המיתוס של הסיקסרס
הקבוצה שהפסידה בכוונה כדי להיות קבוצת העתיד של ה-NBA עושה קולות של קבוצה גדולה. האם בסופו של דבר הם גם יזכו באליפות?
על פילדלפיה 76 נגזר גורל סיזיפי. הקבוצה הכי ותיקה ב-NBA, ששיחקו בה כמה מהשחקנים הכי טובים בהיסטוריה של המשחק, לא הצליחה לייסד שושלת של אלופים. בכל פעם שהיא הגיעה לפסגה הופיע איזשהו כוח עליון והחזיר אותה לנקודת ההתחלה.
- יוסטון רוקטס - חידת ההיגיון של ה-NBA
- סופרסטאר נטול אבק כוכבים – איך כספי עוזר לגולדן סטייט לנצח
- זו היעילות, טמבל
בשנות השישים זה היה ג׳ון הבליצ׳אק מבוסטון סלטיקס, שחטף כדור בשנייה האחרונה של גמר המזרח והרס לסיקסרס עונה של 62 ניצחונות. בשנות השמונים הגיחה לעולם היריבות המיתולוגית בין מג׳יק ג'ונסון ללארי בירד והשאירה את הקבוצה מחוץ לאור הזרקורים. בתחילת המאה הנוכחית הכוח התגלם בגופם של קובי בראיינט ושאקיל אוניל, שחגגו אליפות על המגרש בפילדלפיה של אלן אייברסון. כמו במיתוס של סיזיפוס, שהוטל עליו עונש נצחי לגלגל סלע כבד לראש ההר רק כדי לראות אותו מתגלגל שוב ושוב למרגלותיו, הסיקסרס המסכנים עובדים קשה כל הדרך לפסגה ובכל כמה עונות מוצאים את עצמם בתהליך של בנייה מחדש.
אנליטיקס ורגשות אחרים
בסוף עונת 2012, ולמרות שכבר היה ברור ששיטות הניתוח האנליטי מעניקות יתרון תחרותי לקבוצות שמנצלות אותן, אפשר היה עדיין למצוא כמה גאוני כדורסל כמו פיל ג׳קסון שחשבו שאנליטיקס זה שעשוע של ילדים. גם דאג קולינס, המאמן של הסיקסרס באותה תקופה, לא קנה את הסיפורים של אנשי המספרים. ״כל האנליטיקס שאני צריך נמצאים אצלי כאן וכאן״, קולינס אמר בביטחון, כשהוא מצביע לעצמו על הראש והבטן. רצה הגורל ובדיוק באותה תקופה הבעלים הטריים של הסיקסרס החליט שנמאס לו מסיסמאות של ספורטאים ופחות מחמישה חודשים לאחר מכן קולינס פוטר.
במקום אנשי כדורסל, ג׳ושוע האריס החליט שהקבוצה שלו תנוהל על ידי אנשי אנליטיקס. ב-2013 הוא מינה ג׳נרל מנג׳ר צעיר בשם סם הינקי, שמציית לאנליטיקס כאילו מדובר בבת קול שיוצאת מהשמיים. הינקי שונא תחושות בטן, מתעב מחשבה קצרת טווח ובז לפחדנים שחוששים לקחת סיכונים. ״בכל עסק בעולם, תמצא אנשים שמעדיפים לדאוג קודם כל למקום העבודה שלהם״, הינקי אמר בראיון ל-ESPN, ״אבל הבעיה הזו באה לידי ביטוי במיוחד בתפקיד כמו שלי: ג׳נרל מנג׳רים לא רוצים לקחת סיכונים ולאבד את התפקיד שהם חלמו עליו כל חייהם״.
זה נכון שתחושות בטן, פחדים והרצון לשמור על מקום העבודה שלך הן תכונות אנושיות, אבל הינקי לא הגיע לפילדלפיה כדי להתנהג כמו בן-אדם. הסטודנט המצטיין מסטנפורד ניהל את פילי כמו שלמד בבית ספר למנהל עסקים והכניס את המועדון לתהליך של הבראה. הינקי הכריז שהקבוצה תיפטר ממלאי השחקנים הקיים, תפסיד במשך שתיים או שלוש עונות, ותצבור נכסים עתידיים שיהפכו אותה לקבוצה לגיטימית עד 2020.
כדי להכשיר את לבבות האוהדים, שנגזרה עליהם תקופה ארוכה של אומללות, הג׳נרל מנג׳ר בן ה-36 תבע את הסיסמה: “Trust the Process!” (תסמכו על התהליך!). באופן די מוזר, יש לציין, האוהדים של פילי זרמו איתו ועם תוכנית הפעולה הכי לא ספורטיבית בהיסטוריה של הספורט.
 | |||
| שחקני פילדלפיה חוגגים טריפל דאבל לטי.ג'יי מקונל | צילום: איי פי | ||
אבל גם הסוף של הינקי היה עגום. בניגוד לאוהדים, הבעלים של הסיקסרס איבדו סבלנות די מהר ואחרי עונה מביכה במיוחד (2015-15), שבה הקבוצה ניצחה רק בעשרה משחקים, הם המליצו להינקי לשלוח מכתב התפטרות. ״המועדון שלכם נמצא סופסוף על קרקע יציבה״, הינקי כתב במכתב, והבטיח לבעלי המניות המאוכזבים שהעתיד של המועדון מחכה ממש מעבר לפינה.
מה שג׳ושוע האריס ויתר בני האדם לא הבינו עד לפני שנה הולך ומתבהר בחודשים האחרונים. כשהינקי נכנס לתפקיד פילדלפיה הייתה מדורגת במקום 24 מתוך 30 ברשימת ״קבוצות העתיד של ESPN״. היום, בזכות סדרת המהלכים שהינקי הוציא אל הפועל, הסיקסרס הפכו לקבוצה ראויה לשמה ועלו למקום השישי באותו הדירוג. האיש שכולם האמינו שחטא בחטא הגאווה, שנתפס כשרלטן, שהליגה עשתה מאמצים להכפיש את שמו, היה זה שראה את העתיד לפני כולם.
קור הרוח שבה הוא ניהל את התהליך, כאילו מדובר היה בתרגיל תיאורטי במתמטיקה, השאיר את הנהלת הליגה בהלם והיא עשתה הכל כדי שהינקי לא יועסק על ידי קבוצות אחרות שיתפתו לשמוע בעצתו. מי שהוביל את הקבוצה למקום שהיא נמצאת בו עכשיו, אמנם לא זכה להמשיך עם הקבוצה בתהליך ההעפלה לפסגה אבל בפילדלפיה עדיין רוכשים לו כבוד של מלכים.
שיחת טוויטר בין אמביד להינקי
האבסורד שבהפסד
בניגוד לאופן שבו התרבות המערבית מתייחסת לספורט במאה השנים האחרונות, אנשי הכדורסל הראשונים לא ראו בניצחון את הדבר החשוב ביותר בכדורסל. כמו היוונים הקדמונים, גם ג׳יימס נייסמית׳ האמין שהערך הנעלה ביותר בספורט הוא החיבור בין השחקנים והמאמץ המשותף שהם עושים כדי להגיע להישגים פיזיים וערכיים. הניצחון היה חשוב גם אז כמובן, אבל המטרה העליונה והחשובה יותר הייתה שיתוף הפעולה ומימוש הפוטנציאל הפיזי והרוחני של השחקנים.
״אנחנו צופים בכדורסל בהערצה כי המשחק נותן לנו הזדמנות נדירה לחזות ביכולת האנושית להשיג את מה שהרבה פעמים נדמה כבלתי אפשרי״, נייסמית׳ כתב ב-1914, ומיד הזהיר מהנטייה האנושית לסכם כל אירוע באמצעות השורה התחתונה: ״תהיה זו צרות מוחין להעדיף את הניצחון על חשבון האסתטיקה, להאמין שהניקוד חשוב מהכישרון, או להתפעל משיאים ולא מהפגנת הגבריות״.
משחק כדורסל מספק חוויה מורכבת, והשאלה מי ניצח או הפסיד היא רלוונטית וחשובה, אבל אם נתייחס רק אליה נפספס את השיאים הפיזיים, הפסיכולוגיים והרוחניים שמתרחשים על המגרש כמעט בכל דקה של המשחק.
ב״מיתוס של סיזיפוס״, הפילוסוף אלבר קאמי מתאר את האבסורד שמלווה את הקיום האנושי –אנחנו מבקשים להזין משמעות וערך בעולם ששולט בו כאוס וחוסר היגיון. המאבק הקיומי, קאמי מסביר לנו, מתרחש בכל יום מחדש, וכמו סיזיפוס גם עלינו נגזר לעבוד קשה בידיעה שאין שום משמעות לפעולות שלנו, ושאף הישג שנגיע אליו לא יקנה לנו חיי נצח.
הפתרון הוא למרוד במוסכמות, לשאוף לחופש ולפעול על פי התשוקה המיוחדת לכל אדם. עצם ההתמודדות היא היא משמעות הקיום, אומר קאמי, ופילדלפיה של העונה מאפשרת לנו לעשות בדיוק את זה. מי שמוכן להשהות את השיפוט באשר להצלחה או כישלון, ייחשף לחווית כדורסל טהורה. שיתוף הפעולה בין שחקני פילדלפיה מייצר שיאים של משחק קבוצתי, מדגים את היתרונות שיש במאבק המשותף, וחושף בפנינו את כל מה שיפה בכדורסל.
כוחות-על
לפני שבועיים, ג׳יי ג׳יי רדיק הסביר בפודקאסט שלו ש״לכל שחקן ב-NBA יש לפחות כוח-על אחד. אחרת לא היינו חלק מ-450 ׳הנבחרים׳ שזכו לשחק בליגה הזו״. לשני אבני היסוד של פילדלפיה, ג׳ואל אמביד ובן סימונס, יש לא מעט כוחות-על כאלה.
בליגה שנשלטת על ידי גארדים, ג'ואל אמביד, הסנטר של הסיקסרס, הוא סנטר דומיננטי שמקבל את הכדור בפוסט יותר מכל שחקן אחר בליגה (15.5 נגיעות לעומת 13.2 של למרקוס אולדריג׳, הבא אחריו). הוא אמנם רק בן 24 אבל הוא כבר מזכיר את האקים אולג׳ואן בימים הטובים. הרגליים הזריזות, היכולת לתקוף את הסל בכדרור, משחק הפוסט-אפ המשובח והיד הרכה מציבים בעייה קשה בפני כל קבוצה בליגה. בהגנה הוא אפילו יותר משמעותי עבור הסיקסרס. הוא מייצר 1.9 חסימות למשחק (מקום 4 בליגה), מניח יד גדולה על הפנים של השחקן שזורק מולו 9.9 פעמים (מקום 4), ומצליח להוריד את אחוזי הקליעה שלהם ב-7.7% (מקום 1).
לא במקרה אמביד החליט לכנות את עצמו על שם התהליך של הינקי (The Process). מי שלא חושש מתהליכים ארוכי טווח או מעבודה קשה, קיבל בדיוק את מי שהוא היה זקוק לו. בעונה הראשונה שלו בליגה, כשהוא רק בן 21, בן סימונס מפגין יכולות מרשימות כמעט בכל קטגוריה של המשחק. ״מדד הורסטיליות״ (Versatility Index), שמודד את היכולת של שחקן בשלושת הקטגוריות הסטטיסטיות המסורתיות (נקודות, אסיסטים וריבאונדים), מציב אותו בראש רשימת שחקני השנה הראשונה בארבעים השנים האחרונות. עם 13 נקודות ״ורסטיליות״, הוא מדורג הרבה מעל שחקנים כמו מג׳יק ג׳ונסון ולארי בירד (11.1), מייקל ג׳ורדן (11.2) ולברון ג׳יימס (10.4) ונראה שהוא מממש רק חלק קטן מהפוטנציאל שלו.
ובכל זאת, את כוח-העל המרכזי של סימונס קשה לאתר במספרים. הרוקי משחק בביטחון ושלווה כל כך גדולים, שבכל פעם שהוא נוגע בכדור כל שאר השחקנים זזים בהילוך איטי. זה אולי נשמע כמו סתם דימוי ציורי, אבל זו פיסת מציאות אמיתית לגמרי. את מה שראסל ווסטברוק עושה בהתפוצצות של אנרגיה, את מה שקיירי איירווינג עושה כמו לוליין בקרקס, ואת מה שסטף קרי עושה באמצעות זריקה מהירה, סימונס עושה בכוח המחשבה. למרות שהוא מוביל את הליגה במספר הנגיעות בכדור, הוא זורק פחות מ-15 זריקות למשחק ומצליח לייצר מהם 16.5 נקודות. זו יעילות יפה יחסית לשחקן שכמעט ולא זורק מחוץ לקשת.
אמביד וסימונס מבינים אחד את השני בקריצה, והיעילות של פילדלפיה משתפרת גם בהגנה וגם בהתקפה כשהם משחקים יחד, אבל פילדלפיה מציגה כדורסל יפה בזכות עוד כמה שחקנים ש״מאמינים בתהליך״ ומצליחים להפיק 150% מהפוטנציאל שלהם. החמישייה של פילדלפיה העונה היא אחת החמישיות היעילות ביותר בליגה (מקום 4 בהתקפה ו-5 בהגנה).
קחו לדוגמה את רוברט קבינגטון שלא נבחר בדראפט 2014 ושיחק שבועיים בליגת הפיתוח של ה-NBA. יום אחרי שהתחיל לשחק בפילדלפיה, עיתוני הספורט הכריזו בלי בושה שמנהלי הקבוצה החתימו את קובינגטון ״כדי לעזור לסיקסרס להפסיד״. אבל קובינגטון לא התרשם מהכותרות ומהזעם שתהליך ההפסדים של הינקי עורר בקרב קהילת הכדורסל. ״ההפסדים לא היו הדבר הכי משמעותי עבורנו״, קובינגטון סיפר ל-TheRinger. ״מבחינתנו, שחקנים שלא היה להם שום סיכוי קיבלו פתאום הזדמנות להוכיח את הכישרון והאהבה שלהם לכדורסל. אמנם לא ניצחנו הרבה משחקים, אבל האתגרים האלה חישלו אותנו מבחינה מנטלית. בכל משחק עלינו למגרש ונלחמנו הכי חזק שיכולנו״.
גם טי.ג׳יי מקונל לא נבחר בדראפט, ובתחילת הדרך אפילו האוהדים הסבלניים של הסיקסרס לא רצו לראות אותו בקבוצה. איזו יכולת מיוחדת יכולה להיות לשחקן לבן ולא אתלטי במיוחד, שלא עובר את ה-190 ס״מ בלי נעליים? ״כוח-העל שלך״, רדיק אמר למקונל כמו אח גדול, ״הוא הנחישות, העבודה הקשה והרוח שאתה מביא למגרש בכל ערב מחדש״.
כך נראית פילדלפיה כיום
והרוח, זאת שמרחפת מעל הקבוצה, שמתעלמת מניצחונות והפסדים, שמצליחה לייצר רגעים של יופי, היא הרוח שמטעינה בכדורסל ביופי ומעוררת השתאות. מי שרוצה לקחת את השיעור של קאמי ונייסמית׳ ברצינות, צריך לעזור אומץ ולשכוח מהישגים ואליפויות ולהתרגש מהאופן שבו השחקנים הצעירים של פילדלפיה משחקים כדורסל כאן ועכשיו. ״די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם״, קאמי סיכם את הדרך שבה צריך לחיות על החיים. וכשמדברים על פילדלפיה, די בתהליך עצמו כדי למלא בשמחה את לב אוהדי הכדורסל.
הכותב הוא דוקטורנט שחוקר את כניסת הטכנולוגיה ושיטות הניתוח הסטטיסטי ל-NBA, במסגרת התוכנית ללימודי מדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן. ניתן לעקוב אחריו בטוויטר AdirWanono
