בריטניה שלאחר הברקזיט תהפוך לקנדה

מישל ברנייה, ראש צוות המשא ומתן על הברקזיט מטעם האיחוד האירופי, הסביר דווקא מדוע היחסים הכלכליים של האיחוד עם בריטניה לאחר הברקזיט יהיו דומים לאלו שיש לו עם קנדה, במסגרת הסכם הסחר החדש Ceta. ההסכם מאפשר לשני הצדדים לחתום על הסכמים דומים עם מדינות אחרות, הוא מבהיר שקנדה אינה חלק מאיחוד המכסים האירופי ומהשוק המשותף. מסיבה זו, ההסכם משחק בעיקר לטובת ספקי שירותים, ופחות לטובת ספקי סחורות.

שאלת הרגולציה

כפי שברנייה הסביר, הקווים האדומים שהציבה בריטניה במשא ומתן — שלילת הסמכות של בית הדין האירופי הגבוה לצדק, שלילת חופש התנועה בינה ובין האיחוד, שלילת תרומה כספית ארוכת טווח לתקציב האיחוד ואוטונומיה ברגולציה ובמדיניות המסחר — לא מאפשרים לבריטניה להיות חלק מהשוק המשותף. הדרישה לעצמאות רגולטורית ודחיית הסמכות של בית הדין האירופי לא תאפשר חתימה על הסכם דומה לזה שיש לאיחוד עם אוקראינה. ההתנגדות למדיניות סחר עצמאית מורידה מהפרק אפילו הסכם איחוד מכסים, כמו זה שיש לאיחוד עם טורקיה. כשפוסלים את כל התסריטים, נשארים עם הסכם דומה לזה שיש לאיחוד עם קנדה.

המודל של Ceta יגבה מחיר כלכלי אמיתי מבריטניה. מי שייפגעו במיוחד יהיו הספקים הבריטים של סחורות לאיחוד האירופי, שיצטרכו להתאים את עצמם גם לרגולציה הבריטית החדשה, נוסף על זו האירופית. ספקי השירותים יאבדו את הגישה החופשית שהיתה להם לשוק האירופי. כדי להימנע מהתרחישים הללו, בריטניה תצטרך להזיז את הקווים האדומים שלה, או לשכנע את האיחוד האירופי לשנות את עמדתו בנושאים מהותיים. ייתכן שבריטניה תסכים לוותר על דרישתה למדיניות סחר עצמאית כדי שהיא תוכל לחתום על הסכם איחוד מכסים. היא אולי אף תסכים לחופש תנועה בין האיחוד ובינה במסגרת הסכם דומה לזה שיש לאיחוד עם שוויץ ותסכים לקבל סמכות מסויימת של בית הדין האירופי. אבל, לא נראה שאפילו אפשרות אחת מבין האפשרויות שהוזכרו תצא אל הפועל.

בעניין הסחר בשירותים, לונדון מקווה להוביל תהליך שהיא מכנה "היפרדות מנוהלת". במסגרת התהליך, האיחוד האירופי יכיר ברגולציה הבריטית כשוות ערך לשלו, לפחות מבחינת יעדיה, גם אם לא בפרטיה. סביר להניח שהאיחוד ידחה את ההצעה הזו, ולו משום שבריטניה תהיה המרוויחה הגדולה ממנה. זה ייצור תקדים מסוכן מבחינת האיחוד, שיידרש גם לתת אמון בכוונות הטובות של בריטניה.

האפשרות הסבירה ביותר, אפוא, היא הסכם בנוסח זה שיש לאיחוד עם קנדה, שיגיע לאחר תקופת מעבר של שנתיים אחרי השלמת הברקזיט.

תרזה מיי צילום: איי אף פי

דו"ח של הממשלה הבריטית שהודלף בחודש שעבר העריך שבתום 15 שנה, הסכם כזה יביא את התמ"ג הבריטי לרמה נמוכה בחמש נקודות האחוז ממה שהוא היה יכול להיות אילולא הברקזיט. מדובר בהפסד של כחמישית מהעלייה הפוטנציאלית בתוצר הבריטי באותה התקופה. במובן זה, מצבה של בריטניה שונה מאוד מזה של קנדה. הסכם Ceta מועיל לקנדה, ואילו הסכם דומה בכל מקרה ירע את מצבה של בריטניה. אבל, זוהי התוצאה של ההחלטה לעזוב את האיחוד.

ברגע שבריטניה תעזוב את האיחוד, יהיה לה את החופש להחליט על מסגרת רגולטורית משל עצמה. אפשר להמר בבטחה שלא נראה שום צעדים קיצוניים של דה־רגולציה, הורדת מסים או שינויים גדולים בהוצאה הציבורית. כמו בקנדה, גם בבריטניה אין מספיק תמיכה ציבורית למדיניות מסוג זה.

השכנה המעצבנת

בריטניה תצטרך לחתום על הסכמי סחר חדשים. היא תשאף להצטרף להסכמי סחר רב־צדדיים קיימים ואולי אפילו ליזום כאלה. הבעיה היא שההסכמים החשובים, עם ארה"ב, סין והודו, יהיו הקשים להשגה, וההסכמים הפחות חשובים, עם אוסטרליה או קנדה למשל, יהיו הקלים להשגה. לא זו אף זו, כלל הברזל של המסחר הבינלאומי יחול גם כאן: היקף הסחר יורד במחצית ככל שהמרחק בין הצדדים מוכפל. זה מסביר את קשרי הסחר הענפים בין אירופה לבריטניה. עסקאות חדשות של בריטניה לא יצליחו לפצות על ההפסד מהפרישה מהשוק המשותף. בניגוד לחלק מהטענות, בריטניה לא תהפוך למובילת מדיניות ליברלית בינלאומית. היא פשוט לא גדולה מספיק בשביל זה.

בריטניה עדיין תזדקק למערכת יחסים פורה עם האיחוד האירופי. היא גם חזקה יותר ביחס לאיחוד מאשר קנדה ביחס לארה"ב. אחת הסיבות לכך היא שכלכלתה גדולה פי שניים מזו של קנדה. סיבה אחרת היא שהאיחוד האירופי הוא לא מדינה פדראלית עם צבא עצום. אבל לעיתים קרובות בריטניה תראה באירופה מקור לתסכולים. הנזק של הפרידה מהאיחוד יהיה מוחשי, ולטווח ארוך. להחלטות כבדות משקל יש השלכות מרחיקות לכת.