זומבים מהלכים ביננו

עבור ערפדים, נקודת התורפה היא שום. עבור אנשי זאב, כדור מכסף. ועבור זומבים? אולי עלייה בשיעור הריבית תעשה את העבודה.

כלכלנים מודאגים לגבי "חברות זומבי" זה עשורים. טימותי טיילור, עורך "אקונומיק פרספקטיבז" התחקה אחר שובל של רמזים עד ל־1989 וציין תצפיות של זומבים כאלה ביפן החל משנות ה־90, ובאחרונה, גם בסין. הדאגה המרכזית היא כי מדובר בחברות שאמורות להיות מתות, אך שממשיכות לדשדש וגורמות נזקים לכולם. המטפורה הזו ברורה מאוד - אולי ברורה מדי - והיא צפויה לעמוד למבחן במהלך החודשים והשנים הבאים, שכן על פי כל התחזיות, הבנקים המרכזיים ימשיכו להעלות ריבית עד לרמות שנחשבות "נורמליות".

קלאודיו בוריו מהבנק להסדרי סליקה בינלאומיים (BIS) נשא נאום שבו הביע דאגה לגבי הנטייה של שיעורי ריבית נמוכים לאפשר לחברות זומבי לשרוד. אבל רכיב הזומבי בטיעון שלו מוסיף טוויסט חדש.

יתרון לא הוגן

חוקרים ב־BIS וב־OECD, הראו כי שיעורי ריבית נמוכים נדרשים לקיומם של זומבים, שלהגדרתם הן חברות ותיקות שהכנסתן נמוכה מכדי לפרוע את חובותיהן. בעקבות צניחת הריבית ברחבי העולם, חברות זומבי כאלה הפכו נפוצות יותר וגם הפכו חסינות יותר. בממוצע, ברחבי ארה"ב, יפן, אוסטרליה ומערב אירופה, השיעור של חברות שהן זומבי זינק פי חמישה מאז 1987, מ־2% ל־10% מכלל החברות. הזומבים מהלכים ביננו.

מדוע עלינו להיות מודאגים? תשובה ברורה מאליה היא כי הזומבים צורכים משאבים. אם חברה שהיא זומבי שוכרת שטחים ברחוב מרכזי, הרי שקשה ויקר יותר לסטארט־אפ, למשל, להיכנס לשם.

שלדי מכוניות במפעל פולקסווגן באמדן שבגרמניה. ההתאוששות אינה מהירה או אוטומטית צילום: בלומברג

אותו הדבר חל על כל משאב אחר, מדקות פרסום ועד חשמל, וכמובן שגם על עובדים. היינו מצפים כי חברה משגשגת תוכל לגבור על המתים־החיים עבור כל דבר הנחוץ לה, מסמנכ"ל כספים ועד למחלקה בפארק תעשייתי. אבל לסטטוס קוו יש כוח מסוים, ולעתים, הזומבי עשוי ליהנות מיתרון לא הוגן. חישבו למשל על בנק זומבי, שנתמך בביטחונות ממשלתיים אבל בפועל הוא חדל פירעון.

תוך הימור על קימה אפשרית מהמתים, הוא מנסה להתרחב דרך הצעת ריביות גבוהות לבעלי פיקדונות והלוואות זולות לבעלי חוב. בשלהי שנות ה־80, ג'וזף שטיגליץ, זוכה פרס נובל בכלכלה, הציע "חוק גרישאם" של קשרי חסכונות והלוואות המבוסס על הנטייה הבאה: קשרים רעים דוחקים החוצה את הטובים. באחרונה, קריסתה של חברת הבנייה הבריטית קריליון הציגה דינמיקה דומה. ככל שגברו הקשיים שלה, כך היא התחרתה באגרסיביות רבה יותר על עבודות חדשות, מה שחרץ את גורלה וגם הדיר את המתחרות. כמי שכתב ספר שלם על חשיבותו של הכישלון, אני תומך באופן טבעי בטיעונו של בוריו. לחברות מודרניות יש שיעור כישלונות נמוך - אולי נמוך מדי. ועדיין, אין לזלזל בכך. לאוזניים רגילות, פשיטת רגל נשמעת כמו דבר רע. אם מבלים יותר מדי זמן במחשבה על חברות זומבי ודינמיקה כלכלית, פשיטת רגל מתחילה להישמע כמו משהו טוב.

לקצץ בזומבים ולאפשר לחברות חדשות ויצרניות לצמוח על קרקע עשירה, שדושנה בגוויות של הזומבים הללו, נשמע כמו החלטה טריוויאלית. אבל האם באמת עלינו לשמוח שכל כך הרבה כורים בבריטניה או ספקי מכוניות בדטרויט חוסלו בהצלחה? אם דבר לא החליף אותם, אין סיבה לחגוג. אחד הלקחים שלמדו באחרונה הכלכלנים דיוויד אוטור, דיוויד דורן וגורדון הנסון, הוא שחברות פרודוקטיביות חדשות אינן צצות להן בהכרח, כפי שהיינו מייחלים.

לא פשוט כפי שנראה

בסדרה של מאמרים משפיעים, אוטור ועמיתיו התחקו אחר תחומים מקומיים שחשופים לזעזוע פתאומי או לתחרות ממוצרי יבוא סיניים. מסקנתם: התאוששות אינה מהירה או אוטומטית. זה גם לא פשוט לעובדים מפוטרים למצוא משרות חדשות. אם עבדת מספר שנים בתפירת צעצועים רכים, הצעד המתבקש כאשר מפעל הצעצועים מפטר אותך יהיה לתפור חולצות או מכנסיים במקום. למרבה הצער, זה גם הצעד המתבקש עבור היבואנים, או הרובוטים. אנחנו יכולים להרכיב רשימה ארוכה של קווי מדיניות שעשויים לעזור לחברות יצרניות חדשות לצאת לדרך ולהתרחב: חינוך, תשתיות, רגולציה גמישה, מימון לעסקים קטנים וכדומה. קיימות ראיות ליעילותם, אבל לא קיימת רשימת בקרה שתבטיח תוצאות. ועדיין, זו אמורה להיות נקודת המיקוד, כאשר הזומבים מתחילים להתפוגג. ככל שיהיה קל יותר להתניע רעיון חדש, כך אנו יכולים להיות אדישים לחיסול הישנים. מותם של הזומבים מתבקש, אבל הסיפור לא יכול להיגמר כאן.