יוצאת לאור: הצגה חדשה מנסה לעשות חסד עם לאה גולדברג

כשיצא הרומן בעל היסודות האוטוביוגרפיים “והוא האור” של לאה גולדברג ב־1946, הוא לא התקבל בהצלחה על ידי המבקרים והקוראים מפני שבמידה מסוימת הקדים את זמנו. הכתיבה התודעתית הנשית לא היתה מקובלת בשנים ההן, ורק 60 שנה אחרי, כשראה אור בהוצאה מחודשת, הובן ההישג הספרותי שלו. מי שנשבתה בקסמו של הרומן ובאישיותה וכישרונה של גולדברג היא היוצרת והבמאית יעל קרמסקי שעיבדה אותו לבמה עם אנסמבל “פספורט” שאותו הקימה. ההצגה “לאה” תעלה הערב ומחר במוזיאון תל אביב לאמנות.

“זו פעם ראשונה שאני עוסקת בכתיבה נשית וזה ממש חשוב לי ברצף”, אומרת קרמסקי שיצרה בעבר, בין השאר, את “האזרח ק’”, עיבוד ל”המשפט” של קפקא ו”פספורט”, טקסטים מתוך “שיחות של פליטים” מאת ברכט, טקסטים דוקומנטריים המבוססים על “חליפת מכתבים” מאת ולטר בנימין וגרשום שלום ועדויות מפי אביה, פליט מלחמת העולם השנייה. “יש בזה סוג של כוח ועוצמה. לאה מביאה את המקום האמיתי. זה לא חוזק וחולשה של אשה, אלא באמת הקיום הנשי, הגעגוע התמידי לגבר, הצורך הבלתי רגיל שלה להתאהב ומצד שני הסימביוזה הטוטאלית עם אמה. אלה אזורים קיומיים נשיים שהיא נוגעת בהם בצורה עמוקה, וזה מה שגרם לי להתרגש עד דמעות”.

בקיץ 1931 חוזרת נורה בת ה־20 (ירדן גלבוע) לחופשה מלימודיה לעיר הולדתה קובנה ומגלה שאמה (דינה בליי) התגרשה מאביה (איל זוסמן) הלוקה בשיגעון. ארין (רונן יפרח), חברו הטוב של האב, מגיע במפתיע אחרי היעדרות של 25 שנה וחידה עוטפת את בואו. נורה, החוששת שמחלתו של אביה תתגלה גם אצלה, מתאהבת בו.

צילום: נואית זכאי

“אני עוסקת בבלתי נסבל ובהתמודדות עם הבלתי נסבל, וזו המורכבות העמוקה של הקיום”, אומרת קרמסקי. “הפחד משיגעון הוא שמניע את הצורך של לאה לקיים את הכתיבה שלה בכל מחיר, גם בסוף כשכבר ממש קשה. הקהל ממש יושב בתוכנו ועובר איתנו את הרגעים שבהם נורה הופכת להיות מותקפת על ידי הפחדים שהיא מייצרת ושהסביבה יוצרת אצלה. הפחד הגדול ביותר של כולנו הוא התורשה שלנו שאותה אין לנו אפשרות למחוק”.

על הבמה חמישה שחקנים וזמרת (פיי שפירו) אשר באמצעים של משחק, וידיאו־ארט ושירה נכנסים לנבכי העלילה שעוברת על נורה. הטקסט מורכב מחלקים מהרומן ומיומניה האישיים של גולדברג. קרמסקי קוראת את אחת השורות החזקות בטקסט: “זה שיגעון לפחד מהשיגעון, אני יודעת זאת ובכל זאת אני יראה. אומרים שמחלת רוח עוברת בירושה וזוהי האמת, אך צריך לעוז עליה. אני אעוז מפני שאנוכי רוצה כך”.

“אני מאוהבת בה, זה ברור”, אומרת קרמסקי על גולדברג, “אני עושה טיול בין הכותבים והם מובילים אותי. אני חושבת שהיא כותבת שהיתה אמורה לקבל את היוקרה שקיבלו הכותבים הגדולים של המאה ה־20. יש לנו אוצר, ואם לא היו מסרסים אותה פה, היא היתה אחת הכותבות המרתקות ברמה של חנה ארנדט. היכולת שלה לתפוס מישורים שונים של המציאות והקיום ולהרגיש אותם באמת, כולל החשיבה הגאונית, כבשה אותי”.

קרמסקי (57), נשואה ואם לבן, היא ראש תוכנית משחק בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב ומורה למשחק ובימוי שהחלה דרכה ככוריאוגרפית. היא בוגרת האקדמיה למחול בירושלים ויצרה בארץ ובניו יורק. סביב גיל 40 הבינה שעולם המחול אינו מספק אותה והחלה ללמוד בימוי ולעבור מהשפה התנועתית לשפה המילולית. “הטקסטים הפכו להיות הדבר המרכזי בעבודות שלי, והם בדרך כלל מאוד מורכבים”.

ב־2014 החליטה להקים קבוצה משלה וקראה לה על שם ההפקה “פספורט” ששינתה, לדבריה, את החשיבה התיאטרונית שלה, אז החלה לביים טקסטים שעיבדה בעצמה. שורשיה הכוריאוגרפיים באים לידי ביטוי בעבודותיה התיאטרוניות החל מהקומפוזיציות וכלה בתנועה על הבמה. “משום מה מאוד חשוב פה שהכל יהיה ברור לקהל, והתפיסה הזו מסרסת יוצרים”, אומרת קרמסקי. “יכול להיות שקהל חווה משהו לא ברור ומבין רק בדיעבד, וזה לא אומר שלא חווה חוויה מטלטלת. זו בטוח יצירה לא שגרתית”.