של פולמן היא אחת הזכורות והחזקות בתערוכה, וכך מספרים גם אלה שביקרו בה.

"מוזיאון זה מקום שכל הזמן באים בו במגע עם אנשים וחשבתי שיהיה מעניין שלמבקר יהיה רגע עם עצמו. לקחתי את אחד השירים הארוכים באלבום Famous Blue Raincoat שלצליליו המבקר נכנס לתא שחור, שוכב על מיטה, רואה את עצמו על התקרה ושומע באיכות אדירה את השיר. המילים של השיר עולות על כל דפנות התא (2X2X2.5 מטר) ומתחלפות באנימציה (בעיצוב דוד פולונסקי) לאייקונים שקשורים לחייו של כהן. אז קורה דבר מרהיב שאני לא יכול לחשוף כי התערוכה בטח תגיע לכאן. היא עוברת מניו יורק לקופנהגן ומשם לסן פרנסיסקו וברלין. זו תערוכה ברמה גבוהה, ולמי שחובב את כהן זו אחלה חוויה".

תערוכה המחווה של ארי פולמן ללאונרד כהן. מתוך "Depression Chamber". קורה דבר מרהיב צילום: Guy L’Heureux

את הבחירה בשיר המסוים מנמק פולמן בכך שהוא היה “צריך משהו שישרת את מטרת הדיכאון. זה שיר על משולש רומנטי אבל לא מה שמדמיינים בשמיעה ראשונה — כי זה שיר שהוא כתב לגבר, חבר שלו שבת הזוג שלו בגדה בו איתו. אז השיר הוא על החבר ולא על האשה. ההחלטה ללכת על דיכאון היא כי אני חושב שכהן מייצג מלנכוליה אינסופית ויש בזה משהו ממכר. זה הזיכרון שלי ממנו, בעיקר בשלושת האלבומים הראשונים שהם מעולים בעיניי. הוא אחד המאסטרים הכי גדולים והמאוד פוריים".

פולמן, שעובד בשש השנים האחרונות על סרטו הבא, אדפטציה מאוירת ליומנה של אנה פרנק, מתייחס לעבודה כחוויה חד־פעמית. "אם יש אתגר אני מזנק עליו תמיד אבל אין לי באמת זמן לזה. הפעם כשהציעו — מאוד בא לי על זה. מבחינתי זה היה אתגר חד־פעמי".

ואם מדברים על אתגרים, פולמן עומד להיכנס להרפתקה חדשה נוספת כשיתחיל בסתיו הקרוב לביים לראשונה לתיאטרון. זה יקרה בקאמרי עם מחזהו של חנוך לוין "מתאבל ללא קץ" שטרם עלה על הבמה. "אני אביא את עצמי להפקה, אבל אני לא רוצה לעשות קולנוע ולא רוצה מסכי וידיאו. אני כן רוצה להשתמש בכלים של המדיום התיאטרלי כי אני חושב שדווקא היום, בעידן המסכים והסטרימינג, יכול להיות הרבה כוח בתיאטרון, כי כשתיאטרון טוב הוא מדהים, לשבת לראות את השחקן כמה מטרים ממך. אז אני כן רוצה להשתמש בכלים שלהם עם התפיסה שלי, אני מנסה ומקווה לעשות משהו מיוחד".