שנת ה־K מאחורינו, הגדלת הפערים עוד לפנינו

משברים ידועים באופן היסטורי כהזדמנות לאתחול, ולאיזון מחודש, אך המשבר הנוכחי שונה בתכלית. שנת 2020 היא שנת ה־K, אות שאת המשמעות הכלכלית שלה לא ממש הכרנו עד למשבר הזה. ה־K מסמל שתי מגמות שמתנהלות במקביל אחת: יש מי שנוסק ויש מי שקורס.

במשברים קודמים ראינו את שוק המניות קורס, כאשר היו סקטורים שנפגעו יותר, וכאלה שפחות. הפעם ראינו תופעה ייחודית של קיטוב. למניות במגזרים כמו הטכנולוגיה שנת 2020 היתה נפלאה, והן נסקו עשרות אחוזים אם לא יותר, ואילו מניות מתחומי הנדל"ן והתיירות התרסקו בעשרות אחוזים.

שוק המניות הוא רק דוגמה אחת לקיטוב. חשוב לומר, שהפערים היו שם תמיד, אך הם התעצמו לממדי שיא בשנה החולפת: הפער בין השוק הריאלי לפיננסי, בין השכירים לבעלי ההון, בין המגזר הפרטי למגזר הממשלתי, בין הצעירים למבוגרים, בין אלה שיש להם מחשב נייד וחיבור אינטרנט מהיר לאלה שאין להם, בין חברות מהתחום הנכון כמו זום, אמזון או חברות האנרגיה החילופית, לבין חברות שאיתרע מזלן להיות בתחום הלא־נכון כמו בוקינג, אל על או חברות הנפט הגדולות.

כמובן ישנם גם הפער בין המדינות העשירות למדינות העניות. אפשר להעביר קו מפריד בולט בין כל קבוצה באדיבות הקורונה, יש את העולם של למעלה ואת העולם של למטה, או בקיצור ה־K.

הדיכוטומיה הזאת מקשה גם על הטיפול של הממשלות במשבר - קשה למקד את הסיוע במי שבאמת צריך את העזרה. שיטת הפעולה של הממשלות במשבר היתה הדפסת כסף וריסוסו ממסוקים, וזה הביא לכך שהכסף שקע לתוך הכיסים של העשירון העליון שמחזיק בעיקר הנכסים הפיננסיים בעולם. לפי נתונים שפרסם באחרונה הבנק השווייצרי UBS דווקא בצל הקורונה עושרם של המיליארדרים בעולם חצה השנה לראשונה את הרף של עשרה טריליון דולר. הסיבה לכך היא שטריליוני הדולרים שהוזרמו כדי למנוע קריסה של השווקים הפיננסיים הקפיצו אותם, והרווחים זרמו לשחקנים המרכזיים בשוק ההון – בעלי ההון. 

דונלד טראמפ צילום: גטי אימג'ס

עושרם של העשירים גדל השנה בקצב המהיר אי פעם וזינק בין אפריל ליולי ב־27% או שני טריליון דולר – כגודל הסיוע האמריקאי לשווקים. גם העברות ישירות של כסף לנפגעי המשבר כפי שקרה בארה"ב, ישראל ומדינות נוספות, לא באמת שינו את מצבם העגום של אלה שנפלטו משוק העבודה בעקבות המגפה. מנגד, עבור האוכלוסייה החזקה ממילא שהמשיכה לעבוד במגזרים שלא נפגעו בין אם במגזר הממשלתי, בפיננסים או בהייטק, הכסף הזה כבר צבר תשואה נאה בשוק המניות.

כך למשל בישראל, בעוד האבטלה והמשבר מכים בעיקר באוכלוסיות החלשות וכאלה שממילא נמנות עם העשירונים הנמוכים שמקבלים שכר מינימום, דווקא עובדי הייטק, שמצבם מראש היה טוב יותר, מתעשרים יותר. עובדה זו באה לידי ביטוי היטב בשכר הממוצע במשק שרק זינק מאז פרוץ המגפה ככל שהעובדים בשכר נמוך נפלטו החוצה והממוצע עלה באופן אבסורדי. מאידך, עובדי הייטק שמראש רמות השכר שלהם בין הגבוהות במשק, זכו גם להיפגש עם אקסטרה מזומנים בזכות עסקאות מכירת מניות שלהם למשקיעים הצמאים לעוד השקעות בענף הלוהט. בעוד קרוב למיליון איש מקרב ענפי התיירות, ההסעדה והתרבות זרמו לחל"ת, יותר ממיליארד שקלים לפני מס זרמו לחשבונות הבנק של הייטקיסטים.

ניסוי בחיסון לקורונה בסין צילום: איי אף פי

ואם מדברים על חל"תים לעומת מניות, אי אפשר להתעלם גם מהפערים הכואבים בין העסקים הגדולים שנחבטו קשות ובחלק מהמקרים אנושות בקורונה בעוד שהעסקים הגדולים שנציגיהם ידעו לבוא לזעוק על מר גורלם בטלוויזיה מסכמים שנה לא רעה בכלל הן בביצועים העסקיים. זאת באדיבות ההקלות שקיבלו מהממשלה כמו מימון אלפי עובדים שנשלחו לחל"ת. זה וכמובן הורגש גם בביצועי המניות. גם לקבל אשראי היה קל יותר דווקא לגדולים, כאשר על פי נתוני משרד האוצר "העסקים הגדולים משכו היקפי אשראי חריגים בעיקר בתחילת המשבר ואילו האשראי לעסקים קטנים ובינוניים גדל בהיקפים נמוכים יותר". רק כאשר קרנות המדינה נכנסו לתמונה נרשמה התאוששות קלה באשראי לעסקים הקטנים, אבל היא עדיין הסתכמה באחוזים בודדים בעוד האשראי לעסקים גדולים עלה ב־6%".

משבר בלי טובים ורעים

גם כעת במה שנראה כמו תהליך היציאה מהמשבר בזכות החיסונים שפותחו, בולט הפער העצום בין המדינות. מצד אחד המדינות העשירות, שישראל ביניהן, אשר הבטיחו לעצמן כמות חיסונים, שתספיק לחסן את האוכלוסייה מספר פעמים. מהצד השני, המדינות העניות, שממתינות בעיקר לתרומות ולעודפים שאולי יעבירו אליהן המדינות עם הכיסים העמוקים.

העולם כולו התאחד במלחמתו בקורונה, שהיתה כמו מלחמה באויב משותף אחד, ממש כמו בתסריט הוליוודי מינוס צבא עצום של חייזרים חמושים היטב. אולם ביציאה מהמשבר התמונה אינה אחידה, ולשונות היציאה מהמשבר עלולות להיות השלכות.

אם יש משהו שהמאה הקודמת לימדה את האנושות הוא שאסור להשאיר אף אחד ״על הברכיים״ בסוף המשבר, ועדיף להזרים תקציבים לכולם. כך למשל, הסכם ורסאי, שהשפיל את גרמניה אחרי תבוסתה במלחמת העולם הראשונה, סלל את הדרך הישר למלחמת העולם השנייה שהייתה הרסנית וקטלנית יותר. אחריה כבר הבינו המנצחות, כי האחריות לשיקום גרמניה ההרוסה מוטלת עליהן, והגו את תוכנית מרשל.

הדיכוטומיה ליוותה את משבר הקורונה בכל הקשור למי נפגע ומי לא, אבל היתה חסרה דיכוטומיה אחת שהיא הבסיס לרוב המשברים: אין במשבר הקורונה טובים ורעים. אין את הבנקאים המעונבים שדחפו למשקיעים אג״ח באיכות ירודה כמו במשבר של שנת 2008, ואין משקיעים הלומי חלומות שניפחו את שווי חברות האינטרנט כמו בשנת 2000. אף מדינה גם לא תקפה מדינה אחרת ואף טרוריסט לא הטיס מטוס לתוך מגדלי משרדים. מה שנע בין גבולות המדינות באין מפריע הוא רק הנגיף.

מי יוביל את העולם

אבל אין לטעות, מתוך הפערים האדירים בתוך המדינות ובין המדינות, מתפתח מאבק על הבכורה. החלשים של העבר, מזהים כי הם יכולים להיות החזקים של העתיד. כפי שניסח זאת היטב פרשן CNN פאריד זכריה בספר על המגפה, "עשר מסקנות לעולם שאחרי המגפה": ״המערכת שבה אנו חיים לא יציבה משום שכולם קשורים אחד לשני, אבל אף אחד לא שולט בדבר״.

לא רק על החיסונים נלחמות המדינות בינן לבין עצמן. כעת, לקראת ההתאוששות העולמית מוצאות את עצמן המדינות במאבק שיקבע את הפערים העתידיים: מי תצא מהמשבר ראשונה ותצליח לשנות את מיקומה בשרשרת המזון העולמית בעידן של מפה גיאופוליטית חדשה.

ושוב, באופן לא צפוי, כמו כל האירועים של שנת 2020, מתברר כי דווקא סין ומדינות אסיה השכנות שהיו המוקדים הראשונים של הקורונה, נמצאות כעת בעמדת פתיחה טובה יותר לזינוק, לעומת העולם הישן והשבע שנתפס לא מוכן במגפה, ובראשו ארה"ב ובריטניה.

עוצמתה של סין מול חולשתה של ארה"ב, כפי שהתחדדו במגפה תבוא לידי ביטוי בקרב בין שתי המעצמות. הקפיטליזם המנוהל של סין, שנותן מקום להתערבות ממשלתית, עשוי לחלחל במידה מסוימת גם למערב, זאת לאחר שבשנה האחרונה מצאו את עצמן מרבית הממשלות מעורבות בכלכלה הרבה יותר מכפי שהיה מקובל בעשורים האחרונים.

מעבר למעורבות המוגברת של המדינה בחיי האזרחים, גם למעצמות הטכנולוגיות יהיה משקל רב יותר. אלה לא יהיו בהכרח המעצמות הטכנולוגיות המוכרות היום כ־FAANG (ענקיות הטכנולוגיה פייסבוק, אפל, אמזון, נטפליקס וגוגל). ככל שדור המילניאלס תופס חלק מרכזי יותר בעולם, הוא גם מביא עימו את הטכנולוגיה, ובעבורם הטכנולוגיה אינה עוד כלי עבודה, אלא מוצר בסיס כמו חשמל שמדליקים בכניסה לחדר.

הדור הזה לא רק מנסה לסמן את הכיוון למבוגרים, כאשר הוא נכנס לסחור במניות באפליקציית המסחר רובינהוד. הוא גם רוצה להשתמש בכלים שהטכנולוגיה מעניקה כדי לצמצם את הפערים שיצרו הדורות שקדמו לו – הבייבי בומרס ודור ה־x, שאף העצים את הפערים. בכך, המשבר הנוכחי לא שונה מקודמיו. השלכותיו עשויות להיות דומות לאלו של מלחמה שמתוכה צומח סדר עולמי חדש, רק שהפעם טכנולוגיה היא מנוע הקיטור שלו.