מה ביל ראסל היה אומר למפגינים בארה"ב?
ביל ראסל, הסנטר האגדי של בוסטון סלטיקס, היה דמות חשובה במאבק למען זכויות השחורים בארה"ב בזכות שתי פעולות: קללה ואיום - והתאגדות
ב-14 בינואר 1964 שוחק בבוסטון משחק האולסטאר המשמעותי ביותר בהיסטוריה של הכדורסל. משחק הראווה היה המשחק המלא הראשון שהועבר בשידור ישיר בטלוויזיה האמריקאית. ואולם, לא בגלל זה הוא היה האולסטאר המשמעותי ביותר בתולדות הליגה.
המשחק הפך למיתולוגי בעיקר בזכות האירועים שהתרחשו לפניו. בחדר ההלבשה של כוכבי המזרח התבשלה מהפכה.
חודשים לפני המשחק איגוד השחקנים - בראשת טומי היינסון, שחקנה הלבן של בוסטון סלטיקס - ניהל משא ומתן עם הבעלים של תשע הקבוצות. האיגוד דרש דברים די בסיסיים: שכר מינימום גבוה מ-7,500 דולר בנוסף לפנסיה וסיוע לשחקנים בהוצאות הרפואיות שלהם.
הליגה היתה אז שונה מאוד מהיום.
- פיל ג'קסון: היוצר האמיתי של "הריקוד האחרון"
- הריקוד האחרון: לא כל כוכב הוא מנהיג
- הריקוד האחרון: אליפויות של ארגון או שחקן?
דיוויד סטרן וביל ראסל. סלל את הדרך צילום: איי פי
השחקנים היו נגררים מאות קילומטרים באוטובוסים לכ-100 משחקים בעונה – כולל משחקי ראווה מול קהל לבן ודי גזעני. במקרה הטוב היו מעלים את השחקנים למטוס קל. ב-1960 אף התרסק המטוס של מינאפוליס לייקרס והשחקנים יצאו מהתאונה הזו בנס. מאחר שהמשחקים לא שודרו ולשחקנים לא היתה גישה לתקשורת – הכוכבים הגדולים ביותר של הליגה היו אלמוניים חלוטין. סוסי מירוץ היו דמויות ספורטיביות יותר מוכרות משחקני NBA בזמנו.
חזרה ל-14 בינואר 1964. השחקנים הגיעו לאולסטאר ללא הסכמה עם הבעלים. בחדר ההלבשה שחקנים כגון ביל ראסל, היינסון ואוסקר רוברטסון שכנעו את השחקנים האחרים שרק האיום בשביתה - כלומר מבוכה עצומה לליגה כולה בשידור ישיר - תקפל את הבעלים. וזה מה שהשחקנים עשו: איימו לא לעלות למשחק האולסטאר.
הבעלים, שבינם לבין עצמם הגיעו בשנות החמישים להסכמה שלא ישחקו בקבוצה יותר משני שחקנים שחורים (כדי לשמור על "האיזון"), איימו חזרה: בוב שורט, הבעלים של לוס אנג'לס לייקרס בזמנו, אף נכנס לחדר ההלבשה ואיים בפיטורים על כוכבי קבוצתו - אלג'ין ביילור וג'רי ווסט.
שורט היה עורך דין ששירת בצבא ארה"ב בזמן מלחמת העולם השנייה ותומך נלהב של אוניברסיטת נוטרה דאם החזקה. הוא גם היה פוליטיקאי מנוסה ודי אהוד. כניסתו של שורט לחדר ההלבשה הדליקה את ביל ראסל, המנהיג של בוסטון סלטיקס, שבאותה תקופה היה בדרך לאליפות השביעית שלו במדיה.
לפי הסיפורים ראסל, שנמנע מתפקיד באיגוד בגלל צבעו השחור, נעמד מול איש העסקים בגיל העמידה בפוזה מאיימת למדי – הוא היה אתלט מרהיב בן 30 בגובה 2.08 מטר ולא היה צריך להתאמץ מדי כדי לאיים על שורט – 1.80 מטר ביום טוב. ראסל התכופף לשורט וגרם לו להרגיש שורט במיוחד.
ואז הוא פשוט אמר לו: "פאק אוף"!
ראסל לא היה צריך לאיים בפגיעה פיזית במיליונר החזק כדי לגרום לו להבין ש"הפאק אוף" הוא איום מספיק אותנטי כדי לחזור מאיפה שהוא בא. שורט עזב את חדר ההלבשה מזועזע וכמה שעות לאחר מכן השחקנים קיבלו את מבוקשם. איגוד השחקנים נהפך לחשוב הרבה יותר.
כיום, 56 שנה אחרי (וכמה מאבקים משפטיים וסכסוכי עבודה מאז), איגוד הכדורסלנים של ה-NBA הוא אחד מהאיגודים החזקים ביותר בארה"ב.
המהומות בארה"ב צילום: AP
ראסל, השחקן היחיד בהיסטוריה עם 11 טבעות אליפות ואחד מהמנהיגים הגדולים בהיסטוריה של הספורט, היה דמות מאיימת על המגרש. הוא מעולם לא היה אלים מחוץ למגרש אבל החשש שזה יקרה, כנראה, תמיד הרגיש אותנטי. כך היה גם עם סבו, צ'ארלס, שבנה את בית הספר הראשון לשחורים בלואיזיאנה רק לאחר שנאלץ לאיים על חייו של איש לבן שסירב למכור לו קרשים בגלל ש "ילדים כושים לא צריכים בית ספר. הם לא צריכים לקרוא כדי לקטוף כותנה".
צ'ארלס ראסל - ככל הנראה היה בגובה 2 מטר או יותר - איים בעברו גם על חברי הקו קלוקס קלאן ולא פחד מבעלים של נגריה, שכנראה הרגיש שהאיום מספיק אותנטי כדי לא להסתכן במוות ולתת לו את הקרשים.
המאבק של צ'ארלס איפשר לדורות של שחורים – כולל ביל ואביו – לקבל חינוך.
ביל ראסל נאלץ לעבור הרבה חרא כדי לעמוד מול האיש הלבן והחזק ולהגיד לו "פאק אוף".
ב-1957 הוא רכש בית ברידינג, אחד מהפרברים העשירים של בוסטון - הוא היה התושב השחור הראשון בעיר. למרות שראסל כבר היה שחקן מפורסם ומוצלח - שזכה עם נבחרת ארה"ב במדליית זהב באולימפיאדה, זה לא התקבל היטב בפרבר הלבן והעשיר. השכנים של ראסל פרצו אל ביתו, הרסו אותו ושכן אחד אפילו עשה את צרכיו על המיטה של הסנטר האפרו-אמריקאי. על הקירות כתבו "כושון". כל הקריירה שלו הוא סבל מהקללות הכי גזעניות שאפשר לדמיין - גם מהאוהדים של קבוצתו שלו.
כתגובה הוא סירב להשתתף ב"קרקס" ולא חילק חתימות או הצטלם עם אוהדים. הוא אף החרים את התקשורת שאף פעם לא גילתה אינטלקטואל מבריק ופעיל חברתי, שמחובר לחלק מהשחורים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של ארה"ב. בתיק שהכינו עליו ב-FBI כינו אותו "שחור יהיר".
"לא רק שאני גבוה מספיק כדי לגרום לאנשים להרגיש לא בנוח" הוא כתב באחד מספריו, Second Wind: The Memoirs of an Opinionated Man, "אני גם שחור וידוע לשמצה כספורטאי".
ב-1969, סוף הקריירה של ביל ראסל, שחקנים כבר היו בעלי זכויות ושכר גבוה יותר ובליגה היו קבוצות עם חמישיית שחורים. ראסל בעצמו אף זכה באליפות כמאמן השחור הראשון בהיסטוריה של הליגה. כיום, השחקנים מתבטאים בחופשיות, מקבלים יותר מ-50% מההכנסות של הליגה וחלק מהותי בניהול הליגה.
כמה מזה היה אפשרי אם לא היה עומד מול שורט ואומר לו "פאק אוף"?
על כל זכות אדם ועובד נלחמו מול אנשים חזקים - כלכלית, פוליטית, אתנית וכו'. ואולם, בדרך כלל רק כשהאיום על אותו איש חזק הוא אותנטי וממשי, הזכויות ניתנות לדורשים. אם זה איום בהקרסת הכלכלה או בהקרסת עצם הלחי לחלק האחורי של הגולגולת, לעיתים, אין מנוס מלאיים בשביל להשיג את מה שנכון - מוסרית - שיהיה לך. עם זאת, האיום הזה חייב להגיע עם פעולה חוקית או חוקתית לצידו. פעולה כמו הפיכת איגוד השחקנים לאיגוד חזק ומשפיע.
מורשת ראסל וג'ורג' פלויד
המהומות בארה"ב שנוצרו בעקבות רצחיתו של ג'ורג' פלויד על ידי שוטר הן כמעט בלתי נמנעות בגלל שורה של אירועים גזעניים בשבועות האחרונים. אנחנו מדברים על שבועות מאוד רעים עבור ארה"ב, אבל דווקא טובים עבור השלטון של דונלד טראמפ.
לפי הסקרים וחיזוק ה"בייס", נראה דונלד שטראמפ נהנה מהכאוס והקונפליקט. כשהצדדים נמצאים בקיצון, דמויות שנראות אוטוריטות ו"חזקות" נהפכות ליותר מושכות עבור הקהל שמרגיש בצד אחד. ההרס והביזה שמים את אור לא חיובי על ההפגנות המוצדקות ומונעות עיסוק בפשע שגרם למהומות. וייתכן שבגלל זה גם יש דיווחים רבים על כך שיש "פעילים לבנים מקצוענים" (חלקם ניאו-נאצים) שמדליקים את השטח ומדרדרים הפגנות לאלימות.
נראה שהחשש האמיתי של השלטון הוא לא מהמהומות אלא בעיקר מכך שכל אותם מפגינים ואנשים שמביעים סימפטיה ואמפתיה למצבם של המפגינים יפעלו נגד השלטון, המשטרה, הפרקליטות - דרך הקלפי.
בארה"ב התובעים, השריפים והפוליטיקאים המקומיים - כולם עומדים לבחירות, וזה מה שקילר מייק, הראפר מאטלנטה, הדגיש בנאום של כמעט 9 דקות בבית עיריית אטלנטה. "התפקיד שלכם - המפגינים - הוא לא לשרוף בכעס את הבית שלכם", אמר קילר מייק. "התפקיד שלכם הוא לחזק את הבית שלכם... עכשיו זה הזמן שלכם לתכנן, לייצר תוכנית, לתכנן אסטרטגיה, להתארגן ולנוע ביחד. זה זמן 'להרביץ' לתובעים שאתם לא אוהבים בקלפי. זה הזמן לדרוש חשבון נפש במשרדים של ראש העיר, שריפים וסגני שריפים".
