"ג'ו השריף" חוזר, הפעם למשבר גדול מ־2008

ג'ו ביידן הוכרז הערב על ידי רשתות הטלוויזיה כנשיא ה-46 של ארה"ב - לאחר מערכת בחירות שתיזכר כאחת מהסוערות והיקרות בתולדות ארה"ב. פער הקולות הכולל בינו לבין טראמפ עומד כעת על 4.1 מיליון קולות - ההפרש הגדול ביותר בהיסטוריה האמריקאית.

עוד לפני כן, ביידן הביע ביטחון בנצחונו, אך סירב להכריז עליו וביקש מהציבור להמתין עד שכל הקולות ייספרו. עם זאת, זה לא מנע ממנו לבשר כי הוא וצוותו כבר החלו לעבוד על שיקום הכלכלה החבוטה והטיפול במגפת הקורונה.

אף שטראמפ אוהב לכנותו "ג'ו הישנוני", לאורך עשרות שנותיו בפוליטיקה, מהן 36 כסנאטור, הוא נודע כ"ג'ו מעמד הביניים", מגן החלשים, איש העבודה המאורגנת והסנאטור העני מכולם (שבינתיים הפך למיליונר). בחודשים האחרונים הוא הקפיד למתג את עצמו כבן מעמד הפועלים מסקרנטון הקטנה בפנסילבניה, המסוגל לכבוש את קולם של אנשי חגורת הפלדה. "לא אתנצל", אמר בתחילת הקמפיין, "אני איש איגוד".

בהתאם, התוכנית הכלכלית שלו מושתתת על עיקרון החזרת הכבוד לעבודה, עם ההבטחה החתרנית לחזק את פעילות האיגודים וכוח המיקוח הקולקטיבי. ואכן, האיגודים התייצבו מאחוריו. בין השאר, הוא זכה לתמיכת איגוד הגג של עובדי הבניין, קואליציית איגודי עובדי ארגוני סביבה, איגוד עובדי הפלדה ואיגוד החינוך הלאומי, ובראשם הגדול מכולם, ה־CIO-AFL, שמייצג 12.5 מיליון חברים.

השתתף בשורת חקיקות הרסניות

האמת היא שפועלו של ביידן למען האיגודים ומעמד הביניים מוגבל. כסנאטור של מדינת דלאוור, הוא עבד בצוותי משימה לחיזוק מעמד הביניים ונמנה עם המחוקקים העקביים ביותר במאמציו למסות את העשירים. עם זאת, הוא גם חיזר אחר תורמים גדולים שוברי איגודים ולקח חלק בשורת חקיקות הרסניות שתרמו לשחיקת מעמד הביניים והגדלת אי־השוויון. הוא עצמו כינה את גישתו "שמרנות פיסקלית" ובמשך עשרות שנים קרא לריסון הוצאות פדרליות.

תומכי ביידן חוגגים בוושינגטון, הערב צילום: רויטרס

עם חקיקותיו הבולטות אפשר למנות את החוק לפיקוח ואכיפה בפשיעה אלימה מ־1994, חוק שהקצה 97 מיליארד דולר להקמת בתי כלא וכלל את קריטריון "שלוש הפסילות". שני אלה הביאו לכליאה המונית והשאירו מבצעי עבירות לא אלימות ללא זכויות וללא יכולת לפרנס את משפחותיהם.

ב־1996 ביידן היה תומך דומיננטי ב"חוק האחריות האישית והזדמנויות בעבודה", שדחף אמריקאים שקיבלו דמי רווחה לקחת משרות בשכר נמוך ושחק את המוביליות החברתית. ביידן תמך בהסכמי הסחר החופשי NAFTA וה־TPP, להם כל האיגודים התנגדו. ב־2005 הוא עמד בראש חקיקת "חוק פשיטת הרגל והגנת הצרכן", שאסר על בעלי הכנסה נמוכה להכריז על עצמם פושטי רגל. החוק נדחף באגרסיביות על ידי בנקים שטענו שפלח זה מנצל לרעה את המנגנון. אחרי שיושם החוק, התבהר כי הוא בעיקר הותיר את בעלי החוב ללא אפשרות להחזיר הלוואות או לשקם מסגרות אשראי. ביידן הודה מאז כי טעה לגבי מרבית החקיקות הללו, במיוחד בקמפיין 2020 שהציב מולו מתחרים פרוגרסיביים ממנו.

בתקופת כהונתו כסגנו של הנשיא אובמה, "ג'ו מעמד הביניים" הפך את עצמו ל"ג'ו השריף", שניהל באובססיביות את חבילת ההצלה בעקבות משבר 2008. הוא פיקח על פרויקטים בהיקף של 800 מיליארד דולר, בהם תשתיות, הרחבת התמיכה באבטלה, יצירת משרות ירוקות ופריסת רכבות מהירות. לפי הערכות, רק 0.5% מחבילת הסיוע הזו סומנו כבזבוז והונאה. ביידן אף הוביל העלאת מסים ב־2012 כחלק מהמצוק הפיסקאלי, והיה חלק מהותי מהצלת תעשיית הרכב כשדחף את חבילת הסיוע לקרייזלר ול־GM.

בראיון ל"כלכליסט" בחודש שעבר תמצת זאת חבר הקונגרס לשעבר סטיב ישראל, יועצו המדיני של ביידן למזה"ת. "ביידן הוא זה שהציל את יצרניות הרכב בדטרויט מפשיטת רגל, עודד הרמת תשתיות בתחום הבנייה, קידם חקיקה בנושאי השקעות והוכיח את יכולתו לשקם את הכלכלה כשהיתה במצב קשה". על ביצועיו כינה אותו מגזין "האטלנטיק", "סגן הנשיא הכי משפיע בהסטוריה האמריקאית", בעוד שאובמה הכתיר אותו "סגן הנשיא הטוב ביותר בתולדות ארה"ב". עם זאת, הפדנטיות הזו גררה ביקורת, לפיה הפיקוח של ביידן מביא לחלוקה אטית והרסנית של כספים. ביצועים, שעומדים היום, לטוב ולרע, כסממנים לקראת כהונתו המסתמנת כנשיא.

כשנכנס לתפקיד סגן נשיא, ירש ביידן את המיתון העמוק ביותר שידעה ארה"ב מאז השפל הגדול. אם ייבחר, הוא יירש שוב את המיתון העמוק ביותר מאז השפל הגדול. אבל בתוכנית הכלכלית שהציג ברור שלאו דווקא הקורונה עומדת במרכז, אלא צמצום אי־השוויון במדינה. אמנם עוד לפני המגפה, השווקים תחת טראמפ שברו שיאים והאבטלה היתה נמוכה, אבל הנתונים הללו מספרים מעט מאוד על הכלכלה האמיתית, משום שהם אינם מתחלקים באופן שוויוני.

לפי מכון ברוקינגס, מ־1979 ועד היום ההכנסה הלאומית צמחה ב־60%. אם עבור המחצית התחתונה של האמריקאים העלייה הסתכמה ב־22%, עבור העשירון העליון היא זינקה ב־100%. האחוזון העליון שולטים היום ב־40% מכלל העושר בכלכלת ארה"ב, וה־0.1% שולטים ביותר מ־20%, פי שלושה לעומת שלהי שנות השבעים.

כך, למשל, שוויו של מייסד אמזון ג'ף בזוס, שעמד על 6.8 מיליארד דולר ב־2009, הוא כיום 200 מיליארד דולר. לעומת זאת, שכר המינימום הפדרלי נותר זהה מ־2009, 7.25 דולרים לשעה. הזנחה שיטתית, שעליה היה אמון גם ביידן כסגן נשיא, שיצרה מצוקות חברתיות עמוקות וירידה בתוחלת החיים בשל התאבדויות וצריכה מופרזת של סמים ואלכוהול.

ג'ו ביידן צילום: רויטרס

"נדרשת התערבות של המדינה"

כעת ניצבת הכלכלה האמריקאית בפני צומת דרכים והחלטה צריכה להתקבל. להמשיך ולדחוף להקלות מסים בתקווה שאלו יחלחלו מטה, או לחפש אמצעי צמיחה הוגנים יותר שיתקנו את מה שהשתבש במנוע הקפיטליסטי. בין השאר, החזרת חלק מהכוח לעובדים וחיזוק האיגודים.

בראיון ל"כלכליסט" לקראת הבחירות, ציין מנהל חטיבת מחקר אסיה בבנק יוליוס בר, מארק מתיוז, כי אי־השוויון כה גדול היום בארה"ב, ש"נדרשת התערבות של המדינה בהקשר של יותר מסים ויותר השקעה ממשלתית".

התוכנית הכלכלית של ביידן עושה בדיוק זאת, והיא מתחילה משינוי קוד המס. ראשית, הוא מציע להעלות את המס הפדרלי על בעלי הכנסה הגבוהה מ־400 אלף דולר בשנה (10% מהאוכלוסיה), מ־37% בחזרה ל־39.6%, ובמקביל להעניק הקלות מס להפרשות הפנסיה לבעלי ההכנסה הנמוכה. הוא מציע גם להעלות את מס החברות מ־21% ל־28% ולקנוס חברות שמעבירות משרות מעבר לים כדי למכור מוצרים בחזרה לארה"ב. השינוי צפוי להוסיף לקופת המדינה 2.8 טריליון דולר על פני עשור.

עם זרם הכנסות בהיקף כזה, טוען ביידן, תתאפשר האצת הצמיחה באמצעות השקעות ממשלתיות בתשתיות ובאנרגיה ירוקה. במסגרת תוכניתו Build Back Better הוא מציע לבצע השקעות אלה במיוחד באזורים כפריים, או בכאלה שיש בהם ריכוזים של אוכלוסיית מעוטים כמו שחורים או לטינים.

ביידן אף מבטיח שכל החומרים שיירכשו לצורך פרויקטי תשתיות במימון פדרלי, יגיעו אך ורק ממקורות מקומיים. במקביל, הוא מבטיח להרחיב את ביטוחי הבריאות הממשלתיים באמצעות הקלות בתנאי סף הגיל וההכנסה ולהקים ועדה עצמאית לפיקוח על מחירי תרופות.

נקודת התורפה המשמעותית ביותר בדרך למימוש התוכניות היא הסנאט, שצפוי להישאר בשליטה רפובליקאית. אבל לביידן, ותיק הסנאט, יש עבר פורה עם חבר בולט במפלגה הרפובליקאית — מנהיג הרוב מיטש מק'ונל, הסנאטור הרפובליקאי היחיד שהגיע להלוויית בנו של ביידן ב־2015.

מק'ונל, שהתייחס בעבר לביידן כ"שותף מהימן" ו"חבר ותיק", שיתף פעולה עמו לאורך כהונת הנשיא אובמה, לעתים בפרגמטיות שתסכלה את חברי מפלגתו, במיוחד כשהסכים לקיצוצים קשים בדמי אבטלה, תלושי מזון ובתוכנית הביטוח הרפואית מדיקר בשנים שאחרי המשבר העולמי.

חברות לחוד, פוליטיקה לעומתית לחוד. אם ימשיך להחזיק בשליטת הסנאט, מק'ונל צפוי להערים קשיים על ביידן, לא רק באישור תוכנית תמריצים, תשתיות, מינוי שופטים או הרחבת תוכנית הבריאות, אלא אפילו במינוי חברי הקבינט שצריכים לבוא לאישור הסנאט.

אם החלקים הפרוגרסיביים במפה מייחלים למינוי אליזבת וורן וברני סנדרס, ואם ביידן מייחל להקים ממשלה מתפקדת לפי רצונו וברוח המפלגה הדמוקרטית, מק'ונל בוודאי יחבל בכל מאמץ שכזה וממשל ביידן יצטרך לנסות ולשקם כלכלה ולאחות חברה שסועה, עם יד אחת קשורה.