יומן פגרת קורונה: על דניס רודמן ובעיות נפשיות של כדורסלנים
פרק מספר 3 של "הריקוד האחרון" מלמד הרבה על המצב הנפשי של דניס רודמן, אחד השחקנים הכי חשובים בשושלת של שיקגו בולס. זה מצב נפשי שהיום היו מטפלים בו אחרת לחלוטין
בפודקאסט של ג'ו רוגן, בילי קורגן, הסולן של סמאשינג פאמקינס, סיפר על לילה פרוע בלאס וגאס עם דניס רודמן, כוכב שיקגו בולס לשעבר. "אני ביליתי עם הבולס ובאותו הזמן הם הגיעו לסדרת הגמר הראשונה שלהם עם יוטה", קורגן מספר. "דניס הכיר איזשהו מיליארדר והוא קיבל יום חופשי. אז החלטנו לטוס לווגאס עם המטוס הפרטי של המיליארדר. ושם היינו ערים כל הלילה, שתינו והימרנו. ודניס... הוא היה כל כך שיכור שהוא מרח את הקוביות על גוף של אנשים לפני שהוא זרק אותן והוא... היה בלאגן. ואני חשבתי... אני אוהד שיקגו בולס... איך לעזאזל זה יעזור לנו לזכות באליפות?! חשבתי, בתמימותי, שאני יכול לשלוט עליו. אבל לא הלכנו לישון. חזרנו ללא שינה לאימון בוקר ביוטה. היינו בווגאס בערך שמונה שעות. לא ישנתי בכלל, ישבתי ביציעים גמור מעייפות. ואז רודמן, אחרי האימון, מגיע אליי ואומר 'בוא נחזור'. ואני אומר: 'לחזור לאן?!'. והוא אומר 'בוא נחזור לווגאס'. והפעם אין מטוס של מיליארדר והוא רוצה לטוס בטיסה מסחרית לשם. והוא יורד עליי בגלל שאני לא רוצה לחזור איתו לווגאס! וזה קורה במהלך סדרת גמר ה-NBA! ואיכשהו, באותו יום, אני מגיע לשחק מיני-גולף ופיל ג'קסון שם עם המשפחה שלו - במקרה. ופיל מסתכל עליי עם מבט של רצח כי אני 'הבחור הרע', כוכב הרוק שסחב את רודמן לווגאס! ואני בכלל לא רציתי לטוס חזרה לווגאס!".
- יומן פגרת קורונה: לקבל החלטה נכונה זה הדבר הכי קשה
- יומן פגרת הקורונה: אגודות הספורט רק רוצות שמישהו ידבר איתן
- יומן פגרת הקורונה: לכדורגלניות המקצועניות יש סיבות טובות לחרדה
הפרק השלישי בסדרת התעודה המדוברת, "הריקוד האחרון", התמקד בדניס רודמן, אחד מהאנשים החשובים ביותר בשושלת המפוארת של שיקגו בולס בשנות התשעים.
רודמן היה אחד משחקני ההגנה הטובים בכל הזמנים. הרבה לפני מומחי ההגנה של היום, הוא היה לומד את היריבים בווידאו, לומד היכן נופלים הכדורים מכל זריקה של כל שחקן ועובד קשה יותר מכל אחד אחר על החלק ההגנתי במשחק. אבל הוא גם היה טיפוס מאוד בעייתי.
איך נתאר אותו באוצר מילים של הניינטיז? רודמן היה דפוק. הוא היה דפוק בגלל ש"נדפק" על ידי החיים בגיל מוקדם. אבא שלו היה יוצא מלחמת ויטנאם שאף פעם לא היה "בסדר" בראש. הוא נטש את משפחתו ואת דניס בגיל צעיר וטען שיש לו בין 26 או 28 ילדים ברחבי העולם. דניס כתב בספרו שהיו לו 47 אחים ואחיות. כן, ככה זה התחיל.
דניס רודמן בימיו בשיקגו בולס. אחד משחקני ההגנה הטובים שצמחו צילום: איי פי
רודמן גדל לצד סוחרי סמים ונרקומנים באזורים עניים ומוכי פשע. את הכדורסל גילה בגיל מאוחר יחסית אבל כחלק מהתמודדות שלו עם הקשיים בחיים - ברח אל המשחק, השקיע בו את כל כולו ולמזלו גם מצא מאמנים ואנשי חינוך שטיפחו וסייעו לו להגיע ל-NBA. הוא אמר לא פעם שכדורסל הציל אותו מגורל אכזר.
הדברים שהוא אומר בפרק 3 של הריקוד האחרון המדובר והדברים שמספרים עליו בפרק, לא מותירים ספק שהילדות הקשה הותירה בו צלקות שבאו לידי ביטוי במהלך הקריירה שלו ככדורסלן.
"אני אשחק את המשחק בחינם", אמר ב"ריקוד האחרון". "אבל על כל הבולשיט מסביב אני דורש כסף, הלחץ התקשורתי, כל מה שמסביב, זו הבעיה. כדורסל זה משחק פשוט. אין לי בעיה עם המשחק". מבחינתו המגרש היה מקום מפלט, אבל הקרקס התקשורתי שליווה את הכדורסל בכלל ואת שיקגו בולס שלו בפרט - יצר אצלו לחצים שהוא התקשה להתמודד איתם במצב הנפשי שלו.
פיל ג'קסון, מייקל ג'ורדן וסקוטי פיפן הבינו אותו וידעו איך להוציא ממנו את המיטב. אפילו אם זה אומר לתת לו לבלות 88 שעות רצופות של אלכוהול וחגיגות בלאס וגאס - עם כרמן אלקטרה (שהסתתרה כשמייקל ג'ורדן בא לקחת את דניס רודמן חזרה לאימונים). אפילו אם זה אומר לתת לו להופיע עם האלק הוגאן בקרב WWF פחות מ-24 שעות ממשחק מספר 4 בסדרת הגמר.
רודמן היה חייב לצאת ל"חופשות" באמצע העונה כדי לצאת למסעות הוללות, שתייה ומועדונים. אם היו מנסים להכניס אותו למסגרת נוקשה מדי מבחינתו, הוא היה יכול להגיע למצב אובדני (כפי שקרה לו בדטרויט - שם הגיע למגרש האימונים עם נשק ולפיו רק בגלל שנרדם במכונית לא התאבד). אז בשיקגו, כאמור, נתנו לו לעשות את המסעות האלה.
היום, ככל הנראה, זה לא היה עובר. לא רק בגלל שצילומים וסרטונים של רודמן מוריד שוטים היו מופיעים בכל פינה באינטרנט עוד לפני שהיה בולע את המשקה, אלא בעיקר בגלל שהיום יש את ההבנה שהתנהגויות כמו של רודמן הן תסמין לבעיות רציניות. וב-NBA של היום, רודמן ככל הנראה היה מקבל טיפול נפשי. ולא בלאס וגאס.
הסיפור של רודמן - קיצוני ככל שיהיה - לא יוצא דופן. כל כך הרבה כדורסלנים וכדורגלנים מקצוענים סובלים מבעיות נפשיות. לפי המחקרים, ספורטאים מקצוענים נמצאים בקבוצת סיכון לבעיות הנפש.
"לרבים מהכדורסלנים יש איזושהי בעיה באישיות, או בעיה חיצונית, שהם התמודדו איתה על ידי התמסרות לענף שלהם, למלאכה שלהם", אומר פול שירלי, לשעבר שחקן NBA. "היא חלק מהאש שנמצאת מתחת למוטיבציה שלהם לחזור על אותה פעולה, באובססיביות, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה. הם בורחים מהבעיות שלהם באמצעות התמסרות לספורט. בגלל שרבים מהם גדולים, חזקים וכל כך מוכשרים במה שהם עושים - ובזכות זה גם מרוויחים הרבה מאוד כסף - מעטים חושבים שהם סובלים מאיזושהי בעיה, פשוט כי קשה לדמיין את זה. והם, מבחינתם, קונים את זה. הם עטופים במעין סדין שמגן עליהם מצד אחד, ומונע מהם להיפתח ולטפל באותה בעיה מצד שני".
וכשזונחים את הבעיה - היא מחריפה. "טיפול עצמי" עם אלכוהול, הימורים ומסיבות אולי מסייע להוציא קיטור ולחזור לקבוצתך "מפוקס" יותר, אבל לטווח הארוך - זה יכול להיות קטלני. ומאחר שיש לנו את הפרספקטיבה ההיסטורית, אנחנו יודעים שאחרי שרודמן עזב את שיקגו, הקריירה שלו הידרדרה במהירות וכך גם הבעיות הנפשיות שלו.
ומה עכשיו?
אחרי סגר של חודשיים, המצב המנטלי של רבים מאיתנו - במשבר הקורונה - רעוע. לא רעוע כמו של דניס רודמן, אבל בהחלט רחוק מאוד מהמצב האידיאלי. וסביר להניח שספורטאים סובלים, מנטלית, יותר.
למשל, בבריטניה דיווחו ש-258 כדורגלנים ושחקני עבר פנו לאיגוד הכדורגלנים הבריטי בשבועיים האחרונים בשביל לקבל עזרה נפשית. מדובר על 20% יותר פניות מאשר היו בכל שנת 2019. השחקנים שפנו משחקים בכל הליגות המקצועיות באנגליה. רוב הפניות היו של כדורגלנים שסובלים מדיכאון או מהתמכרות כלשהי.
כשיחזרו לעסוק בספורט מקצועני, לספורטאים ייקח זמן לחזור לכושר, אבל זו כנראה לא תהיה הבעיה הרצינית שלהם. השאלה הגדולה היא עד כמה הפגרה הזו תשפיע על הנפש שלהם. וככל שהחזרה תדחה יותר, ככה נראה שהבעיה תהפוך ליותר רצינית.
