מסלול חייה המודחק של השחקנית רבקה גור הפך לספר

הארגז ההפוך בשוק מחנה יהודה היה הבמה הראשונה של השחקנית רבקה גור (84). בגיל 4 היתה מגיעה מדי שבוע לשוק עם סבתה כדי לקבץ נדבות עבור ארוחת השבת, שרה ורוקדת בפני העוברים ושבים את "מאמא יוקרו" של כרמן מירנדה, מנענעת ירכיים ומגלגלת עיניים. את התמונה הזאת גור הדחיקה במשך שנים, והיא עלתה לה בזיכרון כשהתיישבה לכתוב את ספרה האוטוביוגרפי "היה היתה ילדה" (הוצאת עמדה) הרואה אור בימים אלה.

"סיימתי הפקה בתיאטרון ומצאתי את עצמי בלי עבודה", מספרת גור על תהליך לידתו של הספר. "ידידתי הסופרת אדיבה גפן אמרה לי שלפני שאפול למרה שחורה, כדאי שאכתוב על חיי. כששאלתי 'איך זוכרים דברים כאלה?', ענתה שאחרי המשפט הראשון הכל יבוא, וצדקה. הייתי מזועזעת מהתמונה הראשונה שעלתה לי בזיכרון, שבגיל 4 התחלתי לפרנס משפחה, אבל מצד שני זה גם עשה אותי מאושרת להיזכר ברגעים האלה. הארגז הקטן היה הגאולה שלי מקשיי משפחה ענייה, שבה חיינו שבעה אנשים בחדר אחד על מזרנים".

גור. "בכל פעם שליא קניג לא יכלה לשחק, הקפיצו אותי. זה היה כבוד ענק מבחינתי". צילומים: טל שחר, באדיבות התיאטרון הלאומי הבימה צילום: טל שחר

אביה של גור נפטר עוד כשהיתה בבטן אמה, כך שמגיל צעיר היא נאלצה לנקות בתים ולעבוד כשליחה כדי לממן לימודי ערב. את דרכה בעולם המשחק

הספר

היא החלה כנערה בתיאטרון "מסך" בירושלים, בניגוד לרצון המשפחה ("את רוצה להיות זונה ושיראו לך את התחתונים?"). משם עברה לתל אביב לתיאטרון הילדים ונוער ל"מעלה הקרחות" המיתולוגי שביימה ציפי פינס. בגיל 22 כבר שיחקה בתיאטרון האוהל, וממנו עברה דרך בית ליסין והקאמרי עד שהגיעה להבימה כשמיקי גורביץ' (בנו של בעלה לשעבר אנטול גורביץ') הזמין אותה לאודישן ל"סלומה" של אוסקר ווילד. "נשארתי שם הרבה שנים וזכיתי בתפקידים ענקיים כי בכל פעם שליא קניג לא יכלה, הקפיצו אותי להחליף אותה".

לא תסכלו אותך כל ההחלפות?

"לא. לשחק במקום ליא היה כבוד ענק".

לנצח ברכה מ"הפיג'מות"

במשך ארבע שנים ישבה גור וכתבה בעט ונייר את קורות חייה מהבמה מאולתרת בשוק ועד היום, כשבאמתחתה כמאה תפקידים בהצגות כמו "ביבר הזכוכית", "מראה מעל הגשר", "אשכבה", הצגת יחיד בתיאטרונטו "פרחים לבתיה", שעליה זכתה בציון לשבח, ובימים אלה "קח את אבא שלך ולך לעזאזל" בהבימה. בקולנוע זכתה בפרס ירושלים על משחקה ב"חיותה וברל" והילדים עוצרים אותה ברחוב עד היום על תפקידה כברכה בסדרה "הפיג'מות".

הכתיבה לא היתה קלה לגור. במהלכה היא היתה חייבת להפסיק כמה פעמים משום שהיה לה קשה להכיל את זיכרונות ילדותה משכונת הפחים בירושלים, מהחרם שעברה בכיתה ומהלעג של הילדים לעוני הניכר בלבושה. "חברה שקראה את הספר אמרה לי 'עכשיו אני מבינה את התגובות שלך, לא הבנתי אותך ותמיד כעסתי עלייך'", היא מספרת. "אני קוראת ולא מאמינה שיצאתי בשלום כי אני אדם אופטימי, יש לי הומור ואני צוחקת על עצמי בלי סוף".

גור ב"הבית ברח' שינקין" (הבימה), 1985 צילום: באדיבות התיאטרון הלאומי "הבימה".

כתיבתה של גור מסגירה את היותה שחקנית בגלל ריבוי של משפטים קצרים ודיאלוגים בין דמויות, שמאפיינים יותר כתיבת מחזות, אבל גם בשל הדרמה הזועקת מהדפים והתיאורים הציוריים. בסוף הספר ישנו קובץ שירים קצרים פרי עטה המהווים מעין השלמה עם החיים. "אני עקשנית ולא מוותרת עד היום על הרצון לשחק. ידעתי שאני אקבל בתיאטרון את כל מה שהיה חסר לי בחיים - אהבה וקשר עם אנשים. הקהל לא יודע איזה שחקן ענק הוא ואיזו אנרגיה הוא נותן לשחקנים".

"חשה לבד, לא בודדה"

הזיקנה אינה דבר פשוט ועבור שחקנים אולי קשה כפליים. התפקידים מתמעטים, הזיכרון כבר לא מה שהיה וגם הגוף, כלי העבודה המרכזי, כבר לא אותו הדבר. "קשה לי להזדקן כבן אדם, לא כשחקנית. כל השינויים הם בגוף, אני מתעייפת יותר, אני נעצבת לעתים קרובות יותר. שמתי לב שאני הרבה יותר מקשיבה ופחות מדברת, ואם מדברת אז במשפטים קצרים, לא מנסה למצוא חן או לרצות. בעיקר לא פשוטות המחשבות הרבות על המוות. אני חולמת המון על המתים. היה לי חלום שאחי ואני מנקים את הבית, ואמא שלי נוזפת בנו ששכחנו ללכת לאזכרה של אבא".

גם הבדידות קשה?

"אני לא מרגישה בדידות. בבדידות יש משהו חולני דיכאוני, אבל כשאני מרגישה לבד, אני יוצאת החוצה להיות בין אנשים וזה מספיק".