המנהל האמנותי של הקאמרי: "עייפתי מעול ניפוץ החלומות של אחרים"

"להיות מנהל אמנותי זה להיות קבלן חלומות, לקטוף חלומות של אחרים ולגרום להם לקרות, והתענוג הגדול ביותר הוא שהחלום מתממש בפגישה עם קהל", אומר הבמאי עמרי ניצן, שבחודש הבא יסיים את תפקידו כמנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי אחרי 25 שנות כהונה ולנעליו ייכנס גלעד קמחי. "אבל לצד הרגעים היפים ישנם גם העול ורגשות האשם מול תור המאוכזבים, המסורבים והכועסים".

ניצן. "תיאטרון הוא תרופה נגד בדידות ואני לא מתכוון להפסיק לביים" צילום: יריב כץ

את חצי היובל המורכב הזה הוא מסיים בתחושת הקלה, ועדיין הוא בטוח בדבר אחד: "תיאטרון הוא תרופה נגד בדידות ואני לא מתכוון להפסיק לעסוק בו. הוא חקר להבנת האדם והחברה. בעולם של תקשורת אלקטרונית וריצה ממשימה למשימה להתייחס לאדם זו שליחות הומנית, ואין דבר יותר מעניין מלארגן לאדם פגישה עם עצמו".

בסוף השבוע הקרוב תעלה בקאמרי ההצגה האחרונה שביים בתפקיד, "קן הקוקייה", שמבוססת על ספרו של אלטון קיזי, שעובד גם לסרט זוכה אוסקר (1976) של מילוש פורמן בכיכובו של ג'ק ניקולסון. "זו ההצגה הכי רגשית שעשיתי, מחזה בשר ודם בלי עור שמגן ועוטף". בלב המחזה ביקורת על הפסיכיאטריה, שיטות הטיפול בה ובתי החולים לחולי נפש. מק'מרפי (עוז זהבי) הוא חוסה במוסד לחולי נפש, שממריד את שותפיו למחלקה נגד הממסד וקשיחותה של האחות הראשית ראטצ'ד (אולה שור סלקטר). עוד מככבים בו יצחק חזקיה, עזרא דגן, מוטי כץ, מיה לנדסמן, אוהד שחר, נעמה שטרית ואחרים.

"'קן הקוקיה' הוא מחזה פוליטי כי הוא מתעסק בהבנת האדם בתוך חברה, במקרה הזה חברה קיצונית מאוד שבה אנשים פגועים וחלשים נשלטים על ידי חוקים קפדניים ומסודרים של בית חולים", מסביר ניצן, "בית החולים הוא אלגוריה לעולם שלנו וסיומו של המאבק הוא בהחלט פוליטי, ומצליח לעורר מחשבה לתקופתנו על המהות של יחסים בין חוקים לאינדבידואל. המחזה מדבר על אנשים שהם כמו בני 4 במובן שבו הם עדיין לא נכנסו למחוך הבורגני של המקובל, האסור, המותר והפוליטיקלי קורקט. הם נותנים לנשמה שלהם לחיות. זה סיפור שמעלה שאלות: אם מנהיגי העולם טעונים בכוח פיצוץ הרסני, אז מי נורמלי — אלה שכלואים בבתי חולים לחולי נפש או אלה שבחוץ?".

איך מתרחקים מהסרט האייקוני?

"זה באמת סרט גדול, אבל אין תחליף לתיאטרון שהוא תלת מימדי, חי ומולחם באופן שמתרחש כאן ועכשיו ולא מצולם או מוקרן. כבודו של הסרט במקומו מונח, אבל ההצגה שלנו היא יצירה חדשה, על פי אותו קו המראה של הספר והמחזה".

מתוך החזרות ל"קן הקוקייה", שתעלה בשישי. "מחזה בשר ודם, בלי עור שעוטף" צילום: עופרי מור-שקד

בתחילת ההצגה יוקרן סרטון שמציג מאורעות מתקופת ההצגה, ובו גם קטעים מראיון עם ג’ון לנון שבו אומר שהעולם מנוהל על ידי משוגעים. "לנון התייחס למלחמת וייטנאם והמהומות הגזעניות בארצות הברית, והיו גם המהומות בפריז והכיבוש החוזר של הסובייטים בפראג. באופן מוזר דווקא אצלנו אחרי מלחמת ששת הימים היתה תקופה יציבה, אפילו אופורית. אז אפרופו מניה דיפרסיה גם לחברה יש לפעמים תכונות של מחלות נפש ויכול להיות שהחברה הישראלית היתה מרוממת באופוריה לא כל כך צלולה ומאוזנת".

"כישלון הוא צלקת מדממת"

הפרויקט הבא שיביים ניצן הוא המחזה "הריון" של עדנה מזי"א, שהחזרות לקראתו יחלו במאי. "אני כבר חולם להיכנס לחדר החזרות בלי העול האדיר שרבץ על כתפיי בשנותיי כמנהל. פתאום אנשים יכולים לעמוד מולי עם פנים רכות ורפויות. אחד התפקידים של מנהל אמנותי הוא לנהל בני אדם, ויוצרים הם מלאי חלומות ושאיפות, אבל לא הצלחתי להגשים אותם לכולם. זה למעשה לקיים דיאלוג עם חלומות של אחרים בחדר ההנהלה".

חווית גם כישלונות מקצועיים.

כן, ואותם אני אזכור הכי טוב. כישלונות הם צלקות מדממות שלא נרפאות, וגם נפתחות מהר, אז אני לא ממהר לפתוח אותם בפומבי. אבל הצגה אחת שאכזבה אותי למרות הביקורות הטובות היתה 'אמא קוראז'' (2002). היה בה משהו אבסטרקטי ועבדנו עליה עוד לפני שהיו כיסאות באולם החדש של הקאמרי. התאכזבתי מקבלת הפנים ולקחתי את זה כל כך קשה, עד שיום אחד הלכתי לכספומט נסער ושכחתי שם את הכסף".

"מדורה לא הכרחית"

ואי אפשר להתעלם מאקורד הסיום הצורם שלו: ההודעה על עליית המחזמר "זה אני" המבוסס על שירי אייל גולן, שגררה ביקורות לנוכח פרשת הקטינות שבה היה מעורב. "קראו לזה 'מחזמר משירי אייל גולן', וזו אולי מדורה לא הכרחית שהדליקו, אבל זו יצירה עצמאית שמשולבים בה שירים של אייל גולן. מאור זגורי הוא במאי ומחזאי מוכשר ומפתיע, ואני מאמין שבמפגש עם הקהל יקרה משהו טוב”.

היו שחקנים שלא רצו לקחת חלק בזה.

"המחזה ראוי. כל ההד שנוצר סביבו היה לא מאוזן ולא מדויק".