לא להשאיר את איטליה מאחור

מאז מלחמת העולם השנייה איטליה היתה שם נרדף למדינה שמתנהלת בכאוס פוליטי. לראייה, כיהנו בה 65 ממשלות במעט יותר מ־70 שנה. בניתוח היבש של תוצאות הבחירות שנערכו אתמול (א') מתקבלת תמונה מוכרת. גם הפעם, כמו ב־2013, אף מפלגה או גוש לא זכו ברוב. גם הפעם צפויות שיחות קואליציוניות מתישות, שספק אם יולידו ממשלה חדשה. גם אם כן, כהונתה כנראה תהיה קצרת מועד.

התסבוכת הזו מסיחה את הדעת מטלטלה פוליטית עצומה. איטליה היא המדינה הראשונה באיחוד האירופי שיש בה רוב פרלמנטרי למפלגות יורוסקפטיות או בעלות שורשים יורוסקפטיים. בעיתוי אחר, למשל, כשההתאוששות בגוש היורו עוד לא צברה מומנטום ולפני שעמנואל מקרון הפרו־אירופי ניצח את הבחירות בצרפת במאי שעבר, הבחירות הללו היו נרשמות בדפי ההיסטוריה לצד הברקזיט ובחירתו של טראמפ.

אבל, אותה מערכת פוליטית נודעת לשמצה שגרמה לאיטליה להפוך למעוז של אי־יציבות פוליטית וזכתה לקיתונות של השמצות, עשויה הפעם לעמעם את ההשפעה של האירוע חסר התקדים שהתרחש ביום ראשון. לראשונה מאז שגובשה לנוכח הזיכרון הצורב שהותירו 21 שנות השלטון של בניטו מוסוליני, השיטה האיטלקית עובדת. לפחות בכך שהיא מונעת ריכוז של כוח בידי גורמים מסוכנים.

העניים תמכו בקומיקאי

תנועת 5 הכוכבים שהקים הקומיקאי בפה גרילו לפני תשע שנים בלבד, זכתה להצלחה גדולה מהמשוער והפכה למפלגה הגדולה בפרלמנט. המפלגה זכתה לתמיכה נרחבת בדרום המדינה, האזור העני גם כך, ששילם את המחיר הכבד ביותר באיטליה על המשבר בגוש היורו. תנועת 5 הכוכבים אמנם ריככה את הקו האנטי־אירופי שלה, אבל ההצבעה לה מעידה על כישלון הממשלה הנוכחית להפחית מהמיאוס שחשים תושבי הדרום כלפי האליטות הפוליטיות של איטליה והאיחוד האירופי.

אבל, ההפתעה הגדולה באמת נמצאת בקואליציית הימין־מרכז שגיבש ראש הממשלה לשעבר סילביו ברלוסקוני סביב מפלגת פורצה איטליה שבראשותו. ברלוסקוני היה בטוח שהוא יהיה ממליך המלכים של הבחירות האלה. הוא כרת ברית עם מפלגות הליגה הצפונית (במיתוגה החדש בתור "הליגה") ו"האחים של איטליה". שתיהן מפלגות ימין קיצוני בעלות אידיאולוגיה קסנופובית מובהקת.

בגילו המתקדם, ברלוסקוני הכיר מקרוב את הנסיבות שהביאו לעולם את האמרה העתיקה על שינה, כלב ופשפשים. הליגה הפכה למפלגה השניה בגודלה באיטליה והותירה מאחור את פורצה איטליה. מנהיג המפלגה מתאו סלביני, שהפך אותה מתנועה בדלנית מקומית שקראה לעצמאות של אזור עמק הפו בצפון איטליה לתנועת ימין קיצוני כלל ארצית, עשוי להיות ראש הממשלה הבא של איטליה. במסיבת העיתונאים שכינס היום הוא כבר נשמע כמנצח, אף שהגוש הפוליטי שלו לא השיג רוב. "אני מנהיג הימין־מרכז. אנחנו נשלוט באיטליה", הוא הצהיר.

רוחו של טראמפ

סלביני זכה לתמיכה מלא אחר מאשר סטיב באנון, לשעבר יועצו הבכיר של טראמפ והקול הבולט ביותר בתנועה האנטי־גלובליסטית של השנים האחרונות. בראיון ליומון הנפוץ "קוריירה דלה סרה" אמר באנון כי "האיטלקים מחשיבים את עצמם כמדינת שוליים בפוליטיקה העולמית, אבל זה לא נכון. איטליה נמצאת בראש הגל, ריבונותה עומדת למבחן לנוכח גלי ההגירה". באנון קלע להלך הרוחות הנוכחי באיטליה. גם בעבר היא היתה המבשרת של מגמות עולמיות שליליות, כמו הפאשיזם שהחל אצלה בשנות ה־20 והתפשט באירופה בשנות ה־30, או אפילו ברלוסקוני, המיליארדר המצועצע שנתפס בדיעבד כגרסה מוקדמת של טראמפ.

אלא שהפעם הגל הפופוליסטי שטף את איטליה אחרי, ולא לפני, מדינות אחרות באירופה. בצרפת וגרמניה קמו ממשלות מתונות שהבטיחו לטפל בבעיות שעוררו את הגל. באיטליה לא תקום ממשלה כזו בעתיד הקרוב. בפריז ובברלין צריכים להביט באיטליה ולהיזכר כמה הן היו קרובות למצב דומה עד לא מזמן. הן חייבות לעשות כל שביכולתן כדי למתן את תחושת התסכול של האיטלקים ולדאוג שהתחייה הכלכלית של גוש היורו תגיע גם אליהם. מצפון ועד דרום.