10 דברים שלמדתי על האכזריות של הכדורגל

עומרי פרל הוא כדורגלן בן 24 שגדל במכבי תל אביב, שיחק בנבחרות הצעירות של ישראל, קיבל חוזה מהירנביין ההולנדית, נבחן בצ'לסי הושאל להפועל רמת גן והכח רמת גן עזב את ישראל אחרי הצבא ושיחק בליגות הנמוכות באנגליה. כיום שחקן הפועל הרצליה ועושה תואר ראשון בוינגייט. זה סיפורו ואלו הדברים שלמד על תעשיית הכדורגל.

עומרי פרל. "חזרתי למכבי מצ'לסי וחטפתי כאפה. ממצב שבו פרנק למפארד מנופף לי לשלום באימון והתאמנתי פעמיים ביום במתקנים אדירים, חזרתי למגרשים כאן והיו לי שנתיים קשות מנטלית" צילום: אביגיל עוזי

"התחלתי לשחק כדורגל בקבוצה בכיתה א'. בקטרגל אבל אומרים לי שמגיל שנה אני רצתי עם הכדור. נולדתי בפברואר, אז הייתי חזק ופיזי יותר מהצעירים יותר בשנתון שלי. זה בלט בקט-רגל והצלחתי להגיע למצבים רבים ולהבקיע הרבה שערים. נרשמתי לבית ספר לכדורגל של מכבי תל אביב והתקדמתי. אהבתי את המשחק מאוד והייתי הולך לאימונים של קבוצות כדי לראות. ההורים בקבוצה שלנו היו חזקים כלכלית מה שאיפשר להם לסדר לנו טיול בר מצווה שהוא טורניר נגד צ'לסי, ווטפורד, ווסטהאם ולייטון אוריינט. הצטיינתי במשחקים הללו והתחילו לדבר איתי אנשים לגבי מבחנים בקבוצות אירופאיות. דיבר איתי סוכן ששמע שיש שלי דרכון גרמני והבנתי שאני יכול לעשות קריירה בכדורגל".

2. זה הכל בגישה

"בגיל 14 יצאתי למבחנים באוטרכט והירנביין. ההבדלים אז בין המגרשים והמתקנים בהולנד לישראל היו גדולים אבל ההבדל העיקרי היתה הגישה החיובית. המאמן שם יושב 15 דקות עם השחקנים מוודא שהם יודעים מה הם הולכים לעשות. גם אין את הקטע של "אם לא תעשה X, אני אוציא אותך מהמגרש". רצו אותי בהירנביין אבל לא היה לי את האופי החזק בשביל זה".

3. אין הרבה הזדמנויות

"אמרו לי שאם אצליח לקבל הצעת חוזה מהרינביין, אוכל להציע את עצמי, ביחד עם וידאו, לקבוצות באנגליה וכך היה. פנינו לווטפורד, טוטנהאם, צ'לסי וארסנל. הייתי בן 15 ומתוך האלפים ששולחים להם בקשות מבחנים, הוזמנתי לצ'לסי, ווטפורד וטוטנהאם. הייתי במבחנים בצ'לסי שבועיים וכל יום הגיע נהג לקחת אותי למגרש אימונים, שם התנאים היו מדהימים. בסוף לא התקבלתי. אמרו לי שאני לא בשל מספיק. טוטנהאם חיכו לי למבחנים שלי אבל הסכמתי רק לצ'לסי כי הייתי מפונק. זה פספוס - אולי הפספוס הכי גדול שהיה לי בחיים".

4. מי יהיה מקצוען

"כשהייתי בנבחרת, שיחקתי מול שחקנים כגון ז'ואו קאנסלו מנבחרת פורטוגל וכיום ביובנטוס. שיחקתי גם נגד בנג'מין מנדי, היום במנצ'סטר סיטי ונבחרת צרפת ואדריאן ראביו מפריז סן ז'רמן. לא הרגשתי נחות מהם פיזית אבל בכל הקשור לתנועה, ביטחון על הכדור וטאץ' - הם פשוט היו רמה מעל. יש דברים שאתה מרגיש מהשנייה הראשונה עם שחקנים כאלה. הם ישר יודעים איך לשחק נגדך. ומה שהם מקבלים - התנאים בהתאחדות, הקשר של הנבחרת עם המועדון - יודעים לגדל אותם, יודעים לתת להם פידבק. כאן בישראל, אם הייתי עושה טעות בקבוצה בוגרת וזה עלה לנו בשער, אז המאמן פשוט לא היה מדבר איתי במשך חודש. הייתי מת לקבל פידבק, לדעת מה אני צריך לשפר ופשוט התעלמו ממני".

5. מקבלים כאפות

"חזרתי למכבי מצ'לסי וחטפתי כאפה. ממצב שבו פרנק למפארד מנופף לי לשלום באימון והתאמנתי פעמיים ביום במתקנים אדירים, חזרתי למגרשים כאן והיו לי שנתיים קשות מנטלית. לא מצאתי את עצמי כאדם, ירד לי החשק מהכדורגל, התקרבתי לדת כי חיפשתי משהו שידליק אותי. היו כל מיני אנשי דת ששטפו לי את המוח. כיום אני מבין שאלו הליכים שעברתי כמתגבר. הייתי אבוד. הייתי במצב מאוד לא קל".

ילדים משחקים כדורגל. "בהולנד אין צעקות" צילום: אויטרס

6. ישבר לך הלב

"בעונת 2011/12 הושאלתי למכבי הרצליה והייתי הג'וקר בן ה-18 מהספסל. צברתי ביטחון, הבקעתי שערים, הזימונים לנבחרות הנוער חזרו. אבל שם גם חוויתי את שבירות הלב הגדולות שלי מהמשחק. הקבוצה שהתחרתה איתנו על העלייה הובילה 0-4 אחרי רבע שעה במשחק שלהם ולא היה לנו סיכוי להשיג את התוצאה שתרים אותנו מעליהם. כל השבוע שאחרי היו חקירות ולא מצאו שום דבר אבל משהו הסריח. אתה מרגיש פתאום שלא משנה אם תעשה את כל מה שצריך, אתה לא תמיד תצליח. זה קרה גם בבחירת שחקנים לקבוצה. לפעמים השיקולים לא קשורים לכדורגל. וזה שובר את הלב".

7. החוק בעד המועדונים

"מכבי הרצליה רצתה אותי, אבל מכבי תל אביב רצתה עליי חצי מיליון דולר. על פי חוק, הייתי צריך ללכת לבוררות ושם קבעו שאני שווה חצי מיליון דולר. אף אחד לא היה משלם עליי סכום כזה. כשאתה בהליך בוררות, אי אפשר להתאמן, אתה באי ודאות ואתה ניצב מול סוללת עורכי דין. רק אלי אוחנה ואלון חזן מהנבחרת דיברו איתי ותמכו בי באותה תקופה. רק בן 18 והקבוצה שלא רצתה אותה ולא הציעה לך חוזה מבקשת עלייך מחיר לא הגיוני. הבוררות קבעה שאני חייב לחתום על חוזה במכבי, זה היה שכר מינימום לשלוש עונות. זה חוק הספורט.הגעתי לאימונים של הקבוצה של פאולו סוזה, שרצה לשחק 3–5–2 עם שחקן כמוני על הכנפיים, אבל לא עשיתי התאמות במוח. אם הייתי מתאים את עצמי אולי הייתי במקום אחר".

8. לא כיף להיות מושאל

"כשחקן מושאל אתה שייך לקבוצה שלא ממש איכפת לה ממך ומשחק בקבוצה שלא ממש איכפת לה ממך לטווח הארוך. זה מכניס אותך לרוטינה איומה שבה לאף אחד לא באמת איכפת ממך. בקיץ 2015 הרגשתי כאבים קשים בבטן, אושפזתי וגילו לי כיב משמעותי בתוך הבטן – כנראה מהלחץ. הייתי מאושפז שלושה חודשים ולאף אחד לא היה איכפת. את השיקום עברתי לבד ונכנסתי לדיכאון. שוחררתי מהצבא בפרופיל 45. הייתי פרופיל 97. עברתי משהו, לא רציתי כדורגל, התחלתי ללמוד ובראש פרשתי מהמשחק. אז חבר שגר במנצ'סטר התקשר אליי ואמר לי לבוא. אמרתי, יאללה ניתן עוד צ'אנס לכדורגל בתרבות אחרת".

9. צריך להתחיל מאפס

"בבריטניה עבדתי במסעדה ישראלית במנצ'סטר שם הסתובבו כל מיני חבר'ה ישראלים עם קשרים: קבלנים, סוכני נדל"ן, יהלומנים, סוכני מתאגרפים. קישרו אותי לשחקן לשעבר, כיום מאמן סורינאם, דין גורי, שהיתה לו קבוצה לילדים שנפלטו מאקדמיות כדורגל באזור ומחפשים קבוצה. התאמנו שם עם ג'יילוד סמואל ואמיל הסקי, שחקני פרמיירליג לשעבר. כדי למצוא קבוצה, פשוט דפקתי בדלת של אנשי עסקים, הצגתי את עצמי וביקשתי שיסדרו לי מבחנים בקבוצות. דרך מישהי שמנהלת חברת ניקיון הגעתי למאמן של פורטסמות' בזמנו, פול קוק. הייתי שם במבחנים ובסוף הגעתי במאקספילד מהליגה החמישית. אחד מהשחקנים שלנו, דני ראו, הגיע לאיספוויץ' טאון כי מאז שג'יימי ורדי שהגיע מהליגות הנמוכות ללסטר יש הרבה יותר סאקוטים בליגות הללו. באיזשהו שלב הושאלתי להייד יונייטד מהליגה השביעית: כבשתי חמישה שערים בחמישה משחקים, אבל אז חזרתי ארצה לטפל בפציעה, קיבלתי הצעות למבחנים בליגת־העל ונשארתי".

10. הפסדתי כסף

"אני חושב שהייתי יכול לעשות קריירה באירופה ומעריך שהפסדתי הרבה כסף. הייתי יכול לעשות דברים אחרת. היו רגעים ששנאתי כדורגל אבל היום אני יכול לשבת ולראות 6–7 שעות של כדורגל רצוף. אני רוצה להיות בתעשייה. אני הולך לעשות תואר שני בגרמניה בספורט. אני אוהב פשוט אוהב את המשחק".