צרה ושמה רווחה

החדשות הטובות הן שביטוח לאומי לא יתמוטט. הסיבה הפשוטה היא שהוא פשוט לא יכול להתמוטט. האפשרות הזו לא קיימת במודל שלו. ביטוח לאומי מעולם לא היה חברה עסקית, ולכן הוא גם לא יכול להתמוטט. בנקודה הזו מסתיימות החדשות הטובות.

אף שביטוח לאומי נקרא "ביטוח", הוא אינו חברת ביטוח. התרגום של שם המוסד לאנגלית הוא Social Security ולא Social Insurance. כלומר, נכון יותר היה לקרוא לביטוח לאומי המוסד לביטחון סוציאלי לאומי. אולי אם היו קוראים לו כך, הוא גם היה מקבל יותר תקציבים, כי כידוע, בישראל רק הביטחון קדוש.

לא מדובר בהבדל סמנטי, אלא בהבדל מהותי. בניגוד לביטוח לאומי, על מנת להיות מאוזנת, חברת ביטוח נדרשת לבצע הליך קפדני מאוד של תמחור הסיכון. היא שואלת את המבוטח לגבי הרגלי העישון שלו, היסטוריית המחלות שלו ועל פרמטרים נוספים שעוזרים לה לקבוע את גובה דמי הביטוח שעליה לגבות מהמבוטח. בהתאם לכך, כל מבוטח משלם דמי ביטוח בגובה שונה.

מנכ"ל ביטוח לאומי מאיר שפיגלר ושר האוצר משה כחלון צילום: אלכס קולומויסקי, עומר מסינגר

בביטוח לאומי זה עובד אחרת. מהותו של המוסד היא להיות מוסד רווחה שמספק לאזרחים את שכבת הביטחון הסוציאלית הבסיסית, שבישראל היא מאוד מצומצמת. בהתאם לכך, קצבת הזקנה שהאזרחים מקבלים מהמוסד בהגיעם לגיל המתאים אחידה, וזה לא משנה אם אתה עשיר או עני. גם דמי ביטוח לאומי שמשלמים האזרחים אחידים, ללא קשר לרמת הסיכון שבה הם נמצאים. אגב, סביר להניח שאם המוסד היה חברת ביטוח פרטית, המבוטחים החזקים, הבריאים והעשירים היו ככל הנראה הראשונים לוותר על הביטוח שהיא מציעה.

אמנם חשוב מאוד שביטוח לאומי יתנהל נכון, יקפיד ככל הניתן על איזון אקטוארי וינהל בחוכמה את היתרות שלו, אבל משום שהוא מוסד רווחה, לא ניתן לצפות שהוא יוכל להתקיים רק מדמי ביטוח לאומי שהאזרחים משלמים. זו ציפייה לא ריאלית. כדי שהיא תתממש, על ביטוח לאומי לפעול בדומה לכל חברת ביטוח פרטית. כלומר, לתמחר את הסיכונים באופן פרטני, מה שבוודאי היה גורם לכך שהביטוח שהוא היה מציע לשכבות החלשות היה יקר מאוד. אבל ביטוח לאומי אינו מתקיים מדמי ביטוח לאומי. הוא מעולם היה ולעולם יהיה תלוי בתמיכה תקציבית של המדינה, שתצטרך להכניס את היד לכיס במקרה שקופתו תתרוקן והוא לא יוכל עוד לשלם את הקצבאות לאזרחים.

רווחה מתקצבים רק בחגים

העובדה שבמידה רבה המדינה ערבה לביטוח לאומי אינה מבטלת או מפחיתה את הבעיה הקשה שהוא נמצא בה ואת הקטסטרופה שעליה מתריעים כבר שנים ארוכות. למעשה, האזהרות חוזרות על עצמן פעמים רבות כל כך שזה כבר מעייף.

חיים כץ צילום: עמית שעל

אחת הבעיות היא שאין מי שיילחם לטובת ביטוח לאומי. לזקנים ולחולים, שתלויים בקצבאות שלו, אין לובי חזק בכנסת, ולצערם הם לא יכולים לאיים לפרק את הקואליציה. ומי שכן כבר מנסה להילחם, למשל להגן על נשים מבוגרות מפני העלאת גיל הפרישה ללא יצירת תשתית נאותה בשוק העבודה שתאפשר להן לעבוד עד לפרישה, נתפס כאויב הציבור שלא מבין שעדיף מצב שבו יש כמה מאות אלפי נשיות עניות על פני בעיה אקטוארית בביטוח לאומי.

אז נכון, ביטוח לאומי לא גורם לציבור לצאת לרחובות, אך לעיתים הצרות שלו מעוררות רחש בציבור. במקרים כאלה, לממשלה יש דרך פשוטה למדי לשמור על שקט תעשייתי בגזרת הרווחה — לפני ראש השנה, פסח או יום השואה מעבירים איזו תוספת קטנה לקשישים, מוציאים הודעה לעיתונות על הקמת קרן שמיכות או תנורים, וכך משקיטים את רחשי הציבור ועל הדרך גם את המצפון הלאומי, לפחות לתקופת החגים. האסטרטגיה הזו מתבססת על ההנחה שממילא אחרי החגים כולם כבר יהיו עסוקים בדברים אחרים.

הבעיה עם השיטה הזו היא שהיא לא תוכל להמשיך לעבוד לאורך זמן. לפי ההערכות של משרד העבודה והרווחה וביטוח לאומי, ב־2022 לכל המאוחר המוסד ייכנס לגירעון שוטף. במילים אחרות, בתוך ארבע שנים המדינה תצטרך למצוא כסף, הרבה מאוד כסף, עבור הרווחה. תרשו לי להמר שגם המועד הזה יוקדם.

בעיה חמורה עוד יותר היא שצורכי הרווחה של ישראל עדיין לא חשופים במלואם. האוכלוסייה במדינה מזדקנת, ולכן יהיה צורך ביותר כסף לסיעוד ובריאות. על כך יש להוסיף את הריבית הנמוכה ששוררת במשק כבר כמעט עשור ושהצליחה להסוות בעיות חברתיות רבות שצמחו בזמן הזה. הריבית הנמוכה יצרה דור שאין לו חסכונות. מטרתה של הריבית הנמוכה מלכתחילה היתה לעודד צריכה על חשבון חיסכון. התוצאה היא דור שביר יותר כלכלית. ומי שכן חסך, למשל לפנסיה, החיסכון שלו נפגע כתוצאה מהריבית הנמוכה. בני הדור הזה יגיעו יום אחד אל פתחו של ביטוח לאומי כשהם קשישים עניים.

למדינה יש טקטיקה נוספת להתמודד עם הבעיה והיא לתקוף את מציגיה. כלומר, לתקוף את הדו"ח של ביטוח לאומי שמתריע על כך שהצרות האלו מתקרבות בקצב מהיר משחשבו בעבר, ולטעון שמדובר בחישובים מוטעים, ניפוח של מספרים ומה לא — העיקר להסיט את הדיון מהבעיה האמיתית שהיא מצבו העגום של ביטוח לאומי. ובכל מקרה, בין אם החישובים מדויקים או שגויים במעט, הכסף בקופת ביטוח לאומי ייגמר. אם זה יקרה בעוד שש שנים או בעוד שמונה שנים, זה כבר לא כל כך משנה.

דו־הפרצופיות של האוצר

כשמדברים עם משרד האוצר על מצבו של ביטוח לאומי, הוא טוען בנחרצות שביטוח לאומי לא יתמוטט משום שהמדינה תכניס את היד לכיס בשעת הצורך. אולם האמירה הזו אינה מרגיעה את אנשי משרד הרווחה שלא סומכים על האוצר בנושא הזה, כנראה בצדק.

למעשה, התוכנית לייצוב ביטוח לאומי שהוגשה לממשלה על ידי שר העבודה והרווחה חיים כץ, כוללת שורת סעיפים שלהם מכנה משותף אחד — הגברת העצמאות של המוסד, או במילים אחרות, הרחקתו מהאוצר. הסיבה לכך היא שהאוצר שולח ידיים כבר שנים ארוכות לעודפים שנוצרו בביטוח לאומי ועושה בהם שימוש לצרכים תקציביים שוטפים שאינם קשורים אליו. האוצר עושה זאת משום שמבחינתו הבעיה של ביטוח לאומי עוד רחוקה ממנו. אפשר לחכות איתה ל־2022. בינתיים יש דברים דחופים יותר על סדר היום.

דחיית הבעיה היא כמובן אינה הפתרון. העצמאות של ביטוח לאומי חשובה, והערבוב של כספי המוסד בעוגה התקציבית הכוללת בעייתי. חשוב לחזק את המוסד ואי אפשר לחפש את הפתרון בקיצוץ השירותים והקצבאות של ביטוח לאומי, שהן גם ככה רזות. אבל אסור להסיר את האחריות של האוצר לתמיכה ברווחה. תידרש הפניה של יותר תקציבים לרווחה. כפי שבעת מלחמה, כשצורכי הביטחון של ישראל עולים, יודעים להפנות יותר כספים למשרד הביטחון, כך יהיה צורך להפנות באופן חכם יותר תקציבים לרווחה וזו אחריותו של משרד האוצר. משום כך גם ניתוק מוחלט בין משרד האוצר לביטוח לאומי הוא אינו הפתרון. הפתרון צריך להימצא באמצע.