ב־2020 אמריקה תיאבק על עתיד הקפיטליזם

"ילד בודד שהוזנח על ידי חבריו", כתב צ'ארלס דיקנס ביצירת המופת "מזמור חג המולד" כדי להסביר שמאחורי כל התנהגות כלכלית אנוכית מסתתרת ילדות אומללה.  

במה שהפך מאז להמנון חג המולד בארה"ב, מציע דיקנס שיעור כלכלי, משל על קפיטליזם, נדיבות והבטחות לשנה החדשה, שעובר מדור לדור בחברה האמריקאית כבר 170 שנה, כאילו מדובר בפולקלור מקומי.

זה לא מפתיע שארה"ב אימצה לחיקה את סיפורו של דיקנס והפכה אותו לאירוע מגדיר סוף שנה. מהפוריטנים של מפרץ מסצ'וסטס ועד הקווייקרים בפנסילבניה, אלמנטים של קפיטליזם קיימים בה מאז החלה ההתיישבות האירופית במאה ה־17. דיקנס כתב את המזמור מתוך התיעוש המרהיב והסערה הפוליטית בבריטניה, בתקופה שבה הקפיטליזם הוויקטוריאני חשף את כיעורה של כלכלת השוק ואי־השיוויון המפלצתי שהיא יודעת לייצר. אינדיבידואליזם אכזרי בשוק חופשי שהביא לעולם את אבנעזר סקרוג', הגיבור הפגום של דיקנס, זה שאוהב את החשכה כי היא זולה, זה ש"סוחט, מעקם, מגרד, אוחז, חומד", וגם "בודד כמו צדפה".

1. החצויים

את התיאורים הקשים של דיקנס על מצוקת מעמד הפועלים אימץ קרל מרקס שציטט אותו ברעבתנות. אבל שלא כמו מרקס, אצל דיקנס לא תמצאו מהפכה או אפילו ויכוח נגד שוק חופשי וקפיטליזם. במקום זאת, הוא מציג גינוי לתאוות הבצע, אבל תוחם ומגדיר אותה רק כהשפעה שלילית של שוק חופשי, ולא כתכונה המגדירה אותו. על מה בעצם מדבר דיקנס? על מציאות חסרת רחמים של כלכלת שוק, כזו שאינה רואה את הזולת, אבל באותה נשימה גם לא מתענגת על סבלם של אחרים.

אם כל זה נשמע מוכר, זה משום שעד היום מתנהל בדיוק אותו השיח על ההשלכות האכזריות של הקפיטליזם. במשך שנים התנהל הדיון בארה"ב ברוח דיקנס, כי מדובר אחרי הכל בשיטה טובה, גם אם נגועה בפגמים היסטוריים מולדים. כמו, למשל, כללים שתוכננו בצורה לא טובה והביאו לתוצאות לא רצויות כדוגמת השקעות בזבזניות והצטברות סיכון מיותר.

אבל תמיד אפשר לתקן, טוען דיקנס, גם אם אתה רקוב וקמצן כמו אבנעזר סקרוג'. כל מה שצריך זה רק שיקוף של המציאות. מה שחסר זו קצת מודעות שתאפשר התפכחות מהירה ותיקון. אבל כאן בדיוק תקועה החברה האמריקאית השנה, בלימבו שבין התפכחות להתנגדות. עד כדי כך, שהיום טוענים כלכלנים כי הפלגים בארה"ב נאבקים לא רק על מהותם של תיקונים קטנים, כי אם על עתידה של השיטה.

2. המתחכמים

לפי נתונים שפרסמה בדצמבר האחרון האגודה הלאומית לפילנתרופיה (NPT), ב־2018 תרמו האמריקאים 427.7 מיליארד דולר, שהם 2.1% מהתמ"ג ויותר מכלכלת נורבגיה כולה. לפי בדיקה של הכלכלן תומס פיליפון שתוצאותיה פורסמו בספרו החדש "ההיפוך הגדול", מדובר בהיקף תרומות גדול פי 50 ממרבית מדינות אירופה (בשקלול גודלה של הכלכלה). פיליפון גם מצא כי 0.01% מהתורמים בארה"ב אחראים על 40% מהתרומות. ביטוי נוסף לשאלת אי־השיוויון העומדת השנה בליבה של המהומה.

השנה גם התחילה ארה"ב לשנס מותניים ולהשחיז ססמאות לקראת המרוץ המתיש בעולם לנשיאות. זה קורה בתקופה יוצאת דופן של כלכלה חזקה וקיטוב כלכלי ופוליטי שלא היה כדוגמתו במדינה. המועמדים הפופוליסטים קורעים את הנרטיבים לגזרים ומסבירים מחדש מדדים כלכליים מקובלים.

אי־השיוויון העמוק ביותר מאז שנות החמישים? עבור טראמפ מדובר בהתבטאויות של בירוקרטים חתרנים.

הנתונים מצביעים על ירידה בצמיחה? עבור הדמוקרטים זה לא אומר כלום. "בהתאמה לאינפלציה השכר עלה בשנה שעברה ב־1.1%", טען הסנאטור ברני סנדרס. "עלייה בתמ"ג ועלייה ברווחיות החברות לא מורגשות על ידי מיליוני משפחות ברחבי המדינה", קבעה הסנאטורית אליזבת וורן. "אני לא חושב שמעמד הביניים אוהב את הכלכלה", סיכם סגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן.

אחת הסיבות לכך שמועמדים פוליטיים מצליחים לעשות מניפולציה כה חריפה על המדדים, היא משום שאנחנו חיים במה שהכלכלן תומס פיקטי מכנה "התקופה החשוכה של סטטיסטיקת אי־השיוויון" וממשלות אינן מסוגלות לעקוב במדויק אחר התפתחויות של הכנסות ועושר. היעדרם של נתונים אלו, טוען פיקטי, מאפשר ויכוח חריף על מנעד רחב של שאלות, בין מהי רמת האי־שיוויון ועד האם היא בכלל קיימת.

3. המתנדנדים

חוסר הבהירות לגבי הקפיטליזם שולט בכותרות. "קפיטליזם פרוגרסיבי זה לא אוקסימורון", קבעו ב"ניו יורק טיימס", ובאותה נשימה דחפו בכותרת אחרת "הייתי סוציאליסט ואז התבגרתי". "הבלבול המתמשך לגבי קפיטליזם", שמרו על עמימות ב"וול סטריט ג'ורנל".

"הקפיטליזם במשבר", סייג ה"וושינגטון פוסט". שר האוצר לשעבר הנרי פולסון תרם גם הוא את חלקו במאמר דעה: "איך לגרום לאמריקאים לאהוב את הקפיטליזם מחדש". מגיש הטלוויזיה השמרן טאקר קרלסון טשטש את הגבולות עוד קצת כשהאשים בחודש שעבר את הפיננסיירים האמריקאים בהתנהגות טורפנית שהורסת את הקהילות בארה"ב וקרא להם "להפגין מעט אחריות כלפי המדינה".

המאבק על הנרטיב חלחל בסימטריה לציבור שמשדר מסר שרחוק מלהיות אחיד. סקר של CNN מדצמבר מצא כי 76% מהציבור מעריכים כי התנאים הכלכליים "טובים" או "טובים מאוד", הנתון האופטימי ביותר מאז 2001. מאידך, בסקר שערך באוקטובר מכון גאלופ, רק 25% מהאמריקאים הביעו "הרבה" או "הרבה מאוד" אמון בעסקים גדולים וכמעט 50% אמרו כי יש לתאגידים השפעה מוגזמת על החברה. סקר מצוטט אחר של YouGov מצא כי מחצית מהמילניאליס ובני דור ה־Z לא רואים לחיוב את הקפיטליזם, וכ־70% מהמילניאלס יצביעו ככל הנראה למועמד סוציאליסטי.

דיקנס היה מתהפך בקברו, כי הקפיטליזם בסיפורו הוא כלי שמאפשר הפצת עושר. כל חמדנות לא צפויה או רצויה יכולה להיפתר עם מעט צדקה, לא חלילה סוציאליזם. לכן סקרוג' מעלה את משכורות העובדים, מעודד אותם לקנות דברים, משלם על הטיפול הרפואי של אחד מילדיהם ומייצר להם מספיק הכנסה פנויה כדי שיוכלו לקנות אווז ולהכין סעודה עשירה. עבור דיקנס, זה כל מה שסקרוג' היה צריך כדי למצוא שלווה בתוך אי־שיוויון: "אני קל כמו נוצה, אני שמח כמו מלאך, אני שמח כמו ילד בבית ספר. אני מסוחרר כמו שיכור. חג מולד שמח לכולם! שנה טובה לכל העולם! הלו כאן! וופ! שלום!". וכך, עוד שיעור בכלכלה נגמר, מבלי ששאלו את העובדים העניים עד כמה הם מאושרים.