יוסי גינסברג: "ככל שחולמים בתמימות גדולה כך מצליחים יותר"
מחבר הספר בחזרה מטואיצ'י סיפר בוועידת התיירות של "כלכליסט" על תלאותיו ביערות האמזונס: "כל אחד מאיתנו כותב סיפור הרפתקאות מדהים, שהוא האוטו-ביוגרפיה שלכם. תזכרו לכתוב אותו כך שאתם הגיבור של הסיפור"
"כל דבר מתחיל עם חלום. כנער שגדל ברמת גן, קראתי הרבה ספרי הרפתקאות, אך זה לא הספיק לי, רציתי להיות גיבור הסיפור, לא רק לקרוא אותו", כך פתח היום (ד') את דבריו יוסי גינסברג, בוועידת התיירות של "כלכליסט". גינסברג הוא מחבר רב המכר "בחזרה מטואיצ'י" על סיפור הישרדותו בלב האמזונס, והקמת מרכז התיירות בצ’אלאלן עבור השבט שהציל את חייו, שהפך לאחרונה לסרט.
- מנכ״ל החברה הגיאוגרפית: "הפכנו לסוכן נסיעות שמתווך את התוכן"
- חולדאי: "סגירת שדה דב נעשית בניגוד לכל חוות הדעת. השיקול היחיד - לחץ נדל"ני"
- "התיירים הסינים שוטפים את העולם ויש להם כוח כלכלי עצום"
"הטיול הראשון שתכננתי היה לאמזונס, ליער שטרם נחשף לתרבות. חלמתי ששם אפגוש שבט שטרם נפגש עם האדם הלבן, ואהפוך לחלק מהשבט, ואשא לאישה את בתו של ראש השבט ואמצא אוצר. התמימות הזו. אני מקשיב היום לכל כך הרבה יזמים ונפעם מהרעיונות המדהימים ושום דבר לא קורה בחיים אם אתה לא חולם קודם, וככל שחולמים בתמימות גדולה יותר כך נצליח יותר".
גינסברג המשיך, "אחרי שנה של תלאות בדרכים הגעתי לפרו שם הסיפור שלי התחיל, פגשתי גיאולוג שסיפר לי על שבט. הוא סיפר לי את החלום שלי, אבל אני לא ידעתי שהוא נוכל, יש לו כשרון להריח חלומות. הריח את החלום שלי מעל כתפי, וכשמישהו מספר לך את החלום שלך אתה לא יכול שלא ללכת אחריו. בבוליביה אספנו את קווין וקארל וארבעתנו נכנסו לעומק הג'ונגל. אחרי חודש של תלאות, החבורה התפרקה, האמריקאי והאוסטרי יצאו דרך נקיק וניסו לצאת מהג'ונגל, הם נעלמו אני נשארתי עם קווין. כמה שעות לאחר מכן, שטנו על רפסודה שהתרסקה בנהר והתפלצנו. מצאתי את עצמי לבד, בלי מזון, הלילות הראשונים היו לילות של אימה. הייתי בטוח שאני הולך למות מוות אכזר, שטפונות, מפולות עצים, סחף".
"אני לבד, לא חושב שאוכל להתמודד עם הסיטואציה. התקווה הייתה שאפגוש את החבר שאיבדתי בנהר. ביום החמישי התחלתי ללכת לכיוון תרבות הטאקאנה. היא הייתה רחוקה מאות קילומטרים, אך מה יכולתי לעשות? הרגשתי שאין משהו בעולם שהוא יותר קורבן של נסיבות אכזריות ממנו. הייתי חסר אונים, התחלתי ללכת במורד הנהר".
"מספר שעות לאחר מכן, לאחר שלא אכלתי מאום במשך ארבעה ימים, מצאתי פרי על האדמה. באותו רגע אני מרגיש סחרחורת משכרון של סוכר, כמעט איבדתי את ההכרה, והרמתי את ראשי, ראיתי עץ מלא פירות. היה לי ברור שאני צריך לטפס על עץ, זה לא כל כך פשוט לטפס על עץ. הרמתי יד לגעת בפרי הראשון, פתאום אני רואה נחש שנדרך וניגש אלי. עזבתי את היד שהחזיקה בענף, ונפלתי לרצפה, ראיתי את האבנים מתקרבות אלי, ברגע שהגעתי לאדמה לקחתי מקל, הכיתי בנחש, והפלתי אותו על הרצפה, אז זרקתי עליו אבן והרגתי אותו. פשטתי את עורו ואכלתי נחש חי בפעם הראשונה בחיי. בחיים לא הרגשתי כל כך טוב. לפני דקה הייתי הקורבן הכי גדול של הנסיבות, מי שעמד שם עכשיו אף פעם לא הרגיש כל כך חזק, כל כך בבית".
המסקנה של גינסברג היא כי "כשהחיים באמת קשים, אין לנו זמן להיות קורבן, כשהחיים שלנו באמת בסכנה אנחנו עושים את הדבר הנכון. כל אחד מאיתנו כותב סיפור הרפתקאות מדהים, שהוא האוטו-ביוגרפיה שלכם, תזכרו לכתוב אותו כך שאתם הגיבור של הסיפור".
עם ההתקדמות בג'ונגל, סיפר גינסברג "הסבר כל כך סבוך, הבגדים והעור נקראים, ופטרייה שמתפשטת, ואני פוסע על בשר חשוף עם מוגלה ודם. פוחד להוריד את הנעליים כדי לא לראות. כל צעד שאני פוסע שולח פסים של כאב, רק דרך הכאב הזה אני ממשיך לסבול, אני מבין לראשונה בחיי שכאב הוא תופעה שאי אפשר לברוח ממנה, אבל סבל הוא לא נחוץ. אין אף אחד לשמוע ביער את הזעקות שלי. הכאב הוא תוצר של הגוף, הסבל הוא תוצר של הראש. את הכאב אפשר לשאת הסבל הוא מה שהורס אותנו".
גינסברג סיפר על הפעם הראשונה שהתעוררה בו תקווה שהפכה עד מהרה לאכזבה "ביום ה-15 שיטפון אדיר שוטף את היער, בנס אני עולה על גבעה, אז אני זוחל על המרפקים והברכיים. לפתע אני שומע רעש, מטוס מתקרב, אני מנסה לנופף בידיים, המטוס עובר גבוה ורחוק, לא רואה אותי. והתקווה שנלקחת זה יותר מידי. אני מתמוטט לבוץ, אלוהים רק תן לי למות, אני לא רוצה לחיות יותר. באותה שנייה. באותו רגע אני שומע קול בכי של אשה צעירה. כשאני פותח את העיניים אני רואה נערה צעירה, אני לא מבין מאיפה הביא באה אבל מבין שאם המטוס עבר הוא גם יחזור.ביומיים האלה אני רק מטפל בנערה. כעבור יומיים שאני מכין מחסה ללילה, עם כפות דקל, אני בוחר עץ מספיק רחב לשני אנשים, אני מכסה שני אנשים וקורה לה להתקרב אלי, כשאני מחבק אותה אני שם לב שאין שם אף אחד, אני נבהל כי אניחושב שאיבדתי את השפיות שלי. אני מבין שהבחורה הזו הצילה לי את החיים, ברגע שויתרתי. אני לא דמיינתי אותה. אם היא הייתה פרי הדמיון, אני לא יודע של מי הדמיון הזה. את הבחורה הזו לא אני יצרתי. לא, זה קרה לי. לא המצאתי אותה. היא פשוט הופיעה. המסר אולי הכי גדול זה שברגע שלא יכולתי לטפל בעצמי, היא באה והצילה אותי, בזה שהיא ביקשה את העזרה שלי. מה שהציל אותי זה שמישהו היה צריך אותי. ברגע שמישהו היה צריך אותי גיליתי את הכח שלי".
"ביום ה-19, אני כבר שלד, לא אכלתי כבר 5 ימים, ואז אני נופל לביצה, 6 שעות שוחה בביצה הזו, סנטימטר אחרי סנטימטר מוציא את עצמי מהבוץ הסמיך. אין לי כח אבל אני מבין שאם אני מתמוטט אני חייב להתמוטט על שפת הביצה. לפעמים אין ברירה אלא לכבות אש באש. הדרך היחידה להתמודד עם הכאב הזה הייתה לנער עץ מלא בנמלות אש, מרוב אש וכוויות, מרוב כאב לא יכולתי להרגיש את כפות הרגליים, נשאתי עליהן מבלי להרגיש".
גינסברג סיפר על הרגע בו מצאו אותו "על החוף, ביום לאחר מכן, נחתה סירה, היא לא ראתה אותי, היא נחתה כדי להסתובב, היה שם קווין עם ציידים. 10 שנים חזרתי לאותו נהר, מצאתי את בעל הסירה שהביא את קווין אלי, ביקשתי שייקח אותי לפגוש את הציידים, מהשבט אוצ'ופימונס, היחידי שגר על הנהר. כשעלינו לשבט ביקשתי להודות להם שהצילו את החיים של קווין ושלי. הם אמרו שהחיים שלהם בסכנת הכחדה, הצעירים עוזבים את הכפר ולא חוזרים. האם אתה תעשה משהו להגן עלינו. התוכנית שלי הייתה לבנות כפר נופש ליד הכפר שלהם. אין בכלל דרך להגיע אליהם, הם תמימים ולא יודעים שזה בלתי אפשרי. אמרתי להם שאעזור להם. נשארתי איתם בכפר שלוש שנים. ב-1995 פתחנו את צ' אלפי מטיילים מכל העולם הגיעו לבקר את צ’אלאלן. ואני רוצה להגיד לכם שהכוח הכי חזק לחולם הוא התמימות. אם אתה לא יודע שזה בלתי אפשרי, אז זה אפשרי. היום אני בן שבט האוצ'ופימונס ואני נציגו בעולם. התחתנתי באמצע האמזונס עם ארוסתי מירושלים".