ערבים, תנהרו לראשון לציון
בדו"ח המקיף שכתב על כשלי מדיניות הדיור ביישובי האוכלוסיה הערבית, התעלם המבקר מהגורמים המרכזיים להם: גזענות ופחד מהתבוללות. עד שהמדינה תדע להקצות קרקעות לבניית שכונות חדשות במגזר הערבי – על משפחות מאום אל פאחם לבנות את עתידן בחריש, חדרה וראשון לציון
- משבר בגדה המערבית: הכלכלה הפלסטינית מקרטעת, אבל לא תקרוס
- על רקע מחאת התושבים: נדחו הדיונים בתוכנית להקמת עיר ערבית ליד עכו
- כלכלת הגדה צועדת על חבל דק
הפתרון למצוקת הדיור של האוכלוסיה הערבית בישראל פשוט למדי. הוא מצוי בעשרות תוכניות הבנייה והסכמי הגג שהמדינה מקדמת במרץ בשנים האחרונות. מאילת ועד נהריה, בראשון לציון, בעפולה, בבאר יעקב, בבית שמש, וגם בערים המעורבות לוד, רמלה וחיפה, הולכות ונבנות שכונות חדשות שבהן יכולים להתגורר רווקים, זוגות או משפחות ערביות.
עיר ערבית. אום אל פאחם צילום: ערן יופי כהן אלא שהמדינה בצורה גלויה יותר ופחות מרחיקה אותם מהאפשרות הזו. הסיבה האמיתית בגינה צעיר ערבי מאום אל פאחם בונה את ביתו על גג דירת הוריו, כנראה ללא היתר, היא העובדה שאינו רואה בחריש השכנה אלטרנטיבה טובה. המדינה מצידה אינה עושה דבר כדי לעודד אינטגרציה וחיים משותפים, כאלה שיאפשרו לערבים לגשת למכרז בנה ביתך בעפולה מבלי לחשוש ממפגינים. שכונות חדשות צריכות להבנות באופן שערבים כיהודים, חילוניים ודתיים ירגישו בהן נוח. זה נראה מסובך, ואולי אפילו מפחיד, אך זה הפתרון היחיד האפשרי במדינה כה קטנה וצפופה.
נכון, אין חוק שמונע מערבי לקנות בית בכרמיאל או חריש ולא מעט אף עשו זאת, אבל ערבים שעברו לגור בנצרת עלית, כרמיאל, באר שבע, או חריש עדיין נאלצים להסיע את ילדיהם לגן או בית הספר בישוב הערבי הסמוך. בערים אלה וערים אחרות הקרובות לישובים ערבים לא הוקם מעולם מסגד, נדיר למצוא בהן מוסד חינוכי דובר ערבית או לפחות דו לשוני, והשפה השלטת במרחב הציבורי היא עברית. אגב, על פי דוח מבקר המדינה אפילו החוברות המצורפות למכרזי המקרקעין של רמ"י לא תורגמו מעולם לערבית.
בימים אלה המדינה מקדמת במרץ תוכנית לבניית עיר ערבית חדשה סמוך לג'דידה מעכאר, מזרחית לעכו. לא צריך הרבה דמיון כדי לחשוב כיצד היינו מגיבים לו קנדה הייתה מקימה עיר ליהודים. הקמה של עיר נוספת גובה גם מחיר סביבתי שנובע לא רק מעצם בניית הבתים, אלא גם מהתשתיות שחייבות לקום לצידה, כל זאת על חשבון השטחים הפתוחים המעטים שעוד נותרו כאן. לא בכדי הקמה של עיר חדשה מחייבת החלטת ממשלה. במקום זאת, המדינה יכולה וצריכה לעודד ערים ותיקות להקים שכונות מעורבות, ולהפסיק להקים עוד ועוד שכונות המעודדות התבדלות של קבוצות בנינו.
פספוס היסטורי
השרים משה כחלון ויואב גלנט עמדו בראש מערך הנדל"ן של ממשלת ישראל בתקופה הנסקרת בדו"ח המבקר. את המחדל שמתאר המבקר בדו"ח קשה לכנות כישלון של השניים, כי כישלון נרשם רק לאחר שנעשה ניסיון להשיג מטרה מסוימת - ואילו במקרה של משבר הדיור בחברה הערבית, מהדו"ח עולה כי הם כלל לא ניסו לפתור את המשבר.
המחדל הוא גדול במיוחד משום שהשניים פספסו הזדמנות היסטורית לחולל שינוי אמיתי. יחד הם החזיקו בסמכויות וכוח פוליטי רב עוצמה ורב השפעה על שוק הדיור, אך הם לא ניצלו זאת לשפר את המציאות בערים ובישובים הערבים. למשל, 30 הסכמי גג שהזרימו מיליארדי שקלים לרשויות מקומיות נחתמו עם שלל ערים, אף לא אחת מהן ערבית.
אם על כחלון אפשר לומר כי לא עשה הרבה, הרי שגלנט לא רק שלא תרם אלא גרם נזק במו ידיו. זאת לאחר שבלם תוכנית לבניית 5,000 דירות בטמרה, רק משום שכללה כביש גישה שיעבור בסמוך לישוב מצפה אבי"ב שבו פחות מ-250 משפחות. גזענות כבר אמרנו?
אדמות מדינה ליהודים בלבד
המדינה מתהדרת בתוכניות שאושרו בשנים האחרונות לבניית עשרות אלפי דירות בישובים ערבים. זה טוב ויפה, אבל לא מספיק. זאת משום שמרבית התוכניות הן על קרקעות פרטיות, ויחלפו שנים עד שהן ימומשו אם בכלל. לכחלון היה ברור כי הפתרון האמיתי למחירי הדיור הנוסקים הוא תנופת בניה חסרת תקדים על קרקעות מדינה, ועליהן בלבד, משום שרק בקרקעות אלה המדינה יכולה להכתיב את קצב ואופי הבניה. כנראה שהפתרון טוב ליהודים, אך לא לערבים.
העובדה שבה מנופפים פקידי הממשלה שוב ושוב, לפיה היישובים הערבים דלים באדמות מדינה, היא לא גזירה משמים, אלא תולדה של מדיניות מכוונת. בשנים האחרונות, ובאמצעות הותמ"ל, הוכיחה המדינה שכשהיא רוצה, היא יכולה להעביר קרקע חקלאית מקיבוצים ומושבים לערים כדי לבנות בהן אלפי דירות. אלא שברוב מוחלט של המקרים, העיר הקולטת היא יהודית. רק הרחבת הגבולות המוניציפאליים של ישובים ערבים לאדמות מדינה ובנייה מסיבית עליהם תחולל מהפכת דיור אמיתית גם אצל הערבים.
