רווחה נוסח ישראל: דיל גרוע במחיר מופקע

האזרח הישראלי מקבל ממערכת הביטחון החברתי בישראל הרבה פחות מהאזרח הממוצע של מדינות ה־OECD. מצד אחד, גובה הקצבאות ומספר המקבלים אותן נמוכים מדי. לדוגמה, שיעור מקבלי קצבת הנכות נמוך יחסית; תקופת הזכאות לדמי אבטלה ולידה מביכה; והתשלום לקשיש סיעודי הוא כשישית מהמקובל ב־OECD.

דו"ח שפרסם אתמול המוסד לביטוח לאומי מצביע על אחת הסיבות העיקריות לכך: המדינה והמעסיקים משלמים הרבה מתחת למקובל במדינות המפותחות. במילים אחרות, חלקו של העובד הישראלי במימון הביטחון הסוציאלי שלו גדול מדי ‑ והתמורה שהוא מקבל נמוכה מדי. אפשר לומר שבתחום הביטחון הסוציאלי ישראל היא לא חלק מהמדינות המפותחות.

הדו"ח החדש מציג השוואה ממצה בין מצב הביטחון החברתי בישראל לזה שבמדינות ה־OECD. מחברו, ד"ר ז'ק בנדלק, מנהל אגף ניהול מידע ואוכלוסין במנהל המחקר של המוסד לביטוח לאומי, מגיע למסקנה ברורה: "רמת הנדיבות של הביטחון הסוציאלי בישראל נמוכה מאוד". חברי הקואליציה הנוכחית אוהבים להתהדר ב"חברתיות" של הממשלה, שהוסיפה 4 מיליארד שקל לנכים ו־7 מיליארד שקל לקשישים. אלא שהדו"ח מראה היטב שאחד הדברים שאפשרו לקואליציה לעשות זאת הוא העובדה שנקודת ההתחלה היתה כה נמוכה, שנותר המון מקום לתוספות.

שר הרווחה חיים כץ (מימין) ויו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות אלי אלאלוף. לדברי אלאלוף, תשלומי המעסיקים הגבוהים בצרפת אחראים לאבטלה הרבה במדינה צילום: אלכס קולומויסקי

כך למשל ההוצאה הציבורית הממוצעת לרווחה לנפש ב־OECD היא 7,800 דולר, 58% יותר מזו שבישראל, שעומדת על כ־5,000 דולר בלבד. ברוב מדינות אירופה הנתון הזה גבוה מ־10,000 דולר, ובלוקסמבורג הוא מתקרב ל־20 אלף דולר. בכל תחומי הרווחה, להוציא ביטוחי נכות, ההוצאה הציבורית ביחס לתמ"ג נמוכה מהממוצע ב־OECD. לדוגמה, ההוצאה הציבורית על קצבאות זקנה עומדת בישראל על 5.4% מהתמ"ג לעומת ממוצע של 8.7% במדינות ה־OECD.

חופשת לידה קצרה, תקופת אבטלה קצרה

דרך אחרת להציג את הקמצנות של מערכת הרווחה הישראלית היא לבחון את משך תקופת הזכאות לסיוע מהמדינה. התקופה המרבית לתשלום דמי אבטלה בישראל היא 175 ימי עבודה, כלומר 7 חודשים, לעומת 15 חודשים בממוצע ב־OECD. ברבות ממדינות אירופה התקופה המרבית לקבלת דמי אבטלה היא 24 חודשים, ובהולנד 38. המצב גרוע עוד יותר כי צעירים בישראל מקבלים רק 50 ימי עבודה.

הנתון הבא ממחיש שהמטרה האמיתית של ביטוח האבטלה בישראל היא למנוע ביטחון כלכלי מהמובטלים. רק 32% מהבלתי מועסקים בארץ קיבלו ב־2014 דמי אבטלה ‑ השיעור הנמוך ביותר בכל מדינות ה־OECD. בממוצע, כמחצית מהבלתי מועסקים במדינות הארגון מקבלים דמי אבטלה. בצרפת, בפינלנד ובאוסטרליה מגיע שיעור המקבלים ל־95%.

אשר לחופשת לידה ‑ ספק אם הישראלים מסוגלים אפילו לדמיין את התנאים הנהוגים במדינות ה־OECD, שנמצאים שנות אור מעל אלה שמקובלים אצלנו. חופשת הלידה בישראל מגיעה ל־15 שבועות, וגם זה רק אחרי אישור הצעת חוק של ח"כ רחל עזריה מכולנו, שהאריכה אותה בשבוע. ממוצע ה־OECD הוא 18 שבועות.

אבל המספר הזה לא מספר את כל הסיפור. קרוב ל־70% ממדינות ה־OECD מציעות בנוסף לחופשת הלידה גם חופשת הורות בתשלום מופחת. ממוצע ה־OECD לחופשת הלידה וההורות יחד עומד על 55 שבועות ‑ כמעט פי 4 מישראל. לפי החשבון הזה, ישראל ממוקמת במקום ה־33 מתוך 35 באורך חופשת הלידה וההורות. בלא פחות מ־4 מדינות יכולות הנשים לקחת חופשות לידה והורת משותפות שנמשכות יותר מ־160 שבועות, יותר מ־3 שנים: פי עשרה ויותר מאשר בישראל. אלופת העולם בחופשת הלידה וההורות היא אסטוניה, עם 39 חודשים.

הפרופסור לעבודה סוציאלית ג'וני גל ממרכז טאוב והאוניברסיטה העברית אומר שההבדל בין דמי האבטלה לדמי הלידה הוא שאת דמי הלידה לא עדכנו במקביל לשינויים בעולם, ואילו את דמי האבטלה אפילו קיצצו; בשני המקרים זו הייתה טעות. הוא מסביר שאחת הסיבות לכך שתקופת דמי הלידה לא הורחבה כמעט היא ש"לא היה לחץ ציבורי גדול". לדבריו, "זו גם הסיבה שבניגוד לרוב מדינות ה־OECD, בישראל לא הונהגה חופשת לידה נפרדת לאבות אלא מורידים את החופשה של האב מזו של האם".

פרופ' ג'וני גל. "תקופת דמי הלידה לא הורחבה כי לא היה לחץ ציבורי גדול" צילום: עמית שעל

מנגד, דמי האבטלה קוצצו בשורה של תוכניות כלכליות, ובהן 7בתוכנית של שר האוצר בנימין נתניהו ב־2003. ככל שהמהפכה הטכנולוגית מחסלת מקצועות רבים יותר, גדלה החשיבות של ביטוח אבטלה אמיתי. אבל דווקא במדינת הסטארט־אפ מתעלמים מכך. "יש אצלנו תפיסה של 'בוא נדחף אנשים כמה שיותר מהר לשוק העבודה'", אומר גל, "ולכן לצעירים קיצצו את דמי האבטלה ל־50 יום והאריכו את תקופת האכשרה". לדבריו, הכיוון צריך להיות הפוך. "יש לנו עניין שאנשים ישתלבו בעבודה שמתאימה להם".

סמנכ"ל מחקר ותכנון של המוסד לביטוח לאומי דניאל גוטליב אומר שביטוח האבטלה בישראל בעצם לא מחליף שכר, הן בגלל התקופה הקצרה והן בגלל המגבלות על גובה התשלום. הוא מסביר שדמי האבטלה נמצאים הרבה פחות בקונצנזוס מאשר קצבאות הנכות או הזקנה. "יש עכשיו הזדמנות לתיקון בדמי האבטלה", אומר גל, "כי יש מעט מאוד מובטלים ולכן העלויות קטנות".

ההוצאה לקשיש סיעודי בישראל ‑ שישית מהממוצע

בהודעה שפרסם אתמול המוסד לביטוח לאומי מציינים שבשנים האחרונות בוצעו כמה שינויים לטובה בתחום הרווחה בישראל. בין היתר הוגדלו במידה מסוימת קצבאות הנכות והסיעוד, ומדינת ישראל מפקידה מדי חודש 50 שקלים לכל ילד בנוסף לקצבאות הילדים. אלא שגם בתחומים האלה המצב לא משהו, לפי המחקר עצמו.

שיעור מקבלי קצבת הנכות בישראל עומד על 4.5% מהאוכלוסייה. זה שיפור ניכר לעומת 1990 ‑ 3% ‑ אבל עדיין נמוך משמעותית מממוצע ה־OECD שעומד על 5.7%. שיעור הנכים העובדים בישראל עומד על 22% לעומת כשליש בממוצע ב־OECD. למעשה יש לכך קשר ישיר לקמצנות של מערכת הרווחה בישראל: הדרך הפשוטה ביותר להגדיל את מספר הנכים העובדים היא להעלות את הדיסריגארד, הסכום שיכול נכה להשתכר בלי שינכו מקצבתו. אבל אפילו ברפורמה הגדולה בקצבאות הנכים שמתבצעת בימים אלה הועלה הדיסריגארד במידה זניחה ל־3,700 שקל. שיעור מקבלי דמי הפגיעה בתאונות עבודה עומד במדינות ה־OECD על 3.5% בממוצע, 75% יותר מ־2 האחוזים שנרשמים בישראל. לכך כנראה מתכוונים בביטוח לאומי בביטוי העדין "רמת נדיבות נמוכה ביותר".

לכאורה, ורק לכאורה, מצבה של ישראל בתחום הביטוח הסיעודי טוב בהרבה מאשר בכלל מדינות ה־OECD. בישראל 16% מהקשישים (164 אלף) קיבלו גמלת סיעוד, שיעור כיסוי גבוה משמעותית מממוצע ה־OECD, שעומד על 9.6%. אבל בד בבד, ההוצאה הציבורית לסיעוד בישראל נמוכה במיוחד - 0.4% מהתמ"ג לעומת 1.4% בממוצע במדינות ה־OECD. במילים אחרות, ההוצאה לסיעוד במדינות המפותחות גדולה פי 3.5 מאשר בישראל. דווקא בגלל שבישראל ההוצאה מתחלקת על יותר קשישים, ההוצאה הממוצעת לקשיש סיעודי ב־OECD גדולה פי 6 מאשר בישראל.

עוד דוגמה לכמה שבישראל משתדלים לא לשלם לאזרחים: מספר המשפחות המקבלות גמלת הבטחת הכנסה במדינות ה־OECD גדל בין השנים 2007 ו־2014 בכ־41% בממוצע, מ־30 מיליון ל־42 מיליון משפחות. ישראל שייכת למדינות שבהן דווקא נרשמה ירידה בתקופה זו, של 14%, מ־120 אלף ל־103 אלף. כידוע, זה לא קרה בכלל צניחה דרמטית בעוני. צרת רבים: המשפחות הנזקקות יתקשו כנראה להתנחם בכך שבבריטניה נרשמה ירידה של 40% במספר מקבלי הבטחת ההכנסה.

המדינה והמעסיקים משלמים פחות

עם מערכת כל כך קמצנית אפשר היה לצפות לפחות שנשלם פחות. בכל מדינות ה־OECD, ובהן ישראל, התשלום למערכת הביטחון הסוציאלי (ביטוח לאומי, ביטוח סיעוד וביטוח בריאות) מתחלק בין העובד לבין המעסיק. ברובן חלקו של המעסיק, העומד בממוצע על 19% מהשכר, גבוה מחלקו של העובד, שמשלם 12% בממוצע בלבד.

לא כך בישראל. אמנם, חלקו של העובד בישראל הוא 12%, זהה לממוצע, אבל חלקו של המעסיק נמוך בהרבה - 7.5% בלבד. כלומר המעסיקים בישראל משלמים כ־40% יחסית לממוצע ה־OECD. בין המדינות המפותחות הבולטות בשיעור התשלום של המעסיקים נמצאות צרפת עם 42%, אסטוניה עם 34% ואיטליה עם 32%. אלא שגם ארצות הברית לפנינו (8.25%). למעשה, רק איסלנד ושוויץ אחרינו.

התוצאה: בעוד חלקו של העובד בדמי הביטוח במדינות ה־OECD עומד על 37%, קצת יותר משליש, חלקו בישראל עומד על 62% כלומר קרוב לשני שליש. בעוד העובדים ב־OECD משלמים שקל אחד מכל שלושה לביטוחים הסוציאליים ולפנסיה שלהם, העובד בישראל משלם שניים משלושה.

בישראל, כמו ברוב מדינות המערב, מערכת הביטחון הסוציאלי ממומנת משני מקורות עיקריים: דמי הביטוח שמשלמים העובדים והמעסיקים והמיסים. במדינות ה־OECD רק 54% מהוצאות מערכת הביטוח הסוציאלי ממומנים מתשלום דמי ביטוח ו־46% מתשלומי מיסים ממומנים בידי הממשלה. בישראל 62% ממומנים מדמי הביטוח ורק 38% מהמיסים. כלומר השתתפות המדינה בישראל נמוכה לעומת רוב מדינות הארגון.

מסרבים להעלות את דמי הביטוח הלאומי

נטל התשלום הכולל על ביטוחים סוציאליים עומד בישראל על 5% מהתמ"ג, לעומת 9% ב־OECD. המשמעות היא שאנחנו משלמים הרבה יותר מהמעסיקים, והממשלה מסייעת לנו מעט מאוד. כתוצאה מכך, הכיסוי הסוציאלי שאנחנו מקבלים ממש לא משהו, אבל הוא גם עולה לנו פחות.

סמנכ"ל המחקר של הביטוח הלאומי דניאל גוטליב מסביר שהפער העצום בין מה שמשלמים מעסיקים בישראל ובמדינות המפותחות נובע מהסירוב המוחלט של הממשלה להעלות את דמי הביטוח הלאומי. הסירוב הזה נוגע בייחוד לתשלומי המעסיקים, אבל גם לחלקם של העובדים, מה שמונע למשל יצירת ביטוח סיעוד ממלכתי אמיתי. למעשה, הממשלה מתייחסת לביטוח הלאומי כאל סוג של מס ולא כאל ביטוח, ומחילה עליו את ההתנגדות להגדלת המיסוי.

לדברי גוטליב, בעבר הגיעה הממשלה להסכם עם המעסיקים: המדינה תשפה את הביטוח הלאומי במקום להגדיל את תשלומי המעביד. השיפוי הזה עומד היום על הסכום המביך מאוד של שניים וחצי מיליארד שקל מתוך 72 מיליארד השקלים שהביטוח הלאומי משלם עם קצבאות ביטוחיות. בכל פעם ששוקלים להעלות את דמי הביטוח, הוא מסביר, המעסיקים צועקים. "יש להם אוזן קשבת בממשלה". התוצאה לדבריו היא "ביטוח סוציאלי שחוק נמוך וחסר איתנות פיננסית".

גוטליב מסביר שהקצבאות של הביטוח הלאומי נמוכות בגלל שלא מאפשרים להגדיל את המימון, ובמקום להתייחס לביטוח הלאומי כאל קופה סגורה ‑ שואבים ממנו כסף. לדבריו, קיימת סכנה שתגיע תקופה של קיצוצים תקציביים, ואז, כדי לממן את הגדלת קצבאות הנכים, יקצצו בקצבאות אחרות ואהודות פחות. כמו תמיד, דמי האבטלה יהיו מועמד טבעי לקיצוץ.

גוטליב מזהיר מסכנה נוספת: התניית קצבאות שונות כמו הביטוח הסיעודי במבחן הכנסה, שתמנע מבעלי הכנסות גבוהות מהממוצע ליהנות מחלק מהקצבאות. "אם לא יגרמו לכדאיות למבוטח, הוא לא יילחם על הביטוח הלאומי".

פרופ' גל מונה סיבה נוספת לפער בין תשלומי המעסיקים בישראל וב־OECD, שהיא טכנית במהותה: קצבת הזקנה במדינות רבות מהווה בעצם פנסיה, ולכן המעסיקים נדרשים לשלם עליה יותר.

יו"ר ועדת העבודה והרווחה של הכנסת ח"כ אלי אלאלוף מציג זווית אחרת. לדבריו, תשלומי המעסיקים בצרפת, שעומדים על 40%, הם סיבה מרכזית לכך שהאבטלה במדינה גבוהה: 9% השנה. אלאלוף מספר שבצרפת יש ביטוי שמתייחס לקצבאות הגבוהות, שהופכות את העבודה ללא כדאית: "האמא בבית, האבא בקפה". הוא אומר שזו גם הסיבה לכך שכל כך הרבה מפעלים יברחו מצרפת. "אנחנו עם פחות מ־4% מובטלים, והשאלה היא אם מעדיפים קצבאות או תעסוקה לכולם".