בסקוטלנד גם האוהדים הבינו: כולם עוברים משהו
ליי גריפית'ס, חלוץ סלטיק, נעדר ממגרשים כמעט שנה בגלל דיכאון. הוא חזר העונה והודה לאוהדי היריבות בכך שהתגברו על עצמם ותמכו בו. האם זה יכול לקרות בישראל?
בדצמבר 2018 לי גריפית'ס, חלוץ סלטיק ונבחרת סקוטלנד, די נעלם מהמגרשים.
דיברו על בעיות משמעת ופציעה שהוא לא יכול לנער אבל השבוע הוא גילה במסיבות עיתונאים שהוא סבל מדיכאון והוא ביקש משחקנים ואנשים להיות "יותר פתוחים" לגבי הקשיים הנפשיים שלהם.
קראו עוד בכלכליסט:
- מגיפת העצב הגיעה לספורט המקצועני
- לראשונה: הסכם קיבוצי מתייחס לבריאות המנטלית של כדורגלנים
- התמכרויות הן תסמין לבעיה חמורה יותר
גריפית'ס, 28, טוען שהדיכאון שלו לא שונה מפציעה בברך. שזו בעיה בריאותית שהוא היה חייב לטפל בה. בעיה רפואית שמנעה ממנו לשחק במשך כמעט שנה. "כשמסתכלים על מה קורה בחברה שלנו בימינו, הרבה אנשים מתאבדים (בבריטניה 12 גברים בכל יום) ואולי אם היו פתוחים ומדברים על הבעיות שלהם, זה יכול להציל חיים".
גריפית'ס הוסיף: "זה היה זמן מאוד בודד וקשה ובלי העזרה של המועדון, החברים, המשפחה והתמיכה שלהם, לא הייתי מדבר איתכם היום. זו היתה דרך ארוכה וקשה אבל יש אור בקצה המנהרה".
לי גריפית'ס צילום: רויטרס
ברנדן רודג'רס, מאמנו בסלטיק בשנה שעברה, היה אחד מהאחראים לכך שגריפית'ס הלך לטפל בעצמו. "זה היה משהו שטפטף לאט לאט ונבנה ואז ברנדן רודג'רס זיהה את זה ואז הוא עשה פעולה. אז אני רוצה להודות לו. אם הוא לא היה מתערב, לא יודע איפה הייתי".
לגריפית'ס יש הרבה מזל. הוא זכה לתמיכה אדירה מ"אוהדי סלטיק ומאוהדים ברחבי סקוטלנד". הוא הודה גם לאוהדי היריבות. "אוהדים רואים אותיכנבל על המגרש, אבל מחוץ למגרש אני פשוט איש משפחה (אב לחמישה) שמנסה לדאוג למשפחה שלו. זה היה נחמד לראות אוהדים שמים בצד את היריבות". כולם עוברים משהו. אנשים פשוט התגברו על עצמם ולא לעגו לשחקן יריבה שסובל ממשהו שכל אחד יכול לסבול ממנו. ניל לנון, מאמן סלטיק כיום, אמר לו העונה שהוא מחשיב אותו כשחקן חשוב ושהעונה פותחים דף חדש וממשיכים הלאה.
לפני כמה שנים, הכול היה יכול להיגמר בצורה הרבה יותר גרועה עבור גריפית'ס. אולי לא התאבדות, אבל כן הידרדרות לאלכוהוליזם, סמים והתמכרויות שונות אחרות - למשל אכילה כפייתית. התמכרויות הן הדרך של אנשים רבים לברוח מהבעיות הנפשיות שלהם וזה לא מפתיע שכל כך הרבה שחקנים בעבר סבלו מהתמכרויות כאלו ואחרות (ע"ע ג'ורג' בסט, צ'רלי ג'ורג', טוני אדמס, פול גאסקוויין ורבים אחרים). גריפית'ס, כאמור, נהנה ממאמן רגיש ומועדון יציב שיודע לטפל באנשים עם הפציעה המוחית הזו - דיכאון. וגם מתרבות מכילה ומבינה.
ומה קורה כאן בישראל? הנה דברים שאמר שחקן כדורגל מקצועי בישראל. "אחרי הכדורגל עברתי טיפול פסיכולוגי", הוא אומר. "אני יודע שנפצעתי הרבה ככדורגלן, אבל אני גם מבין שזה נבע ממה שהרגשתי בפנים, מזה שהייתי בדיכאון. לא באמת היתה לי בעיה בשרירי הליבה, הייתי מדוכא. הייתי לא יציב נפשית וזה השפיע עליי פיזית. להיות כדורגלן זו בדידות נוראית, במיוחד בישראל. אין למי לפנות. אם תגיד למאמן שלך 'אני לא מוצא את עצמי, אני לא מרגיש שייך', הוא יגיד לך 'תהיה גבר'. אף אחד לא יפנה אותך לפסיכולוג. זה נכון במחלקת נוער, וזה נכון בבוגרים".
תחשבו רגע מה קורה לשחקן ישראלי שעומד בפני סיטואציה דומה לזו שגריפית'ס עמד בה לפני שמונה חודשים. האם יהיה לו מאמן שיקלוט שמשהו לא בסדר? האם יהיה לו למי לפנות במועדון ואם הוא ייחשף כפגיע - האם זה לא יחסל לו את הקריירה בסופו של דבר? האם במגרשים יתנהגו כלפיו כמו אל אבא של מישהו או האם הוא יתקל בנבזות ולעג?
ועכשיו באמת. תעצרו רגע ותחשבו על זה.
