אריק זאבי: "אפשר להציל את הספורט רק דרך בתי הספר"

את אריק זאבי לא צריך להציג. הג'ודקא הוא זוכה מדליית ארד באולימפיאדה, אלוף אירופה לשעבר, סגן אלוף עולם לשעבר ופרזנטור של מותגים גדולים. אם בארה"ב המדד ל"מפורסמות" אמיתית של ספורטאי הוא השאלה "האם אמא שלך מכירה אותו?", אז זאבי מספיק מפורסם כדי שאמא ובת יעצרו אותו לסלפי. כך קרה כמה פעמים בשיחה עם "כלכליסט" על מה שהוא הכי רוצה לעשות עם המפורסמות שלו: לתקן את הספורט הישראלי.

"באולימפיאדת לונדון ישבתי עם חבר ג'ודקא הונגרי. הוא שאל אותי כמה מדליות יש לנו הישראלים", זאבי מספר. "עניתי לו 'שבע' והוא שאל 'בלונדון או בכלל?'. עניתי 'בכלל', בכל הזמנים'. הוא פשוט לא הבין. להונגריה, מדינה בסדר גודל שלנו, יש יותר ממאה מדליות זהב, יותר מ־450 מדליות בסך הכל. מלא יהודים זכו במדליות עבורם. מבחינת המדד של מדליות פר קפיטה ופר ההוצאה הגולמית הלאומית, ישראל היא מדינת הספורט הגרועה באירופה".

אחרי פרישתו לזאבי היה חשוב לעשות משהו בנידון. "זיהיתי ואקום שקיים בספורט הישראלי בגילאי הילדים והנוער. יש לנו מאמנים טובים בנבחרות, מאמנים רציניים. הוועד האולימפי הוא רציני. הבעיה העיקרית היא מה קורה עם הספורטאי עד שהוא נהיה ספורטאי אולימפי. אין מערכת של איתור. ילד ישראלי שמתחיל בספורט כלשהו, הוא מתחיל במקרה בדרך כלל: יש לו חוג ליד הבית, חבר שלו הלך לחוג והוא נדלק גם. או שהשכן שלו מאמן – זה המקרה שלי. אני בכלל רציתי להיות כדורסלן. תיאורטית יכול להתהלך בינינו מייקל פלפס הישראלי – האיש הכי מתאים מבחינה גופנית לשחייה – ואם הוא לא גר ליד בריכה, לא יהיה לו מושג שהוא יודע לשחות ברמות הכי גבוהות. אני במקרה הלכתי לג'ודו כי פתחו חוג לידי במקלט בפרדס כץ. אם היו פותחים חוג אחר, הייתי שם – והיינו מפספסים מדליה בג'ודו".

נתק מהשטח

לפי זאבי, ברמת השטח צריכים מאמנים בכירים, מקושרים לארגונים, כדי לזהות את הכישרונות ולדעת איך לטפח אותם ולהעביר אותם הלאה למאמנים בכירים יותר. אבל אין קשר שמייצר דינמיקה כזו בין השטח לאיגודים, שאחראים לנבחרות, שמייצרות ספורטאים אולימפיים. "כל המבנה הספורטיבי בארץ נמצא בחוגים פרטיים", אומר זאבי. "זה אומר שלא משנה כמה המאמן טוב, הוא מתפרנס אך ורק לפי כמות הילדים שיש לו בחוג. ואם אתה מאמן טוב ורוצה להיות מאמן תחרותי, אתה לא יכול להרוויח כסף בזה. כי להיות תחרותי זה להתמקד במספר קטן של מתאמנים וזה פחות כסף. יש מעט מאמנים שמוכנים לעשות זאת. אני, שלא מתפרנס מהג'ודו, מוכן לעשות את זה. אבל רבים אחרים פשוט עוזבים. כל זה גורם לכך שמה שקורה בספורט הישראלי זה מקריות. או שתצליח בזכות כישרון טבעי נדיר או בזכות שהמשפחה שנרתמת מאחורי הספורטאי מעניקה לו מעטפת וגיוון תנועתי. סטטיסטית, הספורטאים האולימפיים בישראל הם אלו שעטפו אותם וטיפחו אותם מגיל צעיר. אני, מרקע קשוח יחסית, עמדתי מול הרבה לחצים מהמשפחה. כל הזמן אמרו לי: 'מה אתה עושה ג'ודו, בכלל אין בזה כסף'. אם המשפחה לא איתך כי אין, כי הם לא יכולים, כי הם חושבים שאין בזה כסף וזה סתם, אז אתה פורש מהר מאוד. גם אני הייתי יכול לפרוש מהר מאוד".

אז איך ניסית לשנות את זה?

"תחילה, המודל שלי היה נאיבי. אמרתי שיש הרבה מאמני הישג בארץ אבל לא נותנים להם אפשרות להתפרנס מזה. ניקח את אלכס מרמן לדוגמה (מאמנה של חנה קנייזבה-מיננקו). הוא מורה לחינוך גופני בבית ספר. כל פעם שהוא אימן את חנה אמרו לו 'תעזוב את הבית ספר, תתמקד בה'. הוא אמר 'לא לא, יש לי פנסיה בבית ספר'. אז הוא מלמד את התלמידים שלו כדורסל, כדורגל, חינוך גופני. אז חשבתי: 'בוא נמצא לו משכורת כדי שהוא יוכל להתמקד בלאמן ילדים אתלטיקה וקפיצות (אחרי בית ספר). הוא יאתר את המוכשרים בבתי הספר ויעביר אותם הלאה. הכל דרך עמותת הקרן למצוינות אולימפית. אלכס אמר לי: 'זה חלום'. זה היה המודל הראשוני. לקחתי את גל פרידמן לגלישה, אלכס אשכנזי לג'ודו, זוהר זימרו לריצה וגייסתי כסף ופתחתי פרויקטים.... אבל בתוכנית הזו היו מאמנים ללא ילדים. המאמן היה צריך להתחיל לשווק ומה לעשות שהמאמנים הם לא בדיוק אנשי שיווק – הם מאמנים. יצא ששולם הרבה כסף והאפקט היה מאוד שולי. הפרויקט היחיד שהצליח היה פרויקט הריצה. ריכזו את הילדים בשכונה עם הרבה ישראלים יוצאי אתיופיה, פתחנו עמותה. יש חברה מממנת. הכל נעשה דרך מרכז קהילתי לנוער וזה עובד שם לא רע. אבל... המדינה לא מייצרת עוד מרכזים כאלה".

אז מה המודל העדיף?

"הבנתי שחייבים להיכנס למערכת החינוך. בהתחלה פחדתי מזה אבל הספורט צריך לפגוש את הילדים בתוך מערכת החינוך. היינו צריכים פיילוט והפיילוט הזה נעשה בבית ספר היסודי רבין שבנתניה. זה היה בית ספר עם שתי כיתות בשכבה באזור חלש כלכלית. והמנהל חשב שהוא חייב למצוא משהו שיהפוך את בית ספר לייחודי".

איך בעצם עובדת התוכנית שלך?

"בשלב הראשון בית הספר בוחר ענפי ספורט לפי אגודות הספורט שיש בסביבת בית הספר. למשל, בבית ספר רבין בחרו בג'ודו, בין השאר, כי המועדון של שני הרשקו, מאמן הנבחרת, לא רחוק משם. בשלב השני הילדים מקבלים חוגים במסגרת בית הספר עם מאמנים שהעמותה שלי מסייעת לממן. הרעיון הוא שבבית ספר יקרו שלושה דברים שספורטאים צריך שיקרו כדי שיהיה ספורטאי: הראשון, הליך איתור: בבית ספר אתה פוגש ילדים שלא תפגוש אותם מחוץ לבית ספר בחוג ויכול להיות שיש להם כישרון טבעי או גוף שמאוד מתאים לענף מסוים. השני, גיוון. הילדים האלה יכולים להיות ספורטאים אם יעשו כמה שיותר ענפי ספורט. אנחנו היינו ברחוב והתאמנו ושיחקנו בכל מיני ענפים. היום זה קורה פחות. השלישי, החלטות אובייקטיביות של מאמנים: גם הילדים המוכשרים בלי יכולות כספיות יכולים להמשיך בחוג במסגרת בית הספר".

זאבי. "צריך מגרש ספורט ממש כמו שחייבים ספריה" צילום: דנה קופל

השלב השלישי, לפי זאבי, מגיע בכיתה ז', אז הילדים יבחרו את הענף שהם רוצים להתמקצע בו. אבל לפני, זאבי גייס למשימה בנתניה את רומן קוגן, מאמן אתלטיקה בכיר, שקד חיימי מאמן כדורעף חופים ואת חוג הג'ודו אימן בעצמו. התוצאות של הפיילוט היו "מדהימות" לפי זאבי. "קרו שלושה דברים. פתאום היו יותר כיתות בשכבה. בית הספר קיבל שם טוב וכיום חצי מהילדים מא' עד ד' לא גרים ליד הבית ספר. הורים מסיעים אותם מאזורים אחרים בנתניה. וממוצע הציונים עלה".

"אי אפשר לעזור מהכנסת"

מי מממן את הכל?

"כל הכסף תרומות ותורמים, חברות אנשים פרטיים, בנק הפועלים, דויד פתאל, יעקב שחר, משפחת אריסון – אני בין העמותות היחידות בישראל ש־99.9% מהכסף שלה מגיע מהארץ. אין לי תורם מחו"ל. היום הגעתי למודל מאוד רזה בבית ספר. כמעט ולא צריך כסף ציבורי עבורו. בבתי ספר שאפשר ההורים משלמים, כשאין למישהו כסף, אז אנחנו מוצאים פתרון. זה פרויקט זול כי המתקנים הם של הבית ספר והשכר של המורים המומחים לספורט ספציפי הוא מתרומות. המאמנים אוהבים את זה כי הם מתעסקים באימון ומרוויחים כסף שמסייע להם להתמקד בספורטאים תחרותיים – והילדים נשארים בבית ספר".

התוכנית של זאבי התפשטה לתל אביב ודימונה ויש לו תוכניות גדולות. "משרד החינוך צריך להכניס מאמנים לתוך המערכת, כמו שעשו בזמנו עם מהנדסים ואנשי הייטק שלימדו מתמטיקה. בתי הספר הם חממה במובן הזה. מבחינתי שכל בית ספר יתמחה במשהו אחר – כיתות ספורט כאלו יכולות להיות מוקד משיכה לילדים".

מה היית עושה כשר ספורט?

"אם היה לי קארט בלאנש, אני מעריך שהייתי מחזיר את המשרד לחיק משרד החינוך. הייתי מייצר תוכנית של חוגים בתוך בתי הספר בשלושה אפיקים שונים: ספורט, אומנות ומוזיקה. ואפשר גם לשלב. הפעילות תהיה אחרי בית הספר במתנ"ס או במועדון צמוד לבית הספר. היום החוגים יקרים מדי לרבים מדי. כמו כן, בכל בית ספר צריך מגרש ספורט ואולם ספורט – ממש כמו שחייבים ספריה. מערכת השעות חייבות להיות עם יותר שיעורי ספורט. אבל אני לא רוצה להיות פוליטיקאי. אני רוצה לעזור לספורט. לא רוצה לעסוק בפוליטיקה. אי אפשר לעזור לספורט בכנסת".