הטרגדיה של סל התרופות: המחירים שזינקו והכסף האבוד

החיים אף פעם לא היו קלים לחברי ועדת סל התרופות, אבל דווקא ההתקדמות הרפואית המבורכת מסבכת את הכרעותיה משנה לשנה. הוועדה שאישרה בשבוע שעבר את סל התרופות לשנת 2018, ובראשה מנכ"ל איכילוב פרופ' רוני גמזו, נאלצה להתמודד עם כמה אתגרים, ובראשם מציאותן של תרופות למחלות נדירות והתייקרות הטיפולים הרפואיים.

מחלות יתום: מימון תרופות יקרות למעטים

בסיס סל התרופות (שנותר מהשנה שעברה) עומד על 48 מיליארד שקל. השנה נוספו לו 460 מיליון שקל. 65 מיליון שקל מתוכם הוקצו לספינרזה ‑ תרופה שיכולה לסייע ל־94 ילדים החולים בניוון שרירים מסוג SMA.

ספינרזה נועדה לטפל באחת המחלות שמכונות "מחלות יתום": מחלות שאין להן חולים רבים בארץ או בעולם. מחקר ופיתוח תרופות למחלות כאלה, שהן לרוב כרוניות ומסכנות חיים, הוא אתגר קשה למערכות הבריאות בעולם ‑ ודיוני ועדת הסל התמקדו השנה, יותר מבשנים קודמות, בדילמות שהן מעוררות. האם להקדיש תקציבים גדולים לקבוצת חולים קטנה? האם לכלול בסל תרופות שטרם הוכיחו את עצמן? בסבב הדיונים האחרון התריע אחד מחברי הוועדה שסל התרופות הופך "נישתי" יותר: מספק מענה למעטים ולא לכלל המדינה.

ואכן, במקרה של התרופה אקסונידיס, למחלת ניוון שרירים גנטית בשם דושן, החליטה הוועדה לבסוף לא לאשר את מימון התרופה ל־16 מטופלים בעלות של 3.7 מיליון שקל בשנה למטופל.

אולי צריך לחשוב מחדש על אופן הסיוע של המדינה לחולים במחלות יתום, ברגולציה או בתוספות תקציביות. בכמה מדינות במערב קיים גוף המרכז את הטיפול והמחקר במחלות האלה, ואף קרנות המשקיעות בתחום. האיחוד האירופי תומך במחקר ובתכניות לאומיות לסיוע לחולים, ופועל לשיתוף פעולה בין המדינות החברות.

בישראל אין אפילו הגדרה מדויקת למחלות יתום. ב־2014, ועדה בראשות מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר פרופ' ארנון אפק המליצה להגדיר כך מחלות ששכיחותן באוכלוסייה נמוכה מ־1:10,000. ההמלצות עדיין ממתינות.

יוקר המחיה: מחירי הטיפולים הולכים ועולים

ועדת סל התרופות היא אחד המנגנונים המקצועיים, ההוגנים והאנושיים ביותר במגזר הציבורי. יושבים בה מיטב אנשי המקצוע, שנדרשים לאזן בהכרעותיהם בין שיקולים מורכבים של מספר החולים, יעילות התרופה או הטכנולוגיה, מחירן ועוד.

אלא שהדילמות הללו מתחדדות ככל שמתייקרות התרופות והטכנולוגיות הרפואיות. בשנים האחרונות נסקו למשל מחירי התרופות הביולוגיות, שמבוססות על שיטות חדשניות לפענוח המנגנון המולקולרי של מחלות. אף שברור שהתקדמות תעשיית הפארמה כרוכה בעלויות כבדות של מחקר ופיתוח, המחירים הגבוהים עוררו בכל העולם את ההאשמה שחברות התרופות מנהיגות מחירים חזיריים.

גמזו עצמו השמיע אתמול קריאה נחרצת "לפעולה רגולטורית ישראלית או בינלאומית לפיקוח ובקרה של מחירי התרופות", ודרש להפסיק את ה"התנהגות הנצלנית של חלק מחברות התרופות שמעלות את מחירי התרופות באופן שערורייתי".

מחירי התרופות האסטרונומיים מאלצים את חברי הוועדה להותיר תרופות רבות מחוץ לסל. החברה המשווקת את קסנבילוקס ‑ תרופה להפרעות מולדות בסינתזה של כיס המרה שניתנת כבר על ידי הקופות – העלתה לא מכבר את מחירה מ־40 אלף שקל בשנה למטופל ליותר מ־500 אלף שקל, אף שהיצרנים הודו שבתרופה בוצעו שינויים קלים בלבד. אחרי התלבטות קשה החליטוחברי הוועדה לא לכלול את התרופה בסל כ"עונש" לחברה, אך מצאו מנגנון עוקף שאפשר לקופות להמשיך בטיפול.

דוגמה בוטה יותר היא האמרת עלויות הטיפול בסרטן שד אנדוקריני. במהלך השנים הוכנסו לסל ארבע תרופות למחלה ‑ טמוקסיפן (ב־1999), פסלודקס (ב־2009), אפיניטו (ב־2013) ואייברנס (בסל שאושר זה עתה). מחיר התרופות לשנה לכל מטופלת עלה מ־4,000 שקל ל־11 אלף, ל־123 אלף, ולבסוף ל־155 אלף שקל. גם אם נניח שהטכנולוגיות השתפרו פלאים, מדובר בפער עצום.

יו"ר ועדת הסל פרופ' רוני גמזו. קורא לרסן את הנצלנות של חברות התרופות צילום: מירי גטניו

תת־ניצול: הכסף זורם בלי בקרה

לנוכח התקציב הדל, הגידול הטבעי והזדקנות האוכלוסייה, יכולנו לצפות שמשרד הבריאות יעקוב בקפידה אחר השימוש בתקציבי התרופות שמוזרמים לקופות. אלא שכבר בשנה שעברה נחשף שחלק ניכר מהסכומים האלה כלל אינם מנוצלים, שכן בסל נותרות תרופות שכבר לא נעשה בהן שימוש. מנגנון בקרה קפדני היה מתעל אותם למקומות שבהם הם נחוצים ‑ וממש מציל חיים.

הבדיקה שנעשתה לגבי ניצול תקציב התרופות העלתה שהתוספת לבסיס הסל בין 1999 ל־2006 עמדה על 1.9 מיליארד שקל, מתוכם 1.418 מיליארד שקל לתרופות. הקופות ניצלו רק 1.27 מיליארד. מה קרה לשאר?