למה הסינים מתעקשים להגיד לי בפנים שהשמנתי?

זה מגיע תמיד משום מקום. פתאום חבר סיני, קולגה או סתם מישהו שפגשתי לא מזמן זורק לי הערה. ”השמנת לאחרונה“, הוא אומר, או ”אני רואה שאתה די שמן כאן“ תוך שהוא מצביע ישר אל הבטן שלי. זה מפתיע בפעם הראשונה שזה קורה, מצחיק בפעם השנייה ובפעם השלישית הופך לסתם מרגיז. הסינים, שבהרבה נושאים אחרים מעדיפים לא לומר דברי ביקורת בפנים, הופכים לישירים ובוטים כשזה נוגע למשקל והשמנה.

אתגר הפופיק. הסינים הופכים לישירים ובוטים כשזה נוגע למשקל והשמנה צילום: weibo

כששאלתי חברים סינים על הנושא הם תמיד ניסו להמעיט בחשיבות העניין. "אין לזה משמעות ביקורתית באמת", אמרה לי ידידה סינית אחת. "הם רק מציינים עובדה, ממש כמו להגיד שהסתפרת או קנית חולצה חדשה". חבר אחר אמר שזה בכלל מעיד על משהו טוב, שהם דואגים לבריאות שלי ושמים אלי לב. אחר הסביר לי שזה סתם עוד הבדל תרבותי, "ממש כמו שסינים ישאלו אותך ישירות כמה אתה מרוויח". כשלוחצים אותם לפינה, תשמע תשובה יותר פשוטה: "להיות שמן זה פשוט לא יפה".

בסין היחסיות פועלת נגדי

אתגר דף A4 צילום: weibo

אי שם בעבר כשסין היתה מדינה רעבה, עודף משקל מסוים נחשב לתכונה מוערכת, עדות לכך שאתה אדם בעל אמצעים שיכול להרשות לעצמו אוכל משובח. התפיסה שילדים שמנמנים זה חמוד עדיין נפוצה בסין, בעיקר בקרב הדור הוותיק, ומחקר שנערך לפני מספר שנים מצא שלילדים סינים שגדלים עם הסבא והסבתא יש סיכוי גבוה יותר לפתח עודף משקל. הסבא והסבתא מפטמים את הילד מתוך אמונה שעודף המשקל מעיד על כך שהוא מקבל טיפול טוב.

אך באופן כללי, ככל שהערים הסיניות הפכו למבוססות ושבעות יותר, כך השתלטה עליהן אובבסיה לרזון. בסין התפיסה של המשקל האידאלי לנשים אכזרית ונוקשה יותר מאשר במערב, כפי שיעידו שורת האתגרים שהתפרסמו באינטרנט הסיני ובהם נשים נדרשו להוכיח את מימדיהן הצנועים. ב- 2016 נשים סיניות התפארו ברשתות החברתיות כי המותן שלהן צרה יותר מדף A4 ולפני כן ב-2015 הופיע אתגר הפופיק, במסגרתו הגולשים ובעיקר הגולשות נדרשו להוכיח כי הם יכולים ללפף את היד סביב המותן ולהגיע אל הפופיק מהצד הרחוק. באינטרנט הסיני טענו כי מי שלא מצליח לעשות זאת זקוק לדיאטה בדחיפות. אתגר אחר מ-2015 היה לבדוק כמה מטבעות אפשר להחזיק בעצם הבריח, עוד מדד לגזרה נכונה.

הילדה והמורה שלה, שכתבה עליו שהוא "גבר שמנוני בגיל העבודה" צילום: weibo

החברה הסינית השמרנית אינה סובלנית במיוחד למי שחורג מהנורמה בכל תחום וגם הנכונות לקבל את מי שלא עומד בקרטריון הנוקשה של המשקל הנכון נמוכה, הן עבור גברים והן עבור נשים. סקר שנערך בשנה שעברה בקרב 500 משתתפים במחוזות גוואנג דונג ופוג‘יאן בדרום סין חשף כי יותר מ-77.2% מהמשיבים אמרו שהם לא רוצים בן או בת זוג עם עודף משקל, 55.8% אמרו שהם לא יגייסו לעבודה בחברה אדם בעל עודף משקל ויותר מחצי אמרו שהם לא רוצים אחד כזה כשותף לדירה. עודף משקל מקושר בסין לתכונות שליליות כמו עצלות, אנוכיות ותאוות בצע, בעוד רזון הוא סימן למשמעת עצמית והצלחה.

הטרור נגד בעלי עודף המשקל מתפתח בגיל צעיר בסין. סיפור משעשע שפורסם בשבועות האחרונים בעיתונות הסינית מתאר ילדה חמודה, תלמידת כיתה ד‘ בעיר האנג ג‘ואו, שניצלה חיבור שהיתה צריכה לכתוב בכיתה כדי להזהיר את המורה שלה מכך שהוא הופך ל"גבר שמנוני בגיל העמידה", ביטוי אינטרנטי המתאר גברים בשנות ה-40-50 לחייהם עם כרס גדולה. לטענת התלמידה היא ראתה שהמורה אוכל המון בארוחת הצהריים ולהערכתה הוא כבר שוקל מעל 100 ק"ג. המורה המסכן טען להגנתו שהוא רק בן 24, שוקל 97 ק"ג על 1.86 מטר ואוהב לעשות ספורט בזמן הפנוי. לא ברור האם הילדה השתכנעה.

אתגר עצם הבריח צילום: weibo

הפוליטקלי קורקט לא הגיע

אז הבנתי שהסינים לא משתגעים על עודף משקל, אבל למה לומר את זה בפנים? הרבה מהסינים גדלו על מודל של הורות נוקשה, כזו שמטיחה ביקורת ישירות בלי לחשוב יותר מה זה יעשה לביטחון העצמי ולאישיות של הילד. בין השאר הורים סינים לא יהססו לומר לילדים שלהם שהם שמנים וצריכים לרזות בדחיפות. גישה זאת השתרשה והסינים מרגישים חובה להעיר גם לחבריהם, עמיתיהם או באופן ספציפי לי על כל שינוי לרעה במשקל, והכל מכוונה טובה כמובן.

בעוד מגמת הפוליטקלי קורקט מצנזרת את הנושאים שיעלו לשיחה במערב, לסין כל העניין הזה לא ממש הגיע. כך גם דיונים על גזע וצבע עור שהיו נחשבים לגזענות בוטה במקום אחר הם עניין לגיטימי לשיחה בסין, אז בטח שאם משקל אין בעיה. אני יודע שדי אופנתי לרדת על הפוליטיקלי קורקט בימים אלו ולתקוף את מגרעותיו, אבל אחרי מעל שנתיים בסין אני לפעמים ממש מתגעגע לקצת.

אתגר דף A4 צילום: weibo