תלוי על הצלב: חופש הביטוי של האמן אמנון דוד ער

ישו מתנשא לגובה 2.30 מטר. כלומר היצירה הענקית "הזהו האדם" של האמן אמנון דוד ער, שבה תלויה דמותו של דמותו של גבר ערום על רקע צורת צלב, מיתמרת לגובה הזה.

"זו גרסא שלי לצלוב של ישו" מסביר ער, "אבל זה דווקא ציור אנטי־דתי. אני מצייר את ישו חי וערום, ובעצם הדבר היחיד שמרמז על היותו הצלוב הוא הבד, שהוא בצורה של צלב ענק".

ציוריו של דוד ער, מהתערוכה שחוגגת עשור לפרס שיף. "את הכל אני מצייר ממודלים חיים, לא מצילום". צילומים: אייל דינר, תומאס לוונדובסקי צילום: אייל דינר

ההצגה של עבודה כזו בתערוכה במוזיאון תל אביב החוגגת עשור ליסודו של פרס שיף היוקרתי לאמנות פיגורטיבית־ריאליסטית היתה אולי עוברת לסדר היום בזמן אחר, אבל רק לפני חודשיים הורתה ראשת עיריית חיפה החדשה עינת קליש רותם להסיר עבודה של יאני לינונן הפיני, שבה הוצג רונלד מקדונלד כאותו צלוב, מתערוכה במוזיאון חיפה — פרשייה שעוררה סערה לא קטנה שזכתה לשם "פרשת מק־ישו".

היססת כשבחרת ביצירה הזאת לתערוכה?

"חשבתי פעמיים ואני עדיין חושב. אין לי כוונה להתריס. זו הבעת דעה באמנות וכל עוד לא מדובר בקריאה לאלימות — היא לגיטימית. העבודה היא ההפך מזה, היא נקראת על שם ספרו של פרימו לוי שחזר מהתופת של השואה. זה ציור עם מסר הומניסטי ופלורליסטי ואם מישהו ייפגע ממנו — לא נורא. השתתפתי בעצמי בתערוכה בחיפה שבה התעוררה סערת מק־ישו וקצת נעלבתי שאת שלי לא ביקשו להוריד", הוא צוחק. "עם כל הכבוד לאנשים שבאמת נפגעו, הזכות לחופש ביטוי עולה במקרה הזה על רגשות של ציבור מסוים. קודם שיתחשבו במדינה שלנו בזכויות אדם ואחר כך נדבר על רגשות שמהם נפגע ציבור מסוים".

בתחילת דרכך היית קריקטוריסט פוליטי. מה קרה לדחף שלך להתריס מאז?

"הייתי קריקטוריסט למחייתי", מדגיש ער, "ככה פרנסתי את עצמי בתחילת הדרך, אבל מההתחלה הייתי צייר. העמדות שלי לא התרככו כהוא זה, אפילו להפך. אבל, אני לא פוליטיקאי ואני לא חושבת שאמנות צריכה להיות פוליטית במובן של שמאל־ימין כי אז היא תהיה מאד מוגבלת. הדברים שאני מנסה לדבר עליהם הם רחבים יותר מבחינה אוניברסלית ואנושית. הציור של ישו הוא ציור שעוסק באינדבידואל, זה שלא מקבל על עצמו את העדריות, את עול השמיים. זה ציור פוליטי, אבל לא מתריס, אלא מביע עמדה הומניסטית".

"הזהו אדם". פרשנות לטקסט של פרימו לוי. צילום: רן ארדה צילום: אייל דינר

היאוש בברלין יותר נוח

ער (45) מצייר למעלה מ־20 שנה. הוא למד שנה אחת בבצלאל ועזב, ומאז פועל בסגנון ריאליסטי בעיקר, כשטכניקת הציור שלו דומה לזו שהיו משתמשים בה בימים עברו, לפני המצאת המצלמה. הדמויות, זו שלו ושל אחרים - היו תמיד המוטיב המרכזי בעבודותיו. הוא הציג במוזיאונים וגלריות בארץ ובעולם ובשנת 2009 הציג את תערוכת היחיד הנרחבת ביותר שלו במוזיאון תל אביב לאמנות, הודות להיותו הראשון שזכה בפרס שיף. עתה, לרגל עשור לפרס, הוא משתתף בתערוכה מיוחדת שנפתחה בשבוע שעבר ומציגה את עבודות עשרת הזוכים בפרס בעשר שנות קיומו, ובהם דוד ניפו, פאטמה שנאן ומתן בן כנען.

בחמש השנים האחרונות ער חי ועובד בברלין. "לפני כמה שנים הרגשתי שבארץ הגעתי לכל מה שאפשר להגיע - הצגתי תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב והבנתי שאני מתחיל לגרד תקרת זכוכית ושאין לי יותר לאן להתפתח, אז החלטתי לעבור לברלין, הבירה האירופית היחידה שבה דברים עדיין קורים, שיש בה תחושה של התחדשות תרבותית".

מה אתה חושב על האקלים הפוליטי בישראל ויחסו ליצירה, לתרבות?

"אפילו שאני לא בארץ, אני מעורב רגשית במה שקורה כאן וכואב את זה על בסיס יומיומי. לאום או מדינה אינם ערכים, הם מבנים. ערכים הם יושרה, הגינות, השכלה. אחד הדברים שמכאיבים לי הם שתרבות לא נחשבת ערך. הרצל היום היה נחשב בוגד, הוא כתב בדיוק את מה שרותם סלע אמרה. אנחנו האמנים לא נתקן את המצב, בטח לא בציור, אבל האמנות שלי היא פוליטית בזה שהיא מדברת על המקום של האדם בימינו. על החוויה האישית האוניברסלית בעולם הקפיטליסטי".

אמנון דוד ער. "את הכל אני מצייר ממודלים חיים, לא מצילום". צילומים: אייל דינר, תומאס לוונדובסקי צילום: Tomasz Lewandowski

"משקיע שנים בכל יצירה"

בתערוכה הנוכחית מציג ער עבודות שכולן מוצגות לראשונה בישראל, רובן מהשנים האחרונות. לצד הצלוב, מוצגות בתערוכה הנוכחית גם שתי עבודות גדולות מימדים, ראשונות מתוך מחזור של חמש עבודות בנושא "החיים" עליהן עובד ער כבר שלוש שנים. "לוקח לי שנים ליצור כל עבודה" הוא אומר, ולא בציניות.

"כל מה שאני עושה מצויר מן החי, עם מודלים בסטודיו, ללא צילום. ככה אני עובד מאז ומתמיד. צילום מבחינתי הוא משהו שמקפיא רגע מסוים וכבר עושה לו איזו עריכה, מגביל אותו. אותי מעניין לעבוד מול המציאות ולא מול צילום כי היא כל הזמן זזה, מתקיימת, מתחדשת ומשתנה. מעניין אותי ללקט מתוך האינסוף הזה את הדברים שרלוונטיים לי, שיכולים להעביר את הנושא ואת האווירה".

דרך העבודה הזו לא מגבילה מאד?

"זה מקשה כי זו עבודה שמצריכה המון זמן. אבל לא באנו ליהנות. אני מצייר כי אני אוהב לצייר, לא כי אני מחפש את הקל. אני מחפש את המאתגר והמעניין".