התמכרויות הן תסמין לבעיה חמורה יותר
הדיווחים כי עוסמאן דמבלה סובל מהתמכרות לגיימינג גרמו ללא מעט גיחוכים בעולם הכדורגל, אבל זה לא מצחיק. התמכרות, כל התמכרות, בדרך כלל מסתירה בעיות חריפות שצריך לטפל בהן
פול מקגראת', בלם נבחרת אירלנד, מנצ'סטר יונייטד ואסטון וילה לשעבר, היה מגיע לאימונים עם שני בקבוקים: אחד מלא במים, השני מלא בוודקה. לפני כל אימון היה מסיים את בקבוק הוודקה. זה היה הדבר היחיד שעזר לו להרגיע את החרדות האדירות מהן סבל - חרדות שדחפו אותו לאלכוהוליזם חריף. "אני לא שותה בצורה נורמלית, גילה בראיון ל"סאנדיי וורלד" האירי לאחר פרישתו. "אפילו אם הייתי יכול לשבת מול הטלוויזיה ולשתות משהו להנאתי, זה לא משהו שהייתי עושה. אני ממלא כוס שלמה בוודקה ומנסה לגמוע אותה כמה שיותר מהר".
עוסמאן דמבלה. לחץ ב-100 מיליון יורו צילום: איי אף פי מקגראת', שנלחם באלכוהוליזם רוב חייו, סיפר שהגיע לכך בשל בעיות חרדה קשות. "החרדה ממש משתקת - אפילו אם אני רוצה לצאת לקנות משהו בסופרמרקט, תופס אותי פחד עצום. מעין זרימה של חרדה למוח שאי אפשר לעצור". החרדה, שהובילה אותו ל"טיפול עצמי" באלכוהול, היתה אחד מהתסמינים לבעיות מנטליות חמורות שנבעו מילדות קשה, והתפרצו בגלל הלחץ העצום שמופעל על כדורגלנים מקצוענים.
מקגארת' נולד באילינג, מערב לונדון, לאם אירית ולאב ניגרי. אביו נעלם זמן קצר לאחר תחילת ההריון של אמו, שחששה מתגובת אביה הקתולי לילד מחוץ לנישואים ולמערכת יחסים מעורבת עם בחור שחור. היא ילדה אותו ללא ידיעת משפחתה, וכשהיה בן ארבעה שבועות בלבד מסרה אותו למשפחה אומנת. בגיל חמש הושב מקגראת' לאמו, לאחר שמשפחתו האומנת התקשתה בגידולו. מספר ימים לאחר מכן נמסר פול על ידי אמו לבית יתומים. עד שהגיע לבגרות נדד מקגראת' בין בתי יתומים שונים. הוא אמנם זכה לביקורים קבועים מצידן של אמו ואחותו - אבל ניתן לשער שמקורן של החרדות והבעיות המנטליות מהן הוא סובל טמון בנטישה הזו. אף אחד לא סובל מחרדות קשות בלי שתהיה סיבה לכך.
מקגראת' הוא רק שחקן אחד מבין רבים שסבלו מאלכוהוליזם במהלך הקריירה שלהם. טוני אדמס, גדול הקפטנים של ארסנל בכל הזמנים, היה המנהיג של ההגנה הכי קשוחה באנגליה מאז היותו טינאייג'ר, אבל מחוץ למגרש סבל מביישנות קיצונית ש"נפתרה" רק כששתה אלכוהול. הוא התדרדר פעמים רבות לאלימות בפאבים של לונדון, וב-1990 התנגש עם הפורד סיירה שלו בקיר. היה לו אלכוהול בדם ברמה גבוהה פי 4 מזו המותרת לנהיגה. למזלו הוא לא נפגע, אבל הוא כן היה צריך לבלות חודשיים בבית כלא. את סיפור ההתמודדות שלו עם האלכוהוליזם והגמילה העביר בספרו המופתי - Addicted - שפורסם ב-1998.
אלכוהול היה הרעל הנבחר של הרבה כדורגלנים באנגליה, בגלל סיבות תרבותיות ואפילו קבוצתיות. בעבר נהוג היה "להתגבש" סביב הטיפה המרה, והיו מאמנים שאף עודדו פעילויות חברתיות משותפות של שחקניהם בפאבים וברים ברחבי העיר. מאז השתנו הרבה דברים בכדורגל המקצועני - רוב השחקנים לא נוגעים באלכוהול - אבל התמכרויות נותרו חלק מהמשחק. שחקנים רבים הודו שהם סובלים מהתמכרות להימורים, למשככי כאבים, למין - וגם משחקי מחשב. ההתמכרויות הן חלק מ"מגוון" בעיות נפשיות שכדורגלנים מתמודדים איתן.
38% מ־607 הכדורגלנים שהשתתפו במחקר ו־35% מבין 219 השחקנים לשעבר שהשתתפו במחקר סובלים מתסמינים של דיכאון או חרדה. הפרעות נוספות שנמצאו הן הפרעות בשינה (23% בקרב שחקנים פעילים ו־28% בקרב שחקנים לשעבר בהתאמה), לחץ (15% ו־18%) ושימוש מופרז באלכוהול (9% ו־25%).
על פי הדיווחים בספרד, עוסמאן דמבלה שנרכש בעונה שעברה ב-115 מיליון יורו, מכור לגיימינג (משחקי מחשב). דמבלה - שפיטר את השף שהמועדון הצמיד לו ולא מגיע בזמן לאירועים ולאימונים של הקבוצה למרות שיש לו נהג צמוד מטעם המועדון - מבלה שעות על גבי שעות עם חבריו, בביתו, ב"מרתונים של משחקי מחשב". הוא לא יוצא יותר מדי או שותה בכמויות, אבל לפי הדיווח הוא ממש אובססיבי למשחקי מחשב, משהו שמוגדר על ידי ארגון הבריאות העולמי כ-'gaming disorder'.
ביוני האחרון, ארגון הבריאות העולמי הכיר בהתמכרות למשחקי וידאו כמחלה בשם "הפרעת גיימינג". הכרזת הארגון נשענה על מספר מחקרים ומקרים טיפוליים שהצביעו על תסמינים כפייתיים הדומים להתמכרויות אחרות. רשימת התסמינים שנותני הטיפולים יידרשו לאבחן דומה אף היא להתמכרויות מוכרות, והחשוב מביניהם הוא הפרעה לתפקוד הנורמטיבי. עם הסימנים העיקריים נמנים: בילוי זמן ממושך במשחק תוך ויתור על מטלות יומיומיות חיוניות, התעלמות מתגובות ותוצאות שליליות תוך דבקות במשחק, וכן צורך בלתי נשלט לשוב ולשחק לפרקי זמן ארוכים במיוחד עד להגעה ל"היי".
אולי, כמו במקרי האלכוהול, החבר'ה שמסביבו לא תורמים להתמקדות שלו בכדורגל - משהו שהוא צריך לעשות, כי כשהוא עושה את זה, הוא אחד מהשחקנים הצעירים הטובים בעולם בכדורגל. המועדון "מודאג" מהסיטואציה, מן הסתם, וקיים מפגשים בין סוכנו של דמבלה, מוסא סיסוקו, והשחקן עצמו עם ההיררכיה של המועדון - המנהל הטכני, אריק אבידל והמנהל הספורטיבי, פפ סגורה. בקטלוניה מדווחים גם שהנשיא בעצמו, ג'וזפ מריה ברתומאו, "יקח את המושכות לידיים" בנושא (לא בהכרח סימן טוב מאחר שהוא "לקח את המושכות לידיים" בהרבה כישלונות של המועדון בשוק העברות השחקנים) - ואולם נראה שלמרות המודעות לבעיית ההתמכרות, עדיין חושבים ש"דמבלה צריך לצאת מזה", "להתמקד" ו"להתנהג כמו מקצוען". לואיס סוארס, חלוץ הקבוצה, אמר השבוע על המצב: "להיות כדורגלן מקצועי זה פריבילגיה, אני חושב שהוא (דמבלה) צריך להתמקד בכדורגל ולשאוב השראה מהמקצוענים בחדר ההלבשה של ברצלונה".
זה טוב ויפה, אבל מחקרים מראים שהתמכרות בדרך כלל רק מסתירה בעיה קשה יותר. היא מסייעת למכור להתמודד עם חרדות, דיכאונות או בדידות. עבור דמבלה, ההתמכרות לגיימינג עשויה להיות תוצאה של לחץ עצום שמופעל על בן 20 שנרכש על ידי אחת מקבוצות הכדורגל הלחוצות בעולם, ביותר מ-100 מיליון יורו. לא כולם יכולים להתמודד עם תג מחיר כזה - גם שחקנים מנוסים וטובים יותר מדמבלה מתקשים להתמודד עם הציפיות שמגיעות עם רכישה במחיר מופקע כל כך. ברצלונה, כשרכשה אותו, הסכימה לשלם מחיר גבוה כל כך בגלל לחץ בתוך המועדון לפצות על מחירת ניימאר ב-222 מיליון יורו לפריז סן ז'רמן.
את הלחץ הזה העבירה לילד בן 20 בזמנו - שטיפס במהרה מרן הקטנה לפסגת עולם הכדורגל. דמבלה הוא קורבן של הלחץ הזה, וייתכן שהוא מתמודד איתו באמצעות אובססיביות למשחקי מחשב. אפשר עד מחר להסביר לו ש"ככה לא מתנהגים ספורטאים" וש"תעזוב כבר את השלט ובוא לשחק", אבל זה לא יעזור. הוא צריך טיפול, ארגון מחבק ומבין וקבוצה שלא לחוצה על כך שההשקעה העצומה שלה תתפוגג בגלל יותר מדי משחקים של קול אוף דיוטי. הבעיה שלו היא לא הפלייסטיישן, אלא בעיה נפשית. בעיה נפשית שצריך לטפל בה.
