דרום קוריאה רוצה אזרחים מאושרים: תמתן את ההישגיות

יומה של תלמידת כיתה ו' דרום קוריאנית ממוצעת מתחיל בדרך כלל ב־6 בבוקר, בנסיעה לבית הספר. אחרי לימודים מאומצים מ־7 בבוקר עד 5 אחר הצהריים היא תיסע למשמרת שנייה של לימודים, לעתים קרובות עד 9 בערב, בבתי ספר מיוחדים שנותנים תגבור ועזרה בשיעורי בית.  

אלה מוסדות ההאגוון המפורסמים של קוריאה, שמכונים גם "מוסדות דחיסה", על שם יכולתם לדחוס כמות חומר אינסופית כמעט לראשי התלמידים. הורים מוכנים לשלם הרבה כדי לשלוח את הילד להאגוון יוקרתי, אבל למי שלא יכול להרשות לעצמו, גם בתי הספר הממלכתיים מציעים לימודי השלמה אחר הצהריים.

מוסדות דחיסה

התלמידה בת ה־11 מחויבת על פי חוק להיות בבית לא יאוחר מ־10 בערב - ממשלת דרום קוריאה הוציאה לפני כמה שנים אל מחוץ לחוק הפעלה של מוסדות דחיסה מאוחר יותר מהשעה הזאת, בניסיון למתן את "קדחת הלימודים" של האזרחים. עם זאת, סביר מאוד שהיא תמשיך ללמוד אל תוך הלילה בעזרת תוכניות אונליין.

בשש השנים הבאות של התלמידה במערכת החינוך, שנחשבת לאחת המצטיינות בעולם, השעות האלה רק ילכו ויתארכו והלחץ יגבר עוד יותר. המטרה של כל זה - קבלה לאוניברסיטה טובה, ולאחר מכן עבודה מכניסה ויציבה בשירות הממשלתי או באחת החברות הגדולות.

צילום: איי אף פי

אבל האמביציה הזאת גם אחראית למספר לא קטן של תופעות שליליות, ואפילו לטרגדיות קשות. כך למשל, בכל שנה בתקופת בחינות הכניסה לאוניברסיטה שיעור ההתאבדויות של צעירים במדינה, שהוא הגבוה בעולם, עולה באופן חד.

"יש לנו הרבה מה ללמוד מקוריאה ומההשקעה שלה בחינוך, הייתי רוצה להדגיש את זה, לפני שנכנסים למחיר שמשלמים שם ולבעיות שיש בתחום", אומרת אירה ליאן, דוקטורנטית באוניברסיטה העברית שחוקרת הבדלים ויחסים תרבותיים ועסקיים בין קוריאה לישראל (ובעצמה בת לאב קוריאני).

הדברים מקבלים משנה תוקף כשנזכרים שקוריאה, ואת זה גם המבקרים הגדולים של מערכת החינוך הנוקשה והתחרותית שלה יתקשו להכחיש - היא נס חינוכי של ממש. בתחילת שנות החמישים קוריאה - שרק קיבלה עצמאות אחרי עשרות שנות כיבוש יפני, ונכנסה מיד למלחמת אזרחים קשה וקטלנית שבסופה הופרדה לשתי מדינות - הציגה שיעור יודעי קרוא וכתוב של 22% בלבד. השיעור הזה זינק בדרום קוריאה ליותר מ־70% בתוך פחות מדור אחד, ועומד על 99% היום. שיעור מסיימי התיכון עומד על 93%, ו־70% מהצעירים מגיעים לאוניברסיטה - אחד השיעורים הגבוהים בעולם.

לא ניתן להפריד את ההישג הזה מהזינוק הכללי של דרום קוריאה, אחת מהנמרים האסייתיים, שיצאה באותה תקופה ממעמד של מדינה נחשלת ומוכת טראומות של כיבוש ומלחמת אזרחים, והפכה לאחת הכלכלות החזקות בעולם. הזינוק ההשכלתי היה שילוב של השקעה ממשלתית ניכרת, העלאה של מעמד המורים ושל משכורותיהם, ובעיקר השתתפות נלהבת של אזרחי דרום קוריאה עצמם במאמץ הזה: כמעט כל משפחה בקוריאה רואה את העלאת רמת החינוך הלאומית כמשימה אישית שלה, הן מטעמים פטריוטיים והן בשל אמביציה אישית עבור הילדים.

וזה עולה למשפחות הרבה: משפחה ממוצעת בסיאול מוציאה 800 דולר בכל חודש על חינוך של ילד אחד, ובעיקר על שיעורים פרטיים. ההוצאה הממשלתית על חינוך כאחוז מהתמ"ג דווקא אינה גבוהה מאוד ועומדת על 5% - פחות מאשר בישראל, אם כי השיעור הזה עלה בעשור האחרון. ההוצאה הפרטית על חינוך ילדים, לעומת זאת, היא הגבוהה ביותר מבין כל מדינות ה־OECD, ועומדת על כ־20% מכלל ההוצאה על חינוך בגילי בית הספר. ההשקעה העצומה הזאת היא אחת הסיבות שהממשלה הקוריאנית תולה בהן את שיעור הילודה הנמוך במדינה: לגדל ילד פשוט עולה יותר מדי, ומשפחות רבות מסתפקות בילד אחד או לכל היותר שניים.

באופן מפתיע, רבים מהמרכיבים שמתוארים בספרות המקצועית כתנאי להצטיינות אקדמית אינם מתקיימים בקוריאה. צפיפות הכיתות למשל, שנתפסת במערב כגורם קריטי המשפיע על יכולת המורה לתת תשומת לב לתלמידים, לא ממש משפיעה כאן. בקוריאה הצפיפות בכיתות גבוהה, כמעט 35 תלמידים בכיתה, לעומת ממוצע ה־OECD של 24 תלמידים בכיתה. חוקרים מסבירים שסוד ההצלחה הקוריאני אינו טמון בשיטות לימוד או בהרכב הכיתות, אלא קודם כל בדרך שבה חשיבות החינוך מוטמעת בחברה הקוריאנית עצמה.

"אין הברזות מבית הספר"

ליאן מתארת חברה שבה רוחשים כבוד עצום למורים: "להיות מורה זו שאיפה של הרבה ילדים. זה מקצוע מכובד מאוד, עם שכר ותנאים טובים, ומורים פרטיים מוצלחים יכולים להפוך לעשירים ממש". עם הסטטוס הזה לא פלא שההוראה היא מקצוע מבוקש, ובמכללות להוראה רק 5% מכלל הפונים מתקבלים.

אירה ליאן, חוקרת תרבות קוריאה צילום: מיקי נעם אלון

"חינוך הוא המפתח להשגת עבודה טובה וזה מוטמע בכל ילד מגיל צעיר", היא מוסיפה. "אין למשל תופעה של הברזות מבית הספר. ילדים לומדים כבר מגיל הגן שההשכלה היא שתקבע את העתיד שלהם, והחלום הנפוץ של ילדים הוא להגיע לשמים - כלומר לאחת משלוש אוניברסיטאות העילית של דרום קוריאה שנודעות בראשי התיבות SKY (Seoul National University, Korea University, Yonsei University)".

"אמרה מודרנית נפוצה אומרת שמי שרוצה להגיע ל־SKY צריך לישון שלוש שעות בלילה, וזה מה שאכן קורה לתלמידים בשנה האחרונה של בית הספר", מסבירה ליאן. "הם לא מבלים, ישנים מעט, ומרוכזים רק בלימוד לקראת בחינות הכניסה לאוניברסיטה. באופן אולי פרדוקסלי, האוניברסיטה היא כמעט זמן מנוחה עבור הסטודנטים לעומת הלחץ של התיכון".

אבל באוניברסיטה מתגלה דווקא החולשה של החינוך הקוריאני. למרות ההצטיינות המדהימה של התלמידים בגילי בית הספר, אין אפילו אוניברסיטה קוריאנית אחת ברשימת 100 המוסדות האקדמיים המובילים בעולם. רק אחת (אוניברסיטת סיאול) נמצאת בין 200 הראשונות.

אחד ההסברים לכך, ליאן אומרת, הוא שהדגש בקוריאה הוא על ידע קיים ולימוד לשם הצלחה במבחנים, ולאו דווקא על חדשנות וחשיבה יצירתית. הסבר אחר הוא שסטודנטים מצטיינים רבים נוסעים ללמוד במדינות אחרות.

ההישגים יורדים מעט

ההצטיינות של תלמידיה היא מקור גאווה בקוריאה, אבל הלחץ המתמיד שבו הם נתונים הופך יותר ויותר לסיבה לדאגה. שר החינוך הקוריאני נאם סו סוה אמר בראיון ל־BBC לפני כחודש שהממשלה מנסה להתמודד עם בעיית העומס הכבד, שהופך קוריאנים צעירים למאוד לא מאושרים. "קוריאה השיגה צמיחה נסית ממש בזמן קצר, ובאופן טבעי התמקדנו בהישגיות. כעת הגענו לזמן של חשבון נפש בחברה שלנו, והמטרה שלנו צריכה להיות הפיכת האנשים למאושרים יותר", אמר השר. נשיאת דרום קוריאה פארק גן־יה התבטאה ברוח דומה בשנה שעברה, כשאמרה שיש להתמקד פחות בהישגיות ויותר בטיפוח חדשנות.

אולי בגלל (או בזכות) הרוח החדשה הזאת, ההישגים של הקוריאנים יורדים מעט באופן יחסי בשנים האחרונות. מאז 2000 הם איבדו את המקום הראשון במבחני פיז"ה למעצמות חינוך אסייתיות אחרות כמו סינגפור, הונג קונג וטייוואן, אם כי קוריאה עדיין ממוקמת היטב במרכז העשירייה הראשונה. הממשלה הקלה מעט את ההתמקדות בחינוך מדעי וטכנולוגי, ומנסה לייסד חינוך מקצועי לפי המודל של גרמניה עבור תלמידים שלא ילכו לאוניברסיטה אך ילמדו מקצוע מכניס.

אבל בסופו של דבר השינוי, כמו הדחיפה להצטיין, תלוי קודם כל באזרחי קוריאה, וליאן סבורה שהוא יהיה קשה להשגה: "מדברים הרבה על הלחץ המופרז ועל אחוזי ההתאבדות, נראה שכולם מבינים שיש בעיה, ובכל זאת המגמה ממשיכה", היא מספרת. "כשאני מדברת עם אנשים צעירים הם תמיד מספרים עד כמה הלימודים שלהם היו קשים ומלאי מתח, אבל כשאני שואלת אותם אם הם ידחפו את הילדים שלהם לאותו מסלול, כולם אומרים שכן".