המסעדן צביקי עשת: "כבר איבדתי הכל והתחלתי מאפס. אז מה, שאבכה ואמכור המבורגרים?"

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

הניחוח החו"לי שעשת משווק במרץ משכיח את העובדה שמדובר בשכונה צפון תל־אביבית. את המרכז המסחרי האתרים של עשת מכנים "מתחם גרינברג", הנקרא כך על שם הרחוב שבו ממוקם המתחם אבל משדר ניחוח ניו יורקי. אותם שיווק ואווירת חו"ל אפפו גם את אמריקה, דיינר שעשת פתח לפני שנתיים בבית ציוני אמריקה בהשקעה שהוצגה אז כ־6–8 מיליון שקל. אמריקה קיבלה ביקורות לא רעות בכלל, אבל בחודש שעבר הודיע עשת במפתיע על סגירתה בפורמט הנוכחי. מי שזכר את מולה סנטר, ממלכת הקוסמטיקה וחלומות הדוגמנות שעשת ניהל לפני 20 שנה, ושקרסה במפתיע, היה יכול לזקוף גבה. עשת, מצדו, דוחה את ההשוואה. "אני בגיל אחר מזה שהייתי אז", הוא מצהיר. "ברוך השם, אני לא חייב לאף אחד שקל. אני אחראי לכל פיפס פה, מסודר, מחושב, ולא עושה שום דבר בלי לדעת שמה שלא יהיה, לא קורה פה אסון".

הסגירה של אמריקה אחרי שנתיים היא לא אסון, אבל היא דרמה, בטח לאור ההשקעה. המקום נכשל?

"המקום עבד פול ווליום והיה כלכלי. עד היום האחרון האכלנו 600 איש".

אז מה קרה?

"הלב שלי לא היה מחובר למה שאמריקה הפכה להיות. בהתחלה היה שם אוכל מדהים, אבל הקהל דרש המבורגרים ונכנענו. פתאום שאלתי, 'מה אני, מסעדת המבורגר וצ'יפס? זה לא מעניין אותי'. ראיתי שהלב והנשמה שלי לא מתחברים לדבר הזה, ושאני שם אך ורק ממניעים עסקיים, אז החלטתי שזהו. אני כבר בגיל שבו אני רוצה לעשות מה שאני אוהב לעשות, ולא להתעסק במה שאני לא אוהב".

עם ההורים, דליה ומולה, על רקע ביתם באפקה. "יש רגעים שאני נהיה אבא שלי, לטוב ולרע" צילום: עמית שעל

בכל זאת, קברת שם המון כסף.

"כבר הייתי במקום הזה. איבדתי את הכל והתחלתי מאפס של האפס. אז עכשיו אני אשב, אבכה על מה שהיה ואמכור המבורגרים כל היום? זה לא מעניין, וברגע שזה לא מעניין מתקדמים הלאה. כשאתה לא נתקע, קורים דברים טובים. אנשים נתקעים בזוגיות דפוקה כל החיים בגלל הפחד משינוי, אבל אנחנו חיים פעם אחת, אז לוותר על הלב?

"למרבה המזל לא קרה אסון מההשקעה באמריקה. אי אפשר להיות רק ווינר־ווינר־ווינר, בביזנס אתה תמיד משלם איפשהו. הרווחת במקום אחד, הפסדת באחר. אז בסדר, יש הפסד (על ההשקעה, דב"נ). משחררים והולכים הלאה. אני לא מחפש לעשות מיליונים ולקנות לכל אחד מהבנים שלי שלוש דירות; התיאבון שלי הוא ליצור. כשראיתי שאני לא מחובר לזה, אמרתי סטופ. הולכים הלאה".

ומה נמצא הלאה?

"גרקו, המותג המוביל שלנו. המסעדה בהרצליה הצליחה מאוד מהיום שנפתחה, והבנו שהמותג הפך להיות חזק יותר ויותר. בקטע היווני יש משהו משחרר, קליל, משמח, מחובר לתרבות שלנו. החלטנו להשקיע את האנרגיה שם. אנחנו במגעים מתקדמים מאוד עם ישרוטל על פתיחת גרקו ביץ' באילת, חוף באווירה יוונית ברויאל ביץ'. בקרוב גם נתחיל להקים באחד האיים ביוון ריזורט של גרקו, שיציע גם סדנאות בישול ויוגה. במקביל אנחנו עובדים על ליין מוצרים יווניים תחת המותג גרקו, בשיתוף יבואנית המזון ריסטרטו".

עשת. "אני כבר בגיל שבו אני רוצה לעשות מה שאני אוהב לעשות, ולא להתעסק במה שאני לא אוהב" צילום: עמית שעל

"הקריסה היתה טראומה לכל המשפחה. אבא ואני התרחקנו"

עשת (55), שנשוי לענת (לבית פדני), פסיכותרפיסטית "הכי טובה שקיימת" ואב ליוני ולאורי, הוא בנו של מולה עשת — אחד מצלמי האופנה הגדולים שפעלו פה, ומי שחתום על הצילומים הראשונים של דוגמניות כמו קארן דונסקי, חלי גולדנברג ורונית יודקביץ'. עשת הבן נכנס למקצוע בטבעיות: "מגיל 13 הייתי צלם של 'מעריב לנוער' ואחר כך של 'מעריב', צילמתי אופנה ועיתונות. גם את אשתי הכרתי בסטודיו שלנו בדיזנגוף, בגיל 21. היא באה לשם כדי לפגוש חברה".

מתוך הסטודיו הזה נולדה ב־1986 מולה סנטר, שעם השנים נהפכה לחברה להדרכה באיפור ובסטיילינג ולקמעונאית בתחום, שבין היתר ייצגה בארץ מותגים כמו שיסיידו. "זה התחיל מחלל פנוי בסטודיו של אבא שלי והתפתח לאופנה וקוסמטיקה", מספר עשת. "כולם בזמנו עשו צילומי דוגמניות ומכרו להן לוקשים. אנחנו עשינו עם ‘מעריב לנוער’ קורס איפור, טיפוח, שיער והתאמת צבעים, באו נערות צעירות, ומתוכן שלפנו דוגמניות. ואז אמהות אמרו 'גם אנחנו רוצות'. זה גדל בטירוף".

כשהיא נישאת על גבי תחרויות "נערת השנה" של "מעריב לנוער" צמחה מולה סנטר במהירות, ובשיאה העסיקה 450 עובדים בשמונה סניפים. ב־1996 היא הונפקה, אבל הצמיחה המהירה היתה בעוכריה, וגם הניהול הבעייתי. החברה התפרקה שנתיים אחר כך, עם הפסדים גדולים למשקיעיה, ובהם עשת עצמו; על פי הדיווחים היא הותירה חובות של מיליוני שקלים לספקים, לקוחות ועובדים זועמים. דו"ח המפרק שמונה לחברה הטיל את עיקר האחריות על עשת הבן — אבל הוא כבר לא היה פה כדי להתמודד עם הטענות: ב־1997, ערב הקריסה, הוא יצא עם משפחתו לטיול שבמהלכו הגיעו לניו־זילנד והשתקעו בה.

"זה היה משבר חיי", הוא אומר כיום בגילוי לב. "הייתי בחור צעיר, זו היתה אופרציה גדולה, והעסק הפך למרכז חיי. איבדתי פרופורציות. נפשית, לא הייתי מסוגל להתמודד. כשעזבתי הגיע מנכ"ל חדש, אבל אני הייתי הלב של העסק, וברגע שהלב הלך, הגולם קם על יוצרו".

החמים, אורי ומלווין פדני. "הוא אמר, 'היה מי שעזר לי, ואני אעזור לך'" צילום: סיון פרג'

ברחת כשהעסק קרס.

"מעולם לא ברחתי. הגענו לניו־זילנד הרבה לפני הקריסה. נסענו לטיול, השארנו הכל כמו שהוא: את הבית, הכלב. זו חוויה מאוד טראומטית והנפגע העיקרי ממנה הייתי אני. איבדתי הכל: את הזהות שלי, את הכלכלה שלי, הכל. הדבר היחיד שהצלחתי להציל זה את אשתי ואת הילדים, ועוד רגע הייתי מאבד גם את זה".

ואת הקשר עם אבא שלך הצלת? בכל זאת, הוא הכניס אותך לצילום, נתן לך לנהל את מפעל חייו, החברה שנשאה את שמו — והחברה קרסה, יחד עם השם שלו.

"זה היה עסק שכל המשפחה חיה ממנו (אחיותיו, איריס וסיגל, עבדו גם הן בעסק, דב"נ). לא היה לנו משהו מעבר. מה שקרה היה שוק, משבר הכי קיצוני למשפחה. עד אז עבדנו יחד, התקשורת המשפחתית היתה דרך העבודה, ופתאום צריך לבנות קשר אחר. לא היינו פה עשור, וזו תקופה שבאמת אבא שלי ואני היינו רחוקים יותר. זו היתה תקופה קשה לכולם, לא קל להחלים מטראומה כזאת, אבל ברוך השם זה עבר. היום הוא קרוב מאוד לבנים שלי ואליי. במשפחה שלנו אומרים בפנים מה שמרגישים, אין לנו הרבה פילטרים".

בסרט התיעודי שיצרת, "בעיטה לגן עדן", סיפרת איזה פרפקציוניסט הוא היה. אמרת שהוא היה נובח עליך כשנכנסת לסטודיו, שפחדת לעבור בדלת.

"ככה זה בעסקים שנבנים מהפרטים של הפרטים. ככה זה כשאתה חי בבית יצירתי באנרגיות גבוהות, ולאבא שלי היתה אנרגיה טוטאלית בעבודה. אפילו היום הוא מכיר את העובדים בעסקים שלי, עוקב אחרי דברים עד רמת התחזוקה, מאוד מחובר, מסתובב, בודק שיש לקוחות והכל בסדר".

עשת עם אשתו ענת בביקור בניו־זילנד. "30 שנה חשבתי שהיא איתי מתוך פשרה. רק כשראיתי את הסרט שלי הבנתי שהיא אוהבת אותי" צילום: מתוך הסרט בעיטה לגן עדן

"אבא של אשתי הרים אותנו, ומשם בנינו את עצמנו מאפס"

ב"בעיטה לגן עדן", שיצר ב־2015, עשת חוזר לפרק הניו־זילנדי בחייו. הוא מספר שם שיצא עם אשתו ושני הילדים, אז בני שנתיים ושלוש, לחופשה בתאילנד. הם תכננו להגיע לבאלי, אבל שגרירות אינדונזיה סירבה לאשר את כניסתם, והם חצו את הכביש לשגרירות ניו־זילנד. כשמולה סנטר עמדה לפני קריסה הוא רכש כרטיסי חזרה, אבל בסופו של דבר העדיף להישאר בקצה העולם. "ניו־זילנד היתה לי מקום של ריפוי", הוא אומר היום. "שם מצאתי כוח להתחיל את הכל מאפס. בניו־זילנד, איפה שלא תזרוק חכה תעלה משהו, איפה שלא תזרוק זרע יעלה שפע שאין שני לו. זה נותן לך ספייס בלי מסגרת לוחצת. אתה יכול לחיות את חייך. הרגשתי שלהישאר שם זה להציל את המשפחה.

"גרנו בעיירה ששמה נלסון, בצפון האי הדרומי של ניו־זילנד. התחלנו בלגור בקרוואן ואז עברנו לבית. נלסון היא בירת הסי־פוד של ניו־זילנד. פתחתי שם מסעדות, זו האמנות שלי. כל מסעדה היתה משהו אחר לחלוטין, ותמיד לקחתי רעיון, פיתחתי אותו ויצרתי מותג: Boat Shed, למשל, היתה מסעדת דגים

וסי־פוד טרי, Fish Bizzare היתה משפחתית ענקית, Passion היתה מסעדה בהשפעה וייטנאמית. אני שותף בכמה עסקים בניו־זילנד גם היום"

.

היה זמן שבו היית שותף בשמונה מסעדות בנלסון, רובן על קו החוף. מאיפה הכסף?

"ההורים של אשתי, אורי (הנרי) ומלווין פדני (בעלי חברת התכשיטים והשעונים, דב"נ), העמידו אותנו על הרגליים. בהתחלה הם באו לניו־זילנד כדי להציל את הבת שלהם ולקחת אותנו בחזרה לארץ, אבל הם הבינו שנישאר שם כמשפחה צעירה שרוצה לבנות חיים, ובסוף הביקור אמרו 'תישארו פה'.

"אורי פדני, אבא של ענת, עבר חיים לא קלים: הוא אדם שעבר את השואה, התייתם מאב בגיל צעיר, בנה את עצמו מאפס, איבד הכל, בנה את עצמו מחדש. מי כמוהו הבין אז את מצבנו. הוא בא לכאן ואמר לי, 'שמע, זה קורה. היה מי שעזר לי, ואני אעזור לך'. זה טבעי שמשפחה עוזרת, בשביל מה אנחנו פה? הוא אפשר לנו, בקטנה, לעמוד על הרגליים, ומשם התקדמנו לאט־לאט ובנינו את עצמנו מאפס, עם המרץ הישראלי.

"אורי היה איש עבודה, יצירה, משפחה, לא כזה שחיפש קודם כל להתעשר. היה בינינו חיבור עמוק. הוא נפטר בגיל 92, ארבע שנים אחרי שחזרנו. זכינו להיות לידם בארץ כשהיו מבוגרים".

אמריקה. "המקום עבד פול ווליום והיה כלכלי. עד היום האחרון האכלנו 600 איש" צילום: בועז לביא עיצוב: סטודיו דן טרוים

אם כל כך טוב בגן העדן הניו־זילנדי, למה החלטתם לעזוב?

"זו לא היתה החלטה. אחרי עשר שנים אשתי ביקשה לעשות שנה בארץ; ההורים שלה, שקנו בית לידנו וביקרו כל שנה, כבר היו בני 90 ולא יכלו לבוא יותר. אז השכרנו את הבית, והילדים החתימו אותנו על חוזה שאם אחד מהמשפחה רוצה לחזור לניו־זילנד — חוזרים. יש לי את החוזה ממוסגר בבית. אחרי שלושה חודשים כאן הם נקלטו ואמרו 'לא חוזרים'. גם אשתי. ההורים שלה גם היו צריכים אותנו. אני היחידי שרציתי לחזור, והם אמרו לי 'החוזה לא תקף'".

ב־2008 הם חזרו לישראל. את השנתיים הראשונות בארץ, הוא מספר, העביר ביוגה ומדיטציה. “התחברתי גם לרב יובל הכהן אשרוב, שקלתי לחזור בתשובה, כמעט הייתי במקום שכולו טוב. עד עכשיו אני שואל את עצמי אם ניצלתי או הפסדתי”, הוא צוחק.

"אמרתי לעובדים, 'יש פה מוזיקה, כיף, בריזה. אתם צריכים לשלם לי'"

הווייב הניו־זילנדי הרוחניקי והלבביות המחוייכת הטבעית של עשת מתחלפים בהיפראקטיביות כשאנחנו במסעדה, שם הוא מתגלה לרגעים כקונטרול פריק שיורה הערות בלתי פוסקות לעובדים: "בוקר טוב, אפשר להתעורר קצת?"; "המזלג!", הוא מעיר בכפייתיות כשמזלג נופל, עוד לפני שזה פגע ברצפה. אחר כך הוא אומר לי, "ההפרעה שלי היא שאני רואה רק את הדברים הלא־בסדר. לצוות קשה עם זה, אבל מה לעשות. אתה חייב לדאוג לכל פרט כדי ליצור חוויה מלאה".

דברים שלמדת מאבא?

"יום אחד הבן שלי הגיע לעבודה, הסתכל עליי לחוץ מאוד, ואמר 'אתה בדיוק כמו מה שאמרת על אבא שלך בסרט'. יש רגעים שאני נהיה אבא שלי, לטוב ולרע".

ב־2010, שנתיים אחרי שחזר לארץ, הוא קנה מקבוצת ארקפה מחצית ממניות רשת המסעדות האיטלקיות נובה ג'ויה, ולאחר שנה גם התמנה למנכ"ל ארקפה. ב־2012, כשאיש העסקים ירון ירקוני קנה 45% ממניות ארקפה, פרש עשת מהתפקיד, וזמן קצר לאחר מכן מכר את חלקו בנובה ג'ויה תמורת 5 מיליון שקל. עם הכסף הזה הוא יצא לשופינג של מסעדות (בראיון בעבר סיפר שעל הפרק עלו, בין היתר, המסעדות טוטו, יבנה־מונטיפיורי וטאפאס בנמל), וב־2013 פתח את גרינברג.

"אליאב גולדנברג, שהיה השף של רשת ארקפה ורשת ג'ויה, התפטר כשעזבתי, התיישב אצלי בבית ואמר לי 'בחייאת, תפתח מסעדה'. כבר חשבתי לוותר על הענף, אמרתי לו 'אין מצב, יצאתי מזה'. יום אחד הוא לקח אותי לאזורי חן, שלא הכרתי. עצרנו את האוטו, היתה פה שיפודייה. הסתכלתי על הפארק ממול, הרגשתי את הבריזה מהים, ראיתי חניה בשפע, ואמרתי, 'יואו, זה גן עדן. אני חייב להיות בתוך זה. דפקת לי את החיים'. וככה נכנסתי. כשאני נדלק אני רץ, כמו צייר שקיבל קנווס ומתחיל לצייר. הקנווס שלי זה מסעדות. אז התחלתי, ציירתי, השתוללתי, התפרעתי. פתחנו מסעדה קטנה, גרינברג: ביום הפתיחה, אלף איש. מאז זה ככה, חמש שנים יציב ועובד, תודה לאל. עובדים קשה כדי לשמור על זה".

בחמש השנים האלה נכנס עשת למסע השתלטות על המרכז המסחרי של אזורי חן ("בשכירות, לא כל אחד פה משפחת עופר, יכול לקנות את הנכסים"). זה התחיל מגרקו. "אחרי שלושה חודשים גרינברג כבר רץ והתחלתי לחשוב על הדבר הבא. אחרי חצי שנה של נסיעה הלוך־חזור ליוון הקמתי את גרקו. טיפה אוזו, מוזיקה יוונית, אוכל יווני, בריזה — ואתה שוכח איפה אתה נמצא. כל האביזרים והכלים מיוון כדי ליצור את החוויה. אני אומר לעובדים, 'אתם באים, שומעים מוזיקה, פוגשים אנשים, אווירה של חופש, נהנים מהחיים. אתם צריכים לשלם לי, לא אני לכם'". אחרי גרקו הגיעה ג'לטריה, שמוכרת גם מתוקים איטלקיים ("הגלידה נעשית פה מול העיניים שלך. את הטעם הזה, מרווה שרופה וקרם מסקרפונה עם מי ורדים ופיסטוק קלוי, הבן שלי הכין אתמול"), ומאחור יותר גם Pizza. "כל העסקים מתחברים אחד לשני, יחד זה עולם ומלואו", הוא קורן.

הסניף החדש של גרקו בהרצליה. "אחד החלומות שלי זה להקים מסעדה בג'סר א־זרקא, בשיתוף העובדים שלנו משם" צילום: כפיר זיו, עיצוב: סטודיו דן טרוים

אם אני באה לאזורי חן, אני חייבת לבזבז אצלך.

"אין לך מה לעשות פה חוץ מזה, יש פה רק רולדין וקופת חולים מכבי. אבל זה הפך להיות מקום עלייה לרגל. כיף להיות פה. אתה שוכח איפה אתה נמצא, אתה לגמרי בחופש. לפעמים אני בא בלילה עם האוטו, עומד ממול, מסתכל, רואה את האנשים שמחים, זה נותן לי את כל הכוח לעשות את זה.

"אני אומר לאליאב, 'צריך כל שלושה חודשים תפריט חדש', הוא אומר לי, 'הכל עובד, למה לגעת?'. אני אומר, לא: צריך לשמור על אנרגיה יצירתית, להתחדש כל הזמן, להטריף את האנשים, כל היום ספיישלים, דברים חדשים, זה שומר על אנרגיה גבוהה".

ענף המסעדנות בישראל חטף מהלומות כבדות בשנים האחרונות. איפה זה פוגש אותך?

"כן, זה ענף קשה. יש את עניין הפליטים, שמהווים טבחים בחצי מהמסעדות בתל אביב. אז באה מכה ראשונה, שהמעסיקים שלהם צריכים להפקיד 16% משכרם כפיקדון, ואז בא היטל על העסקת עובדים זרים בגובה 20% משכרם. והרגולציה, כל כמה חודשים כדי לחדש רישיון: תחליף את מערכת האזעקה, תחליף את המתזים, תגדיל דלת, תגדיל שירותים. ועכשיו יש חגיגה חדשה: בית הדין לעבודה פסק שטיפים הם חלק מהשכר של מלצרים, אז כל טיפ שהם לקחו במזומן יעבור עכשיו דרך הקופה; פתאום המחזור שלך גדול, ואם השכירות מבוססת על נתח מהמכירות, מי שייהנה הוא בעל הנכס, למרות שזה כסף שנכנס ומיד יוצא מהקופה".

מנית כרגע את כל הסיבות למה לברוח מהענף.

"נכון, אלא אם כן אתה חולה במחלה. לי יש את התסמונת הזאת של החולה, ואני גם אוהב אתגרים. אליאב התיידד עם עובד מג'סר א־זרקא, וכשפתחנו את גרינברג הבאנו משם עובדים. אחד החלומות שלי זה לעשות להם מסעדה שם בג'סר. אנחנו נקים והם יהיו שותפים בעסק".

"כשאמרתי שאני לא צריך ג'אנטים מכרום, פדני אמר 'זה חשוב'"

אי אפשר להבין את עשת בלי לבקר בבית הוריו באפקה: הוא צבוע בכל צבעי הקשת מהמסד עד הטפחות ונראה כבית אינדיאני בלב שכונת בורגנות שבעה. "אמא שלי מציירת. יום אחד נתתי לה את הרעיון, אבא שלי בנה לה מברשת, חמש מטר גובה, והיא צבעה לבד. עמדה פה שלושה חודשים ועשתה פסים. זאת ההצגה הכי חזקה בעיר: יש את כל מפונפני העיר שגרים פה ופתאום את ההורים שלי, שני הפריקים האלה".

מבפנים הבית לא פחות מטורף. חוץ מחדר העבודה יוצא הדופן של אביו, הכולל מיני אביזרים, בובות וצילומי עבר (חלק מהם עליז, חלק מהם אפל), הבית מלא יצירות אמנות של בני הזוג, בעיקר של האם, דליה, שהיתה הסטייליסטית של האב: על הקיר תלויה עבודה מחלקי ברביות ועדשת עין דג, וקולאז' של תקליטים שעליהם מוטבעים צילומי דוגמנות של מולה. במרתף נמצא האוצר: ארכיון ידני של 65 שנות צילום של מולה. "זה לא אמיתי כמה אנרגיה, עשייה וכוח רצון יש להם. בקרוב הם מציגים תערוכה יחד", אומר הבן. "את הכוחות ליצור בלי הפסקה ירשתי מהם".

לצד קווי האופי שקיבל מאביו, הוא מספר, יש בו גם הרבה מחמו המנוח, אורי פדני. "היתה לו אובססיביות מוחלטת ליופי ולאסתטיקה. הייתי בא אליהם הביתה, רואה אותו שוכב על הרצפה וצובע בלבן את הפסים בין המרצפות. יום אחד אני מתעורר ורואה אותו אצלנו בחצר, שם לי ג'אנטים מכרום על האוטו, 'שיהיה זוהר'. כשאמרתי שאני לא בעניין, הוא ענה, 'זה חשוב'.

"בפעם אחרת הוא בא לבקר אותנו בניו־זילנד. אני בבית, ופתאום אני מריח ריח חריף של אקונומיקה. אני יוצא החוצה ורואה אותו עם ג'ריקנים של אקונומיקה מקרצף את הדק: 'הדק צריך להיות לבן, זה הרבה יותר יפה'. לפעמים אני מוצא את עצמי גם במצבים האלה. כנראה אני שילוב של השניים. שני אנשים שמחוברים טוטאלית לעבודה וליצירה".

זו לא הדואליות היחידה בו. מצד אחד הוא ביזנס, מצד אחר בעל חלומות. מצד אחד חם ולבבי, ומצד אחר תובעני. הוא פתוח מאוד, אבל בסרט שלו מתגלה פן מופנם, לירי, אפילו דיכאוני. "יש בי הכל מהכל, מה שהופך את החיים שלי למאוד מעניינים ומורכבים", הוא מודה. "זה תלוי באיזה אנרגיות אתה מוקף. כשאני פה במסעדה אז אני פה. עם אשתי והאנשים הקרובים יוצא גם הצד המופנם ההוא".

מה למדת מלראות את הסרט התיעודי עליך? מה ראית דרך עדשת המצלמה שלא ראית קודם?

"ניסיתי בסרט לשכנע את ההורים שלי שהייתי ילד עצוב. דרך המסך ראיתי את האהבה שלהם וזה שינה טוטאלית את הקשר שלי איתם. במשך 30 שנה חשבתי שאשתי איתי מתוך פשרה, שהיא לא אוהבת אותי. כשהתאהבתי בה היא לא היתה בעניין, לקח לי שבע שנים לגרום לה להתחבר אליי. אבל מלראות רגעים קטנים בסרט, אמרתי לעצמי, 'וואלאק, היא אוהבת אותי'. דרך הסרט מצאתי רגעים קטנים כאלה, גיליתי מה שכן יש לי בחיים, ואמרתי לעצמי: הנה האושר".

חלומות?

"יש, בלי סוף".

מה החלום הגדול?

"אין. אני רוצה לפתוח ביוון מקום מעניין של ריפוי, אוכל טוב, סדנאות יוגה. שיהיה גרקו בניו־יורק, לונדון, ברלין. להוציא ספר בישול עם גליקריה. לעשות עוד סרט. אין חלום אחד גדול, כמו שאין קופסה ארוזה עם אושר. אושר מגיע ברגעים קטנים".