9 דברים שקבוצה צריכה כדי לזכות בליגת האלופות
קבוצה שמעוניינת לזכות בליגת האלופות צריכה תקציב שכר של יותר מ-200 מיליון יורו, היא צריכה שחקנים איכותיים והרבה מזל. אבל גם כל האלמנטים הללו לא תמיד מספיקים כדי להניף את הגביע עם האוזניים הגדולות בסוף העונה
1. כסף
אי אפשר לזכות בליגת האלופות אם לא מוציאים 200 מיליון יורו לפחות על שכר, כך לפי מחקר של חטיבת הספורט של פירמת רואי החשבון, KPMG. ב-KMPG חקרו את נתוני השכר של כל המשתתפות בליגת האלופות בשנים האחרונות והראו שיש תקרה ברורה: אותן קבוצות ללא תקציב השכר עם מספר הקסם "200 מיליון", פשוט לא מצליחות לזכות בתואר - אפילו אם הן מגיעות לגמר. "משהו" חסר להן.
- מנצ'סטר סיטי מציגה: סגל השחקנים היקר בהיסטוריה
- המלך מריח את הישורת האחרונה של העונה
- הצלחה אנגלית בליגת האלופות היא בלתי נמנעת
ליברפול. מועמדת צילום: רויטרס אז לפי נתוני השכר שבידי אופ"א (נכונים לסוף העונה שעברה) רק ברצלונה (תקציב שכר 372 מיליון יורו), מנצ'סטר יונייטד (321 מיליון יורו), ריאל מדריד (307 מיליון יורו), צ'לסי (298 מיליון יורו), מנצ'סטר סיטי (294 מיליון יורו), פריז סן ז'רמן (298 מיליון יורו), ליברפול (281 מיליון יורו), באיירן מינכן (270 מיליון יורו) ויובנטוס (221 מיליון יורו) יכולות לזכות בליגת האלופות העונה. ארסנל, אם היתה בתחרות, היתה יכולה גם (263 מיליון יורו).
הקשר הזה בין כסף שמושקע בשחקנים להצלחה על המגרש אינו מפתיע. הקורולציה בין תקציב השכר לאיכות הקבוצה היא מוכחת על פי מספר מחקרים - בין השאר של סיימון קופר ופרופ' סטפן שימאנסקי, בו הם בדקו את כל התוצאות בפרמיירליג ובצ'מפיונשיפ מ-1998 עד 2008 ומצאו קורלציה ברורה ביותר בין תקציב השכר למיקום הקבוצות בטבלה.
על פי קופר את שימאנסקי - 89% מהמיקום של קבוצה כלשהי קשורים באופן ישיר לתקציב השכר שלה. על פי בדיקה של כריס אנדרסון ודיוויד סאלי בספר "The Numbers Game" - מעונת 2001/02 ועד 2011/12 תקציבי שכר השחקנים קובעים 81% מהמיקום הסופי של כל קבוצה בטבלה. לפי אנדרסון וסאלי קופר ושימאנסקי לא הביאו בחשבון שחלק מתקציב השכר הוא שכר המאמן - שיש לו השפעה של בין 10% ל-20% על מספר הנקודות שקבוצה יכולה להשיג. לפי KPMG נראה שגם בשביל לזכות בליגת האלופות צריך כסף רב. כסף מאפשר לקבוצה לרכוש את השחקנים הכי טובים והכי מתאימים וזה, כך נראה, תנאי בסיסי להצלחה בליגת האלופות. יש לציין שכסף מבטיח גם מאמנים איכותיים ויותר מזה, הוא גם מאפשר להביא את המאמנים הכי טובים ומאפשר השקעה גדולה יותר במעטפת.
ניימאר. כמה שלבים שווה? צילום: גטי אימג'ס .
2. מעטפת"המעטפת" היא לא משהו שהאוהדים רואים אבל היא, בעצם, התנאים בהם השחקנים עובדים והיא גם "המשהו אקסטרה" שקבוצה עושה וזה עוזר לה להשיג יתרון.
למשל, החוקרת מסטנפורד, שרי די. מאה (Cheri D. Mah) בדקה עד כמה שינה משמעותית להצלחה ספורטיבית ואחרי ניסוי על מספר קבוצות ספורט הראתה שיפור בביצועים של 13% בקרב ספורטאים שהוסיפו בין 3.5 ל-1.5 שעות שינה בלילה. 13%, לשם השוואה שווה ערך לההשפעה הממוצעת של סמים ממריצים. ולכן, קבוצות מסוימות מעסיקות ב"מעטפת" "מאמני שינה" בשביל לשפר את יכולות השינה של הספורטאים שלהן. קבוצות מסוימות מביאות את המזרנים שלהן למלונות כדי שהשחקנים יישנו טוב יותר על מזרן מוכר. שינה נהפכה מ"יתרון שולי" (marginal gain) ליתרון משמעותי. "המעטפת" אחראית לכך.
המעטפת אחראית גם ל"יתרונות שוליים", שהם יתרונות שאם מאגדים אותם עם יתרונות אחרים, הם הופכים ליתרון גדול. התפיסה הזו נפוצה בעיקר אצל קבוצות עם מעטפת מדעני ספורט, רופאים, תזונאים ואחראים על חדשנות. הם יצמצמו את הסיכויים לחטוף שפעת (7% מהספורטאים סובלים מסוג של מחלה בכל רגע נתון לפי בדיקה של הוועד האולימפי) על ידי דרישה לשטוף את הידיים, הם ימצאו את התזונה הכי מתאימה לחיידקי המעיים של הכדורגלנים, מה שיסייע לרמת הסוכרים בדם והם ידריכו את המאמן לגבי מספר הספרינטים האידיאלי לכל שחקן בכל זמן נתון. הכל כדי להוציא לפועל את הכישורים של השחקנים בזמן הנכון. בעונה שעברה, למשל, זינאדין זידאן השתמש בהרבה נתונים וסטטיסטיקות כדי לקבוע את הרוטציה שלו בין משחקי הליגה ולמשחקים בליגת האלופות. זה סייע לו להגיע למשחק הגמר כששחקניו שיחקו כ-7,370 דקות מפחות מאשר שחקני אתלטיקו מדריד - מה שסייע להם להיות "טריים" יותר בגמר ולנצח אותו.
3. כוכב(י) על
במגזין The Economist ניסו לברר מדוע שוערים לא שווים כמו שחקני התקפה. במגזין פנו לחברת הסטטיסטיקות המתקדמות The 21st Club שפיתחה מודל שמלמד כמה נקודות לעונה שחקן מסוים מוסיף לקבוצה ביחס ל"שחקן ממוצע". ליאו מסי, באופן לא מפתיע, התגלה כמי שתורם הכי הרבה נקודות (עם שערים, בישולים, פעולות חיוביות) לקבוצתו בעונה: כ-11.5 נקודות לעונה. התורמים הגדולים האחרים? לואיס סוארס (כ-9 נקודות), כריסטיאנו רונלדו (8.5), ניימאר (8.5), דה ברוינה (8), אלכסיס סאנצ'ס (6), פול פוגבה (6), אנחל די מריה (6), הארי קיין (6), רוברט לבנדובסקי (6), פיליפ קוטיניו (6), אדינסון קאבאני (6), דויד סילבה (6), סרחיו אגוורו (6). השוער הכי טוב, יאן אובלאק, תורם פחות מ-6. הוא אפילו לא בטופ 15 מבחינת תרומת נקודות ביחס לשחקן הממוצע. אגב, חלוץ ממוצע תורם 2 נקודות לעונה בעוד ששוער ממוצע 0.7 נקודות. בקיצור? כדי לזכות בתארים - ליגה או ליגת אלופות - צריך את השחקן שעושה את ההבדל. למי יש את הכי הרבה שחקנים כאלו העונה? והאם דווקא הכי כישרוניים הם אלו שעושים את ההבדל?
קרלס פויול. צריך אחד כזה כדי לזכות בתארים צילום: אי פי אי
4. קפטן
לפני 12 שנה סם ווקר, סגן עורך וול סטריט ג'ורנל ועיתונאי חוקר, התחיל לחקור מה הופך קבוצה ל"קבוצה גדולה" ומה הופך קבוצה גדולה לקבוצה היסטורית. הוא התחיל בניתוח 7,000 קבוצות במגוון ענפים ומכל השנים - אפילו משנות ה-80' של המאה ה-19. הוא חיפש מאפיינים דומים בקבוצות מוצלחות ואחרי הניתוחים, שיחות ועבודות הארכיון הגיע למסקנה שיש מאפיין אחד מאוד דומה ובולט בין כל הקבוצות הגדולות שנהפכו לשושלות דומיננטיות: האיש שמושך בחבל חזק יותר כשהוא בקבוצה. קפטן גדול.
בספרו The Captain Class ווקר טוען: "המרכיב החשוב ביותר בקבוצה שמצליחה להגיע לגדולה היסטורית זה הדמות והאישיות של השחקן שמוביל אותה. זה ברור לחלוטין אחרי שרואים שכשהקפטן עוזב, הקבוצה לא מצליחה לחזור לגבהים שהיתה בהם".
ווקר לא מבטל את חשיבות המאמן שקובע את הטקטיקה והאסטרטגיה אבל לטענתו ההיסטוריה מראה שמאמן מוצלח שמגיע לקבוצה בלי מנהיגות פנימית של השחקנים, לא יצליח בה.
מה שעוד מדהים מבחינת ווקר זה שלכל הקפטנים של 16 שושלות הספורט הגדולות בכל הזמנים לפי ווקר, היו מאפיינים ברורים וזהים:
כולם היו מאוד קשוחים בעלי יכולת התאוששות פיזית גבוהה וחוסן נפשי מרשים; הם עשו על המגרש את העבודה המלוכלכת וכפויית הטובה; הם כופפו את החוקים כמה שיותר מבלי לשבור אותם; - הם העניקו השראה ומוטיבציה על ידי מעשים ולא רק דיבורים; הם היו מאוד ברורים במסרים שלהם ובתקשורת עם שאר חברי הקבוצה; - הם תמיד שלטו ברגשות שלהם; היו להם אמונות חזקות ולא היה איכפת להם להיות 'שונים'.
כל שיש יותר "קפטנים" בקבוצה, שאפשר פשוט להגדיר כ"מנהיגים", ככה הסיכוי לנצח גדול יותר.
5. מזל
ד"ר דיוויד סומפטר, מתמטיקאי שחוקר כדורגל: "בערך 50% מהשערים נוצרים מטעות של היריב — בלם שמתבלבל, כדור שלא קופץ נכון וכו'. יצירת הזדמנויות רבות מעניקה יותר סיכוי לנצח, כי היא נותנת למזל אפשרות לשחק לטובתנו. זה מה שהמועדונים הטובים עושים: מייצרים עם כישרון ועבודה משותפת יותר הזדמנויות הבקעה. הנגיעה האחרונה, הבעיטה האחרונה, הן כל כך רנדומליות, עד שאי אפשר לשפוט הופעה של שחקן או קבוצה לפיהן. אם יש שלושה שערים בממוצע במשחק, אחד לפחות יהיה תוצאה של הכישרון של השחקן שכבש – ואלה חדשות טובות לקבוצות עמוסות כישרון. ועדיין, מתוך השניים האחרים אחד עשוי להיות מבוסס כישרון, אבל אחד, לבטח, יהיה מבוסס על מזל ומקריות. המשמעות היא שגם אם אתה משחק בקבוצה שיש בה פחות כישרונות, תהיה לך הזדמנות להבקיע שער ולשנות את כל המשחק. לכן כדורגל הוא עדיין המשחק המפתיע ביותר, כי קבוצה גרועה וחסרת כישרון יכולה להוציא איכשהו תיקו, או אפילו ניצחון, מול קבוצה עמוסת כישרונות".
בקיצור, כישרון על וקפטן זה חשוב אבל מזל, בשלב נוק-אאוט של מקסימום 7 משחקים, הוא קריטי לא פחות. אפשר לשאול את אברם גרנט וג'ון טרי.
6. להרגיש "טיפה מאחורה" או להרגיש שצריך להוכיח משהו.
באוניברסיטת פנסילבניה. שם פרופסור יונה ברגר ערך ניסוי שהראה כי אנשים שמרגישים שהם "קצת מאחוריי" מישהו בתחרות – הם בעלי סיכוי רב יותר לנצח מאשר הם "קצת לפני" מישהו.
בניסוי שערך, ברגר אמר לאנשים שהם מתחרים נגד אדם בחדר אחר בתחרות הקלדה מהירה. המנצח, על פי ברגר, יזכה בפרס כספי כלשהו. אחרי סיבוב אחד של "תחרות" הוא אמר למשתתפים בניסוי שהם בתיקו עם "היריב", קצת לפניו או קצת אחריו. מה שברגר ראה זה שרק האנשים שהיו "קצת אחריי" המתחרה שלהם הגבירו את קצב ההקלדה שלהם בצורה משמעותית בסיבוב השני. אלו שהיו "קצת לפני" הקלידו הרבה יותר לאט מאשר אלו שהיו "קצת אחרי". אלו שהיו בתיקו לא הראו שיפור משמעותי.
תופעה דומה חוזרת על עצמה ב-60,000 משחקי כדורסל שנבדקו. על פי הסטטיסטיקות על כל נקודה שקבוצה מובילה במחצית, סיכוייה לנצח עולים ב-7%. כלומר, אם קבוצה מובילה במחצית ב-3 נקודות, יש לה 7% יותר סיכויים לנצח מאשר קבוצה שמובילה בשתי נקודות. עם זאת, קבוצות שהיו בפיגור נקודה אחת במחצית – היו בעלות סיכוי גדול יותר לנצח מאשר הקבוצות שהובילו בנקודה. "אנשים שמרגישים שהם רק קצת מאחוריי מישהו עובדים קשה יותר מאנשים אחרים", אומר ברגר. "זה עניין אנושי. הגענו למסקנה שאנשים מתאמצים יותר אם הם רואים שהם יכולים לעקוף מישהו שנמצא קצת לפניהם".
Chip on the shoulder זה ביטוי באנגלית על שחקנים שמשחקים עם משהו להוכיח. ספורטאים עם משהו להוכיח, הם ספורטאים שאתה רוצה בקבוצה שלך. חישבו רגע על המלך של ליגת האלופות בשנים האחרונות, כריסטיאנו רונלדו. בליגת האלופות הוא בשיאו. אולי בגלל שמישהו, שחקן ברצלונה מסוים, גורם לו להרגיש "קצת אחרי".
פפ גווארדיולה. יצליח להרגיע? צילום: רויטרס 7. מאמן שלא מלחיץ
"שחקנים לא צריכים להיות עם יותר מוטיבציה לקראת משחקים גדולים" כתב קרלו אנצ'לוטי בספרו, "לא צריך להלהיב אותם, ההפך, צריך להרגיע אותם". אנצ'לוטי, עם הגישה הזו, זכה בשלושה גביעי אירופה. קבוצתויו מעולם לא הציגו איזשהי טקטיקה מפתיעה או סגנון מובהק - אלא בעיקר הסתמכו על הקשרים האנושיים של אנצ'לוטי עם שחקניו ושחקניו עם חבריהם לקבוצה. רוגע ופשטות יכולים להיות הרבה יותר יעילים לקבוצה מההכנה הכי מדוקדקת בעולם. ואם על פי מחקרים, מאמן יכול להוסיף עד 20% נקודות ליגה, במספר מצומצם של משחקים. מאמן "יוזם" מאוד שעושה שינויים שלא מתאימים לקבוצה (סטייל פפ גווארדיולה והוצאת תומאס מולר מההרכב בחצי גמר ליגת האלופות) יכול לפגוע בקבוצה שלו ובניגוד לליגה - הרבה יותר קשה לתקן. אגב, תחושת רוגע יכולה להגיע גם מחברים לקבוצה. על המגרש וגם מחוצה לו. ויקטור ואלדס, למשל, הרגיע את חבריו לקבוצה לקראת גמר ליגת האלופות עם מגוון חיקויים שלהם ושל דמויות בכדורגל הספרדי.
8. השראה
מאמן גם אחראי על רגעי השראה, שיכולים לסייע לעזור לשחקן להוציא את המיטב שלו. על בלה גוטמן, שזכה בשני גביעי אירופה עם בנפיקה, היו אומרים שהוא יכול לגרום לכל שחקן להרגיש 2 מטר גובה כשהוא עולה על המגרש בזכות כמה מחוות ומסרים פשוטים. "ישבנו במחצית בחדר ההלבשה והם הובילו עלינו. אבל אז גוטמן הלך לכל אחד מאיתנו ואמר לו משהו" סיפר ז'ואו מריו, שחקן בנפיקה, שניצחה את ריאל מדריד בגמר 1962. "ואז עמד מול כולם ואמר 'אתם הולכים לנצח את ריאל מדריד כי אתם צעירים והם לא'. וכשעלינו למחצית השנייה זה בדיוק מה שהיה". תפקיד המאמן הוא לא להיות "מוטיבטור" אלא להדריך ולסייע לשחקניו לנצח על המגרש ומחוצה לו. ולעיתים, ברגעים חשובים במיוחד, הוא גם צריך להיות זה שיגרום לשחקנים להרגיש 2 מטר גובה לפני שהם עולים למחצית החשובה בקריירה שלהם.
9. תרבות מועדון
“תרבות אוכלת אסטרטגיה לארוחת בוקר” –אומר פיטר דרוקר, אחד מהיועצים הארגוניים המשפיעים ביותר בעולם העסקי. קשה להעביר בדיוק מה זו תרבות אבל כל אוהד ריאל מדריד יודע מה זה "מדרידיסטה" והערכים שהמילה הזו סוחבת עימה. גם כל אוהד ניו אינגלנד פטריוטס יודע מה זה הביטוי "do your job" ולמה הוא כל כך מהותי בתרבות של המועדון. לכן גם כולם כאן בישראל יודעים מה המשמעות של "מכביסט" - אפילו מבלי לדעת את ההגדרה המילונית של המילה.
תרבות זה עניין חמקמק אבל תרבות היא כנראה ההבדל בין קבוצה גדולה לקבוצה בינונית או קטנה. ואם תהיתם מדוע יש קבוצות עם "הכל" אבל הן לא יכולות לזכות בתואר, אז ייתכן מאוד שזה קשור לעניין תרבות המועדון.
ססק פאברגאס, קפטן ארסנל לשעבר הסביר היטב מה זו תרבות מועדון כשסיפר מדוע עזב את ארסנל לטובת ברצלונה. "בארסנל היתה את התחושה הזאת שאם מנצחים זה נהדר, אבל אם לא... אנחנו צעירים מדי, או תמימים מדי, אבל הכל בסדר. שום דבר לא קרה. במועדונים הגדולים באמת קיים לחץ שמחייב אותך לרצות לנצח כל משחק - אבל לא בארסנל. שם הפסד מתקבל ב-No pasa nada, הכל בסדר".
תרבות נשמרת ומתחזקת על ידי אנשים שגדלו או חיו מספיק זמן בתוך התרבות. אוהדים גם משמרים את התרבות. שחקני בית הם "ילדים של התרבות". הם ה-DNA של המועדון. כך צריך להיות גם עם מאמנים ועובדים אחרים של המועדון. ככל שהתרבות עמוקה יותר והזיכרון הניהולי ארוך יותר, ככה היא יכולה לגבור על כל "אסטרטגיה" שמנגד. ולכן, באיזשהו מקום - לליברפול, אלופת אירופה חמש פעמים, יש סיכוי גדול יותר לזכות באליפות אירופה מאשר מנצ'סטר סיטי או פריז סן ז'רמן, שצריכות עוד קרוע זוג נעליים אירופאיות לפני שיחשבו למועמדות אמיתיות.
