המאמן שנופל בין התדמית שלו למציאות
שון דייץ' הוא מאמן אדיר ופסיכולוג מצוין שבשל המראה שלו, בגלל הלאום שלו והקריירה שלו, אף פעם לא יקבל צ'אנס לאמן קבוצה גדולה
שון דייץ', מנג'ר ברנלי, היה בלם קשוח בליגות הנמוכות של אנגליה. ב-1997 הנהיג את צ'סטרפילד מהליגה השלישית לחצאי גמר הגביע וגביע הליגה - במה שהיה שיאו ככדורגלן. לאחר יותר מ-230 משחקים במדיה התחיל במסע לא מלהיב במיוחד בין בריסטול סיטי, לוטון טאון, מילוול, ווטפורד ונורת'המפטון. תמיד היה בלם אנגלי קלאסי של הליגות הנמוכות.
קראו עוד בכלכליסט:
- שינוי תרבותי של ממש בכדורגל האנגלי. זה יגמר בזכייה במונדיאל?
- "הכסף בפרמיירליג הוא בעיה טקטית"
- נפש חולה בגוף בריא
מאמנים כמוהו, שגדלו בליגות הנמוכות והגיעו על לפרמיירליג, למשל רוברטו מרטינס או ברנדן רודג'רס, קיבלו צ'אנסים בקבוצות בינוניות/גדולות - אבל דייץ', כך נראה, לא יקבל הזדמנות כזו בקרוב. צילום: רויטרס מה שרבים לא יודעים זה שדייץ' בכלל גדל במחלקות הנוער של נוטינגהאם פורסט כקשר התקפי זריז ויצירתי. ולמרות שזה לא נראה ככה - כי הוא ג'ינג'י קירח וקשוח עם לוק של פועל במפעל מתכת בשפילד - הוא גדל להורים ממעמד הביניים והוא עצמו אבא רגיש שהולך עם הבת להחליק על הקרח ומעודד את הבן לשחקן טניס מאחר שאימו מאמנת טניס.
בהרבה מובנים, התדמית שלו קשורה בעיקר לאיך שהוא נראה והיא לא מאפשרת לרבים לראות בו מאמן מתוחכם, שחקן יצירתי לשעבר, שמצליח הרבה מעבר למצופה עם קבוצה בעלת משאבים מצומצמים. מבחינת רבים הוא מעיין רס"ר קשוח עם קול עמוק ומפחיד - אולד סקול שמכתיב לשחקניו לשחק כדורגל זוועתי. אולי אם היה נשאר קשר יצירתי עם רעמת שיער ג'ינג'ית היה מסתכלים עליו טיפה אחרת.
הוא עלה מהנוער של נוטינגהאם פורסט לקבוצה הבוגרת כקשר יצירתי. את הקבוצה אימן אז בראיין קלאף, אחד מהמאמנים האנגלים המוצלחים בכל הזמנים, שהוביל את דרבי קאונטי לאליפות היסטורית ואת נוטינגהאם פורסט לשתי אליפויות אירופה. דייץ' עלה לבוגרים כקשר ג'ינג'י 1.70 מטר ואסימון אבל תוך שנה צמח ביותר מ-13 ס"מ ו-12 ק"ג. אז שבר את הרגל שלו ומאז הוא לא יכול לכופף אותה כמו שצריך. התנועה המוגבלת ברגל מנעה ממנו להיות השחקן היצירתי שהיה, אבל האישיות החזקה וחוכמת המשחק שלו איפשרו לו להישאר בכדורגל מקצועי כבלם.
כמאמן שאב השראה ממאמנו בפורטס, קלאף, ולמד את המקצוע בקורסים רבים והשתלמויות רבות, אבל את האישיות שלו עיצבו הליגות הנמוכות באנגליה. את ההישגים שלו כמאמן עם ברנלי - עלייה לפרמיירליג, ירידה מהפרמיירליג, עלייה חזרה לפרמיירליג, הישארות בפרמיירליג, מקום 7 בפרמיירליג העונה - עשה עם תקציב קטן מאוד יחסית ליריבות. והוא ממשיך לעשות זאת עם כדורגל קולקטיבי מרשים מאוד של שחקניו, רובם לא שחקנים שהיו יכולים להצליח בפרמיירליג מחוץ למערך של דייץ'.
כנראה לא יקבל צ'אנס
מאמנים כמוהו, שגדלו בליגות הנמוכות והגיעו על לפרמיירליג, למשל רוברטו מרטינס או ברנדן רודג'רס, קיבלו צ'אנסים בקבוצות בינוניות/גדולות - אבל דייץ', כך נראה, לא יקבל הזדמנות כזו בקרוב.
"הוא עשה עבודה נפלאה עם ברנלי" אמר עליו ג'יימי קארגר, בלם ליברפול לשעבר בתוכנית סיכום מחזור הפרמיירליג, Monday Night Football. "אבל מבלי לבקר אותו, סגנון הכדורגל של ברנלי עשוי להרחיק קבוצות גדולות ממנו. הוא סובל מתווית של מנג'ר שמכתיב כדורגל ישיר - ולא משנה איזו עבודה טובה הוא עושה. אברטון צריכה לעשות הכל כדי להשיג אותו אבל הם לא עושים זאת. ליברפול הביאה את רודג'רס בגלל איך שסוונסי שיחקה, אברטון הלכה על מרטינס בגלל איך שוויגאן שיחקה, אבל אחוז הניצחונות שלהם היה זהה לשל דייץ' בברנלי. אז למה דייץ' לא מקבל עבודה בכירה?".
שוב, זה חוזר לכך שאנשים, ככל הנראה, שופטים את הקנקן, לא את התוכן.
בספרו הפנטסטי של מייקל קלווין על מאמני כדורגל, Living on the Volcano: The Secrets of Surviving as a Football Manager, דייץ' מקבל פרק בו הוא פוצח במונולוג נהדר על העבודה שלו, הערכים שלו ומה שעשה בקריירה שלו.
הנה חלק מתורגם מהמונולוג הנפלא הזה - מהספר המאוד ממולץ לקריאה - שמאפשר להבין טוב יותר מה יש בתוך הקנקן הג'ינג'י הזה, שון דייץ'.
"אתם מסתכלים עליי, רואים את הקריירה שהיתה לי וחושבים שהייתי כדורגלן משוגע אבל רק פעם אחת הורחקתי בכל הקריירה שלי בכרטיס אדום - כשהייתי בן 36. אף פעם לא הורחקתי בגלל צהובים, שלושה צהובים זה הכי הרבה צהובים שקיבלתי בעונה אחת. עכשיו, או שהייתי השחקן הרשע הכי חכם בעולם או שפשוט הייתי הוגן, די קשוח והיתה לי שפת גוף שמראה שאני רציני. הייתי קשר יצירתי כילד, מוסר טוב. הליגות הנמוכות הפכו אותי למה שאני כי הייתי צריך ללמוד להילחם. הם היו יותר ברוטליים מאשר הם עכשיו - אני יכול להבטיח לכם את זה. אבל אנשים רואים את התפיסה שלהם, לא רואים את העובדות. כשעזבתי את ווטפורד התחלתי לעשות פאנלים בסקיי. מאוד מהר דברים התחילו להשתנות. אני לא רוצה לנשק את עצמי בתחת אבל אנשים פתאום התחילו להגיד 'רגע, יש יותר לג'ינג'י הסקינהד הזה מאשר מה שחשבנו. הוא מגיע עם כמה מחשבות מעניינות על המשחק. הוא חושב'. הכוח שיש לתקשורת הוא אדיר. אנשים רואים איך אתה אומר דברים. הם רואים את האותנטיות שלך ושאיכפת לך. אני משתמש בביטוי 'לראות דרך הרעש'.... יש כל כך הרבה דברים שקורים מחוץ למועדון. התקשורת מדברת, יש אתרי אינטרנט, יש תפיסות נכונות נגד תפיסות לא נכונות, יש עובדות נגד שקרים. העבודה שלי כמאמן זה לראות מעבר לכל זה ולעיתים להביט מעבר לתוצאות. אנחנו האנדרדוגים הגדולים ביותר בתולדות הפרמיירליג - לא היינו יכולים לרכוש אף שחקן פרמיירליג מנוסה או מוכר כי מבחינה פיננסית לא התקרבנו בכלל לדרישות שלהם. לשבעה מועדוני צ'מפיונשיפ היה תקציב שכר גדול יותר ממה שהיה לנו בפרמיירליג...."
"כשבעונה הראשונה בפרמיירליג לא ניצחנו את 10 המשחקים הראשונים שלנו אחד מהכתבים שאל אם אי פעם ננצח משחק... אמרו שלא ננצח שום משחק - אבל צריך להסתכל מעבר לרעש. אני מסתכל על ההופעות של השחקנים, אני מסתכל בניתוחים סטטיסטיים, אני מסתכל על העובדות. אני צריך להיות מוטיבטור, מארגן, אמפתי לבעיות אישיות של השחקנים, חזק מבחינת פסיכולוגית. אני צריך להיות מפתח, חדשני - אבל אני לא ממציא את הגלגל כמובן. המשחק הזה, כדורגל, קיים כבר 150 שנה, אז אתה לא הולך להמציא שום טקטיקה, לא הולך להמציא איזו מגמה ארגונית. הכל נעשה לפנייך. כן, אנשים מיתגו את זה מחדש, ארזו אותו מחדש - מכרו אותו מחדש. אבל העבודה שלי היתה לדאוג למועדון. מאמנים אחרים היו אומרים לי 'למה אתה לא יוצא החוצה וקונה עם כל הכסף שאתה יכול לקנות אבל לא חינכו אותי ככה. אבא שלי היה איש שבנה עסקים. הוא אמר לי שאי אפשר לסכן ככה את מה שבנית. האם אתה הולך לזרוק את כל הכסף שלך בשביל להיות בפרמיירליג ואז לקוות שבעוד שנתיים תהיה חייב למוכר מישהו כדי לשלם את חשבון החשמל. תאמין לי, אף אחד לא יקנה את ברנלי, אין כאן שוגר דאדיז. הבעלים עשירים אבל לא עשירים מספיק כדי לתחזק הפסדים אדירים בפרמיירליג. המועדון צריך לעבוד בצורה ראליסטית. אני לא יכול לבקש משהו שהם לא יכולים לתת לי ואני יודע את זה, השחקנים לא יכולים לדרוש לעשות משהו אחר והם יודעים את זה. זה לא היה עובד אחרת אם כל אחד היה הולך למקום אחר."
דייץ' ממשיך: "אני עובד קשה על הכל. ככה גדלתי. אם העבודה שלי היתה לנקות את הרצפה, אז צריך לוודא שהרצפה שאתה מנקה תהיה הכי נקייה שאפשר. אם העבודה שלך לצבוע את הגדר, תצבע אותה כמו שצריך. אם העבודה שלך היא להצטייין בבית ספר, אז אתה פשוט עושה את כל מה שאתה יכול בשביל זה. על זה הקבוצה שלי בנויה. על כבוד, כנות, תשוקה, רצון, דרישות שלי מהם, דרישות שלהם מעצמם, גאווה - דברים שאולי 'לא באופנה' כרגע אבל אני מרגיש חזק מאוד לגבי הדברים הללו".
דייץ', למרות שהוא נראה כמו מישהו שיכול לרצוח מישהו שידבר איתו על כדורגל במושגים מעולם הפסיכולוגיה, הוא אחד מהמאמנים הכי מתקדמים בכל הקשור להבנת השחקן ברמה הפסיכולוגית - תוצאה של לימודים קשים וארוכים שהוא העביר את עצמו. "לפי מחקרים פסיכולוגיים, אחרי 4 שניות בפגישה עם מישהו כבר גיבשת סוג של דעה עליו. אפילו מבלי לדבר" הוא אומר. "אז זה יהיה הוגן להגיד שמי שהיה שנים בכדורגל יכול להרגיש את חדר ההלבשה המלא בכדורגלנים בצורה טובה. אפשר לחוש אתה מה שקורה בחדר, להריח את זה. עם מעט שיחות, צפייה מהצד והקשבה - אתה ישר תזהה את המנהיגים, את אלו שהולכים אחריהם, את האלפא. אתה תזהה את מי שמזויף, הזה שחושב שהוא זכר אלפא אבל ברגע שאתה מגרד קצת את השטח, אין שם כלום... וזה אחד מהאתגרים הגודלים ביותר של אימון - כי הכל השתנה. אתה צריך לרכך אגואים, להיפטר מאג'נדות, לגרום להם להבין שקבוצתיות תפתור בעיות. אני מוכר את זה לשחקנים כל הזמן. כשהקבוצה מצליחה, אפילו אם אתה לא משחק, מסתכלים עלייך אחרת".
דייץ' מזכיר את קלאף בדבריו. "זו אומנות להעביר את האינפורמציה כמו שצריך בחדר ההלבשה. צריך לדעת להעביר את האינפורמציה בצורה שהיא תיאטרלית במעט, אבל אמינה. צריך לדעת לקצר לפעמיים ולהתעכב על משהו ברגעים מסוימים. בראייף קלאף היה הכי טוב בזה בעולם. הוא היה יכול להעביר הכל בצעקות קצרות, או בדרכים המפתיעות ביותר. זה לא תמיד היה עניין טקטי, זה היה גם עניין של תחושה, של טיימינג, של אהבה, של שנאה, של כוח, של כעס".
והכי חשוב מבחינת דייץ'? כנות.
"אם אתה הולך למרוח אנשים בבולשיט, אתה תצטרך לזכור את כל הבולשיט שמרחת. אם אתה הולך להיות כנה ואמיתי איתם, אתה לא צריך לזכור שום דבר - בגלל שאמרת מה שחשבתי. בגלל זה אני לא אדרוש כנות ואותנטיות מהשחקנים שלי מבלי להגיש להם כנות ואותנטיות. אני לא עושה ספינים. אני לא מנסה 'זווית' איתם. אני אמיתי איתם".
ואולי זו הבעיה העיקרית של דייץ' בעולם האימון המודרני בו כל מאמן צריך גם תדמית, שלעיתים הוא ישפט לפיה ולא לפי מה שהוא משיג. אולי אם דייץ' היה נראה אחרת, מדבר אחרת, מגיע מלאום אחר - אולי היה זוכה ליותר כבוד מהכדורגל. אולי כבר היה באברטון, או ליברפול או ארסנל.
