האדריכל אלכס מייטליס על העיצוב הישראלי: "99% מעורר פיהוק"
מייטליס הוא כבר לא רק אדריכל של עשירים. בין תכנון רשת בתי קפה בניו יורק, מסעדות בלונדון, בית חולים ביפו וליין שטיחים פרסיים עבור דיסני הוא מוצא זמן להתבונן על העיצוב בישראל
“אולי יגידו שאני חוצפן שאני מעז לקרוא לעצמי אמן, אבל מבחינתי אני אמן אינסטליישן. אני עושה מיצבים”, אומר האדריכל אלכס מייטליס. “אף פעם לא ראיתי את ההבדל בין אדריכלות לאמנות, בעיניי אדריכלות היא אחד מסוגי האמנות הכי מעניינים שיש”.
- מזל טוב ממדינה מאושרת: שולחן יום הולדת מדנמרק יככב ב"צבע טרי"
- לאחר 50 שנה: המספרים של חברת עיצוב הבית חזי בנק נחשפים
- המעצבת נעמה אגסי: "יש לי יחס מורכב לשיער"
בימים אלה מייטליס (60) מחלק את זמנו בין תל אביב ולונדון, ובעוד משרד האדריכלים שבבעלותו מטפל במגוון רחב של פרויקטים סביב העולם – לא כולם מתמקדים באדריכלות. הוא החל את דרכו בארץ כשנודע בעיצוב בתים לעשירון העליון, אחר כך עבר לעיצוב רשתות קמעונאיות, מסעדות ובנייני מגורים. לאחרונה הוא סיים עיצוב של רשת בתי קפה בניו יורק ומסעדה בלונדון. הוא גם מתכנן בית חולים לחולי אלצהיימר ביפו ומלונות באיטליה ואנגליה, יוצר ליין של שטיחים בעבודת יד לחברת דיסני העולמית, ליין של תכשיטים, ומעצב רהיטים שנמכרים באמזון.
יש שיגידו שאתה מתפזר ליותר מדי תחומים.
“אני מאחל כל טוב לאנשים שחושבים ככה. הייתי יורה בעצמי אם הייתי צריך לעשות את אותו דבר כל חיי. פנו אליי לעצב שטיחים פרסיים עבודת יד לדיסני, בגלל שחשבו שאוכל להביא משהו חדש. כך גם לגבי המסעדות שעיצבתי ללא ניסיון קודם (“מסה”, “קוואטרו”). המדינה בנויה מהרבה ‘מומחים’, ולצערי אני לא רווה הרבה נחת כשאני מסתובב ברחובות מרוב ‘התמחויות’”.
מייטליס בביתו בפלורנטין. "הייתי יורה בעצמי אם הייתי צריך לעשות את אותו דבר כל חיי" צילום: עמית שעל הבית והסטודיו של מייטליס בפלורנטין שבו אנו נפגשים, בועה מעוצבת למשעי בתוך האורבניות הדרום תל־אביבית המתקלפת, היתה בעצם הפרויקט שפתח לו דלתות בעולם. הוא נולד באיסטנבול וגדל בארה”ב ואחר כך בישראל. למד בבצלאל ואחר כך עבד במשך שנים בניו יורק, בין השאר במשרדו של האדריכל והמעצב רון ארד.
רשת בתי הקפה Matto בניו יורק שעיצב מייטליס. המחירים קופיקס, העיצוב פראדה צילום: Milena London
“כשחזרתי לארץ ב־1993 ופתחתי את המשרד שלי, לא היה לי קליינט אחד”, הוא מספר, “בעיצוב הדירה הזו יצרתי לראשונה חלל שכולו לפי הטעם האישי שלי, לא תלוי בשום לקוח ובשום תקציב. היא התפרסמה מיד בחו”ל, ביותר מ־20 ספרים ומגזיני עיצוב, ואז התחלתי לקבל פניות לעבודה במקומות שונים בעולם. בשנת 2008 עבדתי במקביל ב־18 מדינות, ואז פרץ המשבר הכלכלי לכן המשכתי רק בשמונה מתוכן. בדיעבד זה היה לטובה כי כנראה שפיזית לא הייתי מחזיק מעמד עם כל כך הרבה עבודה”.
רשת בתי הקפה הניו־יורקית שעיצב, Matto, מתהדרת במחירים נמוכים במיוחד. אבל “להבדיל מקופיקס, הם לא משוויצים בזה שהם כאלה, אלא מתייחסים לעצמם כאילו היו פראדה", אומר מייטליס. "העיצוב הוא הכי גבוה והיחס הוא הכי מפרגן, רק המחיר הוא חצי מזה שבסטארבקס. זה שלוש שנים שאני עובד עם בן זוגי, איוו ביזיניאנו, שהוא איטלקי שמגיע מתחום האופנה. היכולות שלו מאפשרות לנו לתת ללקוח חבילה כוללת בלי שום חורים, הוא לא צריך לצאת החוצה: עיצוב פנים, אדריכלות, ציורים על הקירות, עיצוב מפיות, לוגואים, הכל”.
איך הם יכולים להרשות לעצמם עיצוב מושקע אם המקום כל כך זול?
“שלא תהיה אשליה - עיצוב זול הוא לא באמת זול. לפתוח סניף זה לפתוח סניף. יש אשליה שיוקרה היא דבר יקר - דברים מכוערים הם לא בהכרח זולים ודברים יפים הם לא בהכרח יקרים”.
מה אתה חושב על הדור החדש של המעצבים הישראלים?
“99% מהדברים שקורים בישראל גורמים פיהוק. הכי גרועים הם העיריות והיזמים, שמשכנעים את בתי המשפט שאפשר לבנות בנייני מגורים באמצע פארק. הסנטרל פארק לא היה מחזיק שבועיים בארץ, היו בונים במקומו חניונים. הבירוקרטיה בישראל היא מזעזעת, ואחר כך אנחנו עוד מתפלאים שהכל כל כך יקר כאן. להשיג אישור בנייה נדרשות שבע שנים, לעומת שבעה שבועות באנגליה. בגלל זה הלכתי בעיקר לשוק הפרטי ולא המוסדי, אין לי כוח להיתקל בעוד ועוד קירות. אני רוצה ליצור”.
ובכל זאת, אתה לא עובר לעבוד רק בחו”ל.
“לא. כי אני יושב בפלורנטין ו־80% מהספקים והיצרנים נמצאים במרחק הליכה ממני. אין מדינה בעולם שיותר קל לי לעבוד בה מישראל/ גם עבור המסעדות שעשיתי בחו”ל – הכל מיוצר פה. גם את הגמישות המחשבתית והתושייה הישראלית קשה למצוא במקומות אחרים. יש פה בעלי מלאכה מדהימים. נגר שאתה בא אליו לומד איתך איך לעשות את מה שאתה מבקש. בלונדון תצטרך לחצות חצי עיר כדי למצוא את בעל המקצוע שיסכים לעשות עבורך בדיוק מה שאתה רוצה. אולי זו אחת הסיבות שאנחנו מדינת סטארט־אפ, כי בעצם כולנו בורים, כולנו פליטים, אין לנו אלף דורות שעושים בהם משהו בצורה אחת, אז לכולנו יש התושייה הזו שגורמת לנו לנסות”.
