לא משתגעים על מרי: ביקורת סרט על "מרי פופינס חוזרת"

מכירים את החוויה הזאת שאתם מתלהבים ממיוזיקל בברודוויי, מקשיבים לאלבום הפסקול שלו וחולמים לראות אותו על הבמה, אבל עד שאתם מצליחים להגיע אליו חולפות שנים, הצוות המקורי התחלף והכל נשמע דומה למה שאתם מכירים אבל גם קצת שונה, והשחקנים דומים למקוריים, אבל הם יותר מחקים מאשר משחקים, ואתם נהנים, כי חלמתם על זה, אבל לא באמת, כי זה קצת כמו גרסת כיסוי למשהו שפעם שמעתם? אז ככה זה לראות את “מרי פופינס חוזרת”: אין מילים רעות להגיד עליו, והוא מתוק ומרגש, והוא עשוי בכוונה טובה ומשתדל להצטיין, אבל הוא פשוט לא דומה, ואפילו לא קרוב למקור. הוא מופע מחווה.

איש לא באמת חיכה או קיווה לסרט המשך ל”מרי פופינס”. 54 שנה חלפו מאז הסרט המקורי, שנהפך בצדק לאחת הקלאסיקות האהובות בתולדות הקולנוע. לפני חמש שנים דיסני הוציאו את “להציל את מיסטר בנקס” עם טום הנקס ואמה תומפסון, שבדיעבד נראה כמו הכשרת לבבות הקהל לקראת הניסיון לעדכן את “מרי פופינס” לימינו, בבחינת: אם פ.ל. טרוורס כתבה ספרי המשך ל”מרי פופינס”, למה שאנחנו לא נעשה סרטי המשך? ובזאת, הוסרה הקדושה מהסרט. אם “מרי פופינס חוזרת” יצליח, אפשר לדמיין אותה הופכת לג’יימס בונד של סרטי הילדים: אחת לכמה שנים שחקנית בריטית חיננית אחרת תיכנס לנעליה.

אמילי בלאנט בתפקיד מרי פופינס. מציגה צד נוקשה צילום: Disney

הסרט החדש מחזיר את מרי פופינס האומנת המלאכית לחיי משפחת בנקס כ־20 שנה אחרי עלילת הסרט הקודם. אם בסרט הקודם פופינס לימדה את אב המשפחה האמיד, שהתעניין רק בכסף ובבנקאות, שעליו להקדיש קצת זמן לילדיו, הרי שבסרט החדש עליה ללמד אותו דבר את בנו, מייקל בנקס, שגדל ונהפך לאב בעצמו, אבל מוטרד מחובותיו לבנק. מול התמימות המוחלטת של הסרט הקודם, הסרט הנוכחי, אולי ברוח התקופה, מציג עולם שיש בו רשע. הזאבים משחרים לטרף והבנקאים ניזונים מחובות לקוחותיהם. פופינס, הפעם בגילומה של אמילי בלאנט, מציגה צד נוקשה, בניגוד למתיקות הנצחית של ג’ולי אנדרוז.

הצפייה ב”מרי פופינס חוזרת” היא גם עדות לשיטת העבודה השונה של אולפני דיסני בימים ההם ובזמן הזה. את “מרי פופינס” של 1964 תפר וולט דיסני במו ידיו. הוא בחר בבמאי שהיה טכנאי צילומים מיומן (רוברט סטיבנסון), אתגר את האחים רוברט וריצ’רד שרמן לכתוב את השירים, שכנע את טרוורס להיכנע לחזון שלו, כששכתב את הדמות המקורית שכתבה, ובחר במו ידיו את אנדרוז. כיום אנחנו מעדיפים סרטים שמי שאחראי להם הוא הבמאי ולא בעל האולפן. אבל מה לעשות שרוב מרשל — שחתום כאן על הבימוי, הכוריאוגרפיה ועל השותפות לכתיבה — הוא לא וולט דיסני. מרשל ידע להעמיד רגעים מוזיקליים יפים בסרטים כמו “שיקגו” ו”אל תוך היער”, אבל הוא נזקק לחומרים של בוב פוסי וסטיבן סונדהיים כדי לעשות את זה. כאן הוא מנסה גם להיות היוצר העיקרי של כל הסרט, והוא פשוט לא מספיק טוב. התעלומה הגדולה של הסרט תישאר איך ייתכן שלין־מנואל מירנדה, היוצר של “המילטון”, הובא להשתתף בסרט אבל לא הוזמן ממנו ולו שיר אחד. וכך, עם כל החן שבסרט, גם אין בו ולו שיר בלתי נשכח אחד.