יומן פגרת קורונה: למה אלוהים בכה
בסוף פרק 7 של "הריקוד האחרון" עונה מייקל ג'ורדן "המבוגר" לביקורות על כך ש"לא היה נחמד", ושהתנהל כמו רודן על המגרש. זה היה הרגע המרגש ביותר בסדרה עד כה. זהירות, ספוילר
בסוף פרק 7 של "הריקוד האחרון" מייקל ג'ורדן בן ה-57 עונה לביקורות על כך ש"לא היה נחמד לחבריו לקבוצה" ושהתנהל כמו "רודן" על המגרש ובאימונים. "רציתי לנצח ורציתי שהם (חבריו לקבוצה, א.ד) גם יהיו חלק מזה", הסביר. "אני עשיתי את מה שעשיתי רק בגלל שזה מי שאני. ככה שיחקתי את המשחק. זו היתה המנטליות שלי".
בשלב הזה של הראיון הקול של ג'ורדן מתחיל להישבר. הוא עומד לבכות אבל עוצר את עצמו. רואים את זה על פניו. "אם אתה לא רוצה לשחק ככה", הוא ממשיך. "אל תשחק ככה". ואז הוא דורש: "הפסקה". הוא עוזב את הספה עליה התראיין. הוא לא רוצה שיראו אותו בוכה
- מה שסרט אחד בנטפליקס יכול לעשות למכירת נעליים
- יומן פגרת קורונה - איך ג'ורדן היה מתמודד עם טרולים בטוויטר?
- יומן פגרת קורונה: על דניס רודמן ובעיות נפשיות של כדורסלנים
נראה היה שההסבר של ג'ורדן כאילו ערבב את כל המשקעים, ודחף אותם חזק למוחו. כל הכעסים, העצבים, האושר והשאפתנות של איש צעיר זרמו הישר לתוך מוחו של גבר מזדקן, מנוסה וחכם, שיודע שמה שהיה, שמה שהרגיש - היה חד פעמי, היסטורי ודרש הקרבה.
גם לאל הזה, שעדיין בדימיוננו עשוי משיש שחום בלתי נשבר, קשה להתמודד עם זרם כזה של זכרונות.
מייקל ג'ורדן צילום: אי אף פי וככל הנראה, ג'ורדן ידע שהוא רודן. הוא אפילו הצדיק את ההתנהלות הזו. "לא דרשתי אף פעם משהו שלא דרשתי מעצמי", אמר. "אתה מותח ביקורת על ההתנהלות רק בגלל שלא זכית באליפות - אני זכיתי", "זה קשה לנצח, זה קשה להנהיג". ג'ורדן הבין שהוא לא היה נחמד. הוא מבין שהוא היה רודן. הוא מבין שהוא היה קשה עם חבריו לקבוצה.
הוא היה ביריון.
זה היה לא קל להיות חבר לקבוצה של מייקל ג'ורדן. אלו ששרדו היו אלו שהיו מוכנים לספוג ממנו דברים שמבוגרים לא אמורים לספוג ממבוגרים אחרים. השפלות, צעקות, קללות, מכות. ג'ורדן היה עוקצני ואגרסיבי. היה לו חוש הומור מתוחכם ולא תמיד הבינו אותו. לעיתים חוש ההומור "שם" שחקנים אחרים במקום. פעם דרש מדיילת במטוס לא להגיש אוכל להוראס גרנט בגלל ש"הוא שמן ולא שיחק מספיק טוב לאחרונה". לעיתים היה מבקש מסקוטי פיפן להביא לו שתייה כאילו הוא עוזר אישי ולא אחד מהאולסטארים הטובים בליגה. חבריו לקבוצה הודו שהם פחדו מג'ורדן. מלשונו. ומאגרופו.
אלו ששרדו את זה, עבדו בלשרוד את זה. הם היו אנשים מיוחדים. הרכז בי.ג'יי ארמסטרונג היה הולך לספריה כדי לקרוא ספרים על גאונים כדי להבין טוב יותר את מייקל ג'ורדן. סטיב קר היה מרגיע ותומך בשחקנים שספגו מנחת זרועו של ג'ורדן (הוא בעצמו חטף אגרוף מג'ורדן). הוא נהפך לאחד מהמאמנים הטובים במשחק כיום. ה"רול פליירס", שחקני הסגל, כולם היו חכמים, כולם היו נבונים, כולם היו שאפתנים וכולם היו בעלי יכולת הבנת האחר - אבל כולם, בעיקר, ידעו לספוג את הכל. זה כנראה היה הכרח להתמודדות עם גאון אגרסיבי כמו מייקל.
מעטים גאוני הכדורסל שגם היו אנשים נחמדים ונעימים. ביל ראסל היה מפורסם ביכולת שלו להנהיג דרך דוגמה אישית ותמיכה כמעט בלתי ניתנת לשבירה בחבריו לקבוצה. אולי בגלל זה הצליח להנהיג קבוצה ל-11 אליפויות ב-13 שנים - רצף שאף אחד לא הצליח לשחזר. הוא אף פעם לא מתח ביקורת - ציבורית או פנימית - כלפיי חבר לקבוצה. טים דאנקן גם היה כזה. מג'יק ג'ונסון גם היה נחמד, אבל רק בתנאי שהיית מעל רמה מקצועית מסוימת. הם נדירים בספרי ההיסטוריה של הכדורסל. כאמור, אין הרבה גאונים "נחמדים".
לארי בירד התקשה לפרגן לחבריו לקבוצה וראה בהם יריבים - הוא דחף אותם להצליח דרך אימרות בתקשורת וטראש טוק אכזרי. אוסקר רוברטסון היה איש קשה, ממורמר ומתנשא, וכך גם קרים עבדול ג'אבר. צ'ארלס בארקלי חשב שחלק מחבריו לקבוצה היו "נמושות" ולא התבייש להגיד זאת לתקשורת. התחרותיות של קובי בראיינט גם היתה על גבול הביריונות, ולא פעם הוא נכנס לעימותים עם חברים לקבוצה על רקע העובדה שלא נתנו 110% בכל דקה בכל אימון.
מייקל ג'ורדן היה יותר קשה ותחרותי מכל אחד מהכוכבים הללו.
על המגרש, הוא רק חיפש שמישהו יאתגר אותו, ידליק אותו, יזלזל בו, יעצבן אותו. יגרום לו "לשחק משחק שבתוך משחק". רג'י מילר סיפר שכרוקי קלע יותר נקודות מג'ורדן במחצית הראשונה ו"חש את עצמו" בירידה למחצית. ג'ורדן קלט זאת וקלע 38 נקודות יותר ממילר במחצית השנייה.
קווין גארנט נאלץ להתנצל בפני חברו לקבוצה איזייה ריידר, לאחר שכרוקי אמר מילה לא במקום למייקל ג'ורדן בירידה למחצית וזה נגמר ב"שחיטה" במחצית השנייה.
את קלייד דרקסלר ג'ורדן דרס בסדרת גמר בגלל שהיו כמה כתבים שהעזו להשוות בינו לבין ג'ורדן. את דן מארלי מפיניקס סאנס ג'ורדן מחץ בגלל שג'רי קראוס, הג'נרל מנג'ר של שיקגו בולס, חיבב אותו וג'ורדן, בלי שום הסבר מיוחד, חשב שזה איזשהו סוג של חוסר כבוד כלפיו.
"הוא לא היה עושה טראש טוק כדי לחדור לראש של היריב, הוא היה עושה טראש טוק כדי להיכנס לראש שלו עצמו", הסביר טים גרובר, מאמנו האישי. "כי אז כל דבר שאמר הוא רצה לעשות, הוא היה צריך לעשות. אם הוא היה אומר לך 'אני הולך לקלוע 50 נקודות', זה לא היה כדי להלחיץ את היריב, זה היה כדי להלחיץ את עצמו. לשים על עצמו את הלחץ: 'עכשיו אמרתי את זה, אני צריך לעשות את זה'. הציפיות שלו מעצמו תמיד היו גדולות יותר מאשר הציפיות שהיו עליו".
ג'ורדן דרש את אותה הגישה מחבריו לקבוצה. לכן היה מכה בהם - מנטלית וגם פיזית - כדי לראות אם ישברו תחת הלחץ. הוא לא היה מוכן לצאת לקרב עם חברים לקבוצה שלא היו קשוחים מספיק לעמוד בסטנדרטים שלו.
סם האריס, כותב הספר המפורסם The Jordan Rules, אומר שג'ורדן היה "אדם עם הגינות בסיסית מבית אמא ואבא והמשפחה הקרובה, שהעניקה לו ערכים חזקים שתוחזקו וחוזקו עוד יותר בתיכון ובקולג'". אבל לפי האריס, ג'ורדן גם סבל מ"תחרותיות שהיתה מחלה כמו שהיתה מתנה".
זה מתיש לתחזק אישיות כזו. זה מתיש לחיות ולעבוד עם אישיות כזו. בגלל זה אחרי שלוש אליפויות רצוף פרש - פעמיים.
אין ספק שמייקל ג'ורדן היה הגיבור הגדול של שיקגו בולס בניינטיז, אבל אלו שהצליחו לסבול אותו היו "העובדים החיונים", שבלעדיהם הוא לא היה גיבור בכלל. ג'ורדן מבין כדורסל. הוא יודע שזה נכון. אולי אפילו כואב לו - עכשיו, בגיל 57 - שהוא פעל כפי שפעל כלפי חבריו לקבוצה.
אולי בגלל זה הוא בכה.
