"המוסד": כל בדיחה קורעת

"המוסד" הוא לא רק אחד הסרטים הכי מצחיקים שתראו השנה, הוא גם משב רוח מרענן לקולנוע הישראלי והראשון שיש לו פוטנציאל להפוך לשובר קופות. הסרט מספר על סוכן מוסד וסוכנת ביון אמריקאית שמנסים לסכל מזימה של ארגון טרור, אשר חוטף מיליארדר אמריקאי כדי להשתלט על העולם באמצעות הטלפונים הסלולריים שהמציא. ולתוך העלילה האוורירית הזאת משובצים מאות דחקות שצוחקות על הז'אנר עצמו ועל הקלישאות שלו.

מתוך הסרט "המוסד" צילום: עידו לביא

הבסיס ל"המוסד", שכתב וביים אלון גור אריה, הוא סרטו הקצר "המוסד הסגור" (2007), שהיה להיט פולחני בהקרנות חצות בסינמטק תל אביב. בשני הסרטים גור אריה מביע את אהבתו לפרודיות של מל ברוקס משנות השבעים ולקומדיות הפרועות של שנות השמונים — "טיסה נעימה", "סודי ביותר" ו"האקדח מת מצחוק".

ולמרות האילנות האמריקאים הגבוהים, "המוסד" הוא בעצם סרט עם מורשת מקומית מאוד שמתחילה עם "מוישה ונטילטור" (1966) של אורי זהר, קומדיית הריגול והצבא הראשונה בישראל, שהיתה פרודיה על סרטי ג'יימס בונד והפנתר הוורוד. מאז, כמעט כל קומדיה ישראלית שעסקה בכוחות הביטחון זכתה להצלחה עצומה, מ"גבעת חלפון" ועד "הלהקה האחרונה בלבנון". באופן משונה, וככל שאנחנו מספרים יותר בדיחות על השלומיאליות של כוחות הביטחון הישראליים, ככה אנחנו בעצם יוצאים יותר פטריוטיים. ו"המוסד", שאומר בקריצה וברצינות "אל תתעסקו עם ישראל", הוא כזה פטריוט שאפשר ליירט איתו מטוסי אויב.

גם תהליך ההפקה מלמד אותנו דבר חשוב על הקולנוע הישראלי: גם סרט מסחרי, שגורם לפעמים למבקרים לעקם מולו את האף בסנוביות, יכול להיות פרויקט תשוקה של יוצר אובססיבי אחד שדחף ונלחם והתעקש.

לגור אריה נדרשו עשר שנים לשכנע את קרנות הקולנוע לתמוך בקומדיית נונסנס גדושה בבדיחות ויזואליות וקטעי סלפסטיק. בהמשך, ההפקה חוותה כמה משברים, החליפה שלושה עורכים וגור אריה נדרש לכתוב סצנות חדשות ולצאת לצילומי השלמה נרחבים.

לפעמים סרטים יוצאים פצועים מתהליך עבודה כזה, אבל הקולנוע הישראלי לימד אותנו שוב ושוב שזמן מועיל לתוצאה הסופית. "המוסד" היה זקוק לכל דקה, כי בכל אחת כזו נוספה לו בדיחה חדשה, מכותרות הפתיחה המצחיקות ועד הטריילר המצוין. "המוסד" נראה מבחוץ כמו יצירה בידורית נוצצת, אבל אם תרימו את מכסה המנוע, תגלו את הדם, היזע, הדמעות והקישקע של האיש שיצר אותו. הבו לנו "המוסד 2".