דרך המלך: שייקה פייקוב זכה לפרס מיוחד מאקו"ם

“אצלי השיר ‘Toy’ לא היה זוכה בכלום. זה לא מוזיקה, זה בכלל לא היה שיר, אבל כל האירוויזיון השתנה כנראה”, את הדברים האלה אומר שייקה פייקוב, 81 בשבוע הבא, אחד המלחינים והפזמונאים הבולטים בתולדות ישראל. ”בזמני לא היו שולחים דבר כזה, לא היו מקבלים דבר כזה אפילו לקדם אירוויזיון”, הוא אומר.

פייקוב, שקיבל בסוף חודש מאי פרס מיוחד מטעם דירקטוריון אקו”ם על תרומתו ליצירה הישראלית, חתום על אינספור יצירות בזמר העברי. “ארץ ישראל יפה”, “לחוף ירדן” ו”שירי לי” שמבצע דודו דכאי, “חג יובל” שמבצע אבי טולדנו, “אותך” שמבצעת אילנה אביטל והפך להיות השיר שגילה אותה, “דרך המלך” שאיתו גילי וגלית ייצגו את ישראל באירוויזיון 1989 בשווייץ והרשימה עוד ארוכה מאוד.

שייקה פייקוב צילום: אוראל כהן

האמירות של פייקוב על השיר הזוכה של נטע ברזילי לא נאמרים מרוע או מניסיון לעורר פרובוקציה, להיפך, הוא דווקא חושב שהיא שרה טוב. האמירות שלו בעיקר משקפות את הפער העצום בין הדור שלו לעולם החדש, שבו יוצרים חושבים במונחים של פרסום ורייטינג בינלאומיים.

ובעיקר, הוא מבין כי הצעירים כיום “לא יכולים להיות אחרת. הם דור אחר, הם כבר לא חיים בתקופה שלי. כבר לפני עשר שנים אמרתי שמתחיל להיות משהו רדוד בארץ מבחינה תרבותית, אפשר לפגוש את זה בכל מיני תחומים", הוא אומר. "אמנם יש כאלה שכותבים טוב אבל הרמה הכללית היא אחרת והילדים משתבצים בתוך זה, מה לעשות. זה מה שהם אוהבים וזאת הרמה שלהם. זה לא מעציב אותי כי אני מבין שהצעירים חיים היום ולא אתמול”.

בהתאם, פייקוב עצמו לא חי בעולם התרבותי של היום. הוא כמעט לא צופה בטלוויזיה, רק בקונצרטים פה ושם, וגם רדיו הוא לא שומע, ומסתפק במקום ב“כמות עצומה של תקליטים מצוינים מכל מיני תקופות”. אין לו בעיה להודות ש”עברה התקופה הזאת של זמרת הארץ, אולי אני חי יותר מדי זמן, בתקופה אחרת לגמרי”. אולם מה שבאמת קשה לפייקוב זה שהוא מתפרנס בקושי רב, אך ורק מתמלוגים, ואלה פוחתים עם הזמן. בנוסף, הוא עדיין משתקם מאירוע מוחי שעבר לפני שנתיים ומתנייד על כיסא גלגלים, ולדבריו המדינה לא ממש דואגת לו.

באשר לפרס שקיבל מאקו"ם, פייקוב אומר: “חשבתי שהייתי יכול לקבל את זה גם לפני עשרים ושלושים שנה. אני חושב שעשיתי רבות בשביל מדינת ישראל”.

אתה מאוכזב?

“אני לא מאוכזב, אבל אני יודע שעשיתי יותר למען המדינה. חוץ מנעמי שמר ועוד כמה כאלה גדולים בודדים - תרמתי למדינה הרבה מאוד, מכל הכיוונים ובעיקר ביצירה”.

בכך, פייקוב רומז גם לשירותו כמצפין ומפענח טקסטים בקרבות ובמלחמות ישראל.

נטע ברזילי צילום: יובל חן

המפגש המפתיע

את הפרס מאקו"ם קיבל פייקוב מידיה של הזמרת אילנית שאף ביצעה בטקס את "ארץ ארץ", ככל הנראה שירו הידוע ביותר, הזכור בביצועה.

השיר הזה ליווה את פייקוב לאורך חייו, ואף יצר מפגש מפתיע. לפני כמה עשרות שנים, כשח"כ גאולה כהן היתה יו״ר ועדת העליה והקליטה, היא הזמינה לביתה לרגל חג השבועות אנשי טלוויזיה, פוליטיקאים ומסורבי עלייה רוסים. בין המוזמנים היה גם פייקוב. במהלך הערב ניגן המוזיקאי רן אלדמע את ״ארץ ארץ״. באותו רגע, כהן קראה לפייקוב והכירה לו זוג רוסים שהתארחו אצלה באותם ימים, וסיפרה להם בהתרגשות שהוא האיש שכתב את השיר שמתנגן.

להפתעתו, בני הזוג קמו ממושבם, הביטו מסביב בפליאה ולא הצליחו להבין למה שאר האורחים נשארו לשבת במקומם. כשפייקוב שאל למה הם קמים, הגבר ענה לו: “למה אתם לא קמים? הרי זה ההמנון”. כשפייקוב הסביר לו שההמנון הלאומי הוא התקווה, התברר לו כי בני הזוג העבירו שנים בגולאג, שם בכל בוקר היו העצורים מתעוררים לצלילי השיר הזה, ולכן הוא חשב שזה ההמנון הלאומי.

“ברוסיה השיר הזה ידוע מאוד”, אומר פייקוב. “מישהו מאמריקה העביר קונטיינר שלם של תקליטים ומיליונים קנו אותם”.

אותם בני זוג, אגב, היו יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין וזוגתו דאז. אדלשטיין ציין ממש בשבוע שעבר במשכן הכנסת 70 שנה למדינת ישראל בהשתתפות אמנים ישראלים רבים ושונים, אולם פייקוב לא היה ביניהם, מה ששוב הוביל לאכזבה עבורו.

הוא אמנם בן דור אחר, אולם בחינה של הקריירה שלו ושל יצירתו מראים שהוא לא פחות מנכס לאומי. פייקוב כתב והלחין כמעט 70 שירי ארץ ישראל, עשרות שירי חגים, שירי מלחמות, שירי זיכרון, עשרות שירי ילדים ומוזיקה לסרטים ולמחולות. בנוסף, הוא השתתף בעשרות פסטיבלים בארץ ועשרות פסטיבלים בינלאומיים, שבהם ייצג את ישראל.

בנוסף, פייקוב לימד גם מוזיקה 17 שנה, “בכל הרמות, מכיתות א’ עד י"ב, לימדתי גם מבוגרים, לימדתי תווים, אקוסטיקה, לימדתי נגינה בכלים שונים”, הוא נזכר. בין היתר, לימד בקיבוץ אשדות יעקב איחוד, שם גידל את שרה’לה שרון תלמידתו המפורסמת ועודד בה את אהבת השירה בציבור; באלוני אבא; במעיין צבי; בקיבוץ החוטרים; בגבעת חיים איחוד ובגבעת חיים מאוחד; בקיבוץ משמר השרון; ובמדרשת רופין.

בימים אלה פייקוב נאבק להשיג קצבת פנסיה שככל הנראה מגיעה לו ממשרד החינוך. הנושא נמצא כבר חודשים בבירור. “מלא תלמידים זוכרים אותו אבל המערכת שכחה”, אומרת חברה של פייקוב שמטפלת בענייניו.

“במצב שאני נמצא כרגע, אז אנשים עוזבים אותי למנוחה”, הוא אומר. “פעם לא עזבו אותי למנוחה אפילו רגע”. מאידך, הוא לא מרגיש שהוא ננטש, “להיפך, מתקשרים ואני אומר אני אבריא ואני לא יודע כמה זמן זה ייקח, אבל אני אבריא”.

פייקוב עדיין שומר על קשר עם אמנים ששרו את שיריו הידועים. “הם בקשר איתי”, הוא צוחק. “במצבי הנוכחי אני יושב על כיסא גלגלים, אם אני לא אקום ממנו אז הקשר יהיה חד־סטרי".

"הלחנתי את הכל בראש"

כיום, בעקבות האירוע המוחי שעבר, הוא יכול לנגן אך ורק ביד ימין, “אבל אני צריך גם יד שמאל כי זה חלק מהאקורדים, לא סתם יש שתי ידיים”, אז כבר כמה שנים שהוא לא מנגן. מאידך, גם את שאר שריו הוא לא הלחין על הפסנתר, “הייתי מלחין אותם במוח, בראש שלי”, הוא מספר. “לפני שהייתי כותב את התווים הכול היה בראש. כל מה שכתבתי במוזיקה, גם ברמה הכי גבוהה, קודם כל אתה שומע את זה בראש ואז אתה כותב מה שאתה ששומע”.

ומה היית עושה כשהמוזה היתה נופלת עליך במקומות לא צפוים? איך מתרגמים את זה לכלי כלשהו?

"לא, זה לא ככה. יש לי כמו סוויץ’ במוח, ברגע שאני צריך לכתוב אז אני פותח את הסוויץ’ וכשאני גומר אני סוגר אותו בחזרה בשביל לנוח”.