"בעבירת שוחד, שכל ישר יכול להשלים את הפאזל"

אף שהאיסור על נטילת שוחד לא נכלל בעשרת הדברות, מרבה התנ"ך פסוקים בגנות השוחד. מ"הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים", שהוכפל גם ל"הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים", ועד "תיפח נפשם של מקבלי שוחד". רש"י, מבהיר ד"ר מאור אבן־חן, סגן מנהל המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, בספרו החדש "עבירות השוחד", פירש את המילה שוחד ל"שהוא חד - הנותן והמקבל נעשים לב אחד". עד שמגיע עד המדינה ומפצל את ה"חד" הזה לשניים או יותר.

והנה, למרות ריבוי הגינויים המקראיים, הפך השוחד לפרקטיקה נפוצה בישראל, בעיקר ברחבי שלטון המקומי, אך גם ברמה הארצית.

שופטת בית המשפט העליון ענת ברון צילום: עמית שאבי

הריבוי הזה זוכה לתגובת נגד של המחוקק, ובתי המשפט שהרחיבו את הגדרת העבירה כדי להתמודד עם היצירתיות של המושחתים, הקלו בדיני הראיות להוכחתה והגדילו משמעותית את תקופות המאסר כדי להרתיע.

“חללים בפאזל הראייתי”

"לשוחד פנים רבות", אמרה שופטת בית המשפט העליון ענת ברון בכנס להשקת הספר בשבוע שעבר בלשכת עורכי הדין. "הוא כבר איננו מתגלם רק במעטפות מזומנים המועברות מתחת לשולחנות של פקידי ציבור שסרחו. על כן, הדין הפלילי הישראלי הנוגע לעבירות השוחד מצוי כל העת בתהליך דינמי של התפתחות, כאשר המגמה הכללית היא הרחבת תחולת העבירות והחמרה בענישה".

בין הפנים הרבות שיש לשוחד הזכירה ברון: "קידום בעבודה; סיקור תקשורתי אוהד; מתן שירותי ייעוץ ללא תשלום; שוחד מיני; ותרומה לצורך פעילות פוליטית. עבירת השוחד יכולה להתגבש גם כאשר הנהנה מטובת ההנאה איננו עובד הציבור אלא אדם שלישי, ואפילו אם בסופו של יום לא ניתנה כל טובת הנאה".

המאכער הפך ל“מייקר”

זיכויו של אלון חסן, יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד, ריחף ממעל. "פרשנות יתר", ביקר השופט יואל עדן את פרשנותה של הפרקליטות שביססה את כתב האישום. "טענות אשר מתמקדות באווירה, בשמועות, בריח לא טוב", הקניט השופט את ראיותיה. ברון שהזכירה את פסק הדין לא התייחסה אליו כמובן, אבל אם המדינה תערער, היא תוכל לשאוב עידוד מדבריה ש"בית המשפט נדרש להפעיל גם את השכל הישר ואת ניסיון החיים על מנת להשלים חללים בפאזל הראייתי".

עו"ד נוית נגב הגיבה להרחבת גבולות העבירה ולפרשנות היתר: "התהליך של הרחבת העבירות קיים די הרבה שנים. אני חושבת שיש ניסיון מצד הפרקליטות לאתגר בכל פעם את הגדרת העבירה. יש לנו בעיה של נורמות בנושא של שתדלנות ושל התנהגות עובדי ציבור, יש לנו לא מעט בעיות והפתרון שמוצאים זה הרחבה של עבירת השוחד. אם תשאל היום מה מותר ומה אסור לעובד ציבור לעשות, התשובות יהיו מבולבלות מאוד".

הרשעת המאכער מאיר רבין בפרשת הולילנד היא דוגמה לפרשנות שמרחיבה את גבולות העבירה. "קווי גבול דקים מפרידים בין פעולה לגיטימית של לובי לבין עבירת התיווך בשוחד", כותב אבן־חן. ראש לשכת עורכי הדין, אפי נוה, שאל מהקהל: "יזם מבקש מחבר שלו שהוא גם חבר קרוב של שר לשוחח עם השר כדי לקדם פרויקט מסוים והוא לא משלם כלום לחבר עבור השיחה הזו. האם יש כאן תיווך לשוחד?”. אבן־חן השיב שאינו נותן “פרה רולינג”, אבל הסכים שיש כאן בעיה. ישנם מבחנים שיטו את השיחה הזו לכף החומרה ויש שיכשירו אותה. אם השר נענה וקידם את הפרויקט באופן שנתן יתרון לא הוגן ליזם, אנחנו במרחב העבירה. ואם הקידום היה מתבקש במסגרת התפקיד, סביר ששיחת הזירוז לא תניב חקירה ואישום. וכמו שאבן־חן מסביר את מקור המילה שוחד, הוא מסביר מהו מאכער: איש עשייה וביצוע, "מייקר".

תחום נוסף שמצוי בהתפתחות דינמית הוא החילוטים בעבירות שוחד שאבן־חן מקדיש להם פרק בספרו. הוא מציין את מגוון מסלולי ואופציות החילוט שמספק החוק, אבל מזהיר מפני שימוש יתר. "אין להסיק מהעובדה שקיימים שלושה מסלולי חילוט נפרדים את המסקנה שבית משפט רשאי להורות על חילוט רכוש בשיעור העולה על שיעורה של העבירה שנעברה או שווייה של טובת ההנאה שהפיק הנאשם. הדברים נכונים לא רק לשלב החילוט הסופי אלא אף לשלב התפיסה הזמנית שנועדה לאפשר חילוט עתידי. בשלב התפיסה הזמנית יש לנהוג משנה זהירות לפגיעה בקניינו של החשוד, שכן עומדת לו חזקת החפות בטרם הואשם בביצוע עבירה".