קולצ'ר פוטבול קלאב

פרובינצית יאמטלנד (Jämtland) נמצאת במרכז שבדיה. מבחינת שטח, היא בגודל של בלגיה - אך מבחינת אוכלוסיה יש בה פחות אנשים מאשר חולון: 112,717 אנשים שרובם בעיר היחידה במחוז, אוסטרסונד - העיר ה-24 בגודלה בשבדיה.

"הבעיה היתה שחלק מהאוהדים חשבו שזה בולשיט והעיתונאים באזור אמרו 'זה זבל, אתם צריכים להתאמן, לא להתעסק בהצגות'. אבל כשהוצאנו כרטיסים להצגה של הקבוצה - האוהדים ממש רצו לראות את זה" צילום: רויטרס

אוסטרסונד משווקת כבר שנים כ-Vinterstaden, עיר חורף, בה מקיימים פעילויות מאורגנות של ספורט חורפי - קרוס קאנטרי וסקי. בנו שם אפילו אצטדיון סקי - בו אירחו מספר אליפויות בינלאומיות בענפי ספורט חורפיים. מבחינת כדורגל, ובכן, הקבוצה בעיר - ובעצם הקבוצה של האזור כולו הוקמה ב־1996 ובילתה בעיקר בליגות הנמוכות בשבדיה. אף אחד לא ממש הכיר את Östersunds FK והאצטדיון שלה, יאמטקראפט, היה די ריק בכל משחק. וכל זה השתנה ברגע שבמועדון החליטו שהשחקנים ירקדו את אגם הברבורים של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, לצייר ציורים למען מהגרים, להרים הצגות והפקות אומנות. כיום הקבוצה בצמרת הליגה השבדית, זוכת גביע ומתחרה בשלב הבתים של ליגת אירופה.

אז מה קרה שם?

לאסה לאנדין, הג'נרל מנג'ר של הקבוצה, היה איתה מתחילת דרכה - כאשר שלוש קבוצות מהאזור התאחדו לקבוצה אחת. "ב-2010 החלטנו שאנחנו צריכים להיות בליגה הראשונה - אז מה שעשינו זה מה שעושים בדרך כלל - השקענו הרבה מאוד כסף באופן יחסי להיסטוריה של המועדון כדי להגיע לשם" מספר לאנדין. "זה היה אסון. ירדנו מהליגה השלישית לליגה הרביעית וכולם חשבו שזה הסוף של המועדון הזה. ישבנו אחרי העונה הזו ודיברנו. הבנו שאנחנו בדיוק כמו כל המועדונים - שום דבר לא מייחד אותנו. אנחנו סתם מועדון משעמם במרכז שבדיה. כולם הסכימו שחייבים לעשות משהו אחר לחלוטין.".

צריך לדבר עם האו"ם

אז מה עשו באוסטרסונדס? "זה נשמה קצת מגוחך וטיפשי, אבל דבר ראשון שעשינו זה החלטנו שצריך לדבר עם האו"ם. לאזור שלנו הגיעו הרבה פליטים, בעיקר מאריתראה. התפיסה היתה שצריך להשתמש במשאבים שמועודנים אחרים לא משתמשים בהם - ואותם מהגרים הם רק חלק מהמשאבים שהחלטנו להשתמש בהם. זה פתח לנו את הראש והחלטנו ש'גיוון' זה משאב שלנו באזור ואנחנו הולכים עליו. החלטנו עוד כמה דברים: 'אנחנו נעבוד עם כל בנאדם שיכול לתרום למועדון', 'אנחנו נחסל לחלוטין את כל 'תרבות מצא את האשם', והחלטנו לשחק כדורגל לא שבדי - כדורגל שמבוסס על החזקה בכדור ולחץ, בסגנון ספרדי/גרמני. ההחלטה הכי חשובה היתה להיכנס לעולם התרבות".

מה המשמעות? "רצינו לגשת לכדורגל בזווית מעט שונה. רצינו שהשחקנים יחוו משהו אחר. אז הבאנו את השחקנים ואת הצוות הניהולי והמקצועי לפגישות עם מוזיקאים, מוזיקאים, סופרים - כדי שיסבירו קצת על התהליכים היצירתיים שהם חווים. היו סדנאות יפות והכל".

ואז החליטו שם לשדרג את החוויה בשביל לשפר את הכדורגל. "הפחד הכי גדול של אנשים זה לעלות על במה ולדבר או להופיע" אומר לאנדין. "אז אמרנו, בוא נעשה את זה - נתחיל עם זה. נהפוך את השחקנים שלנו ואת הצוות שלנו לאנשים טובים יותר. אולי גם נשתמש ביכולות הללו במגרש - כי בסופו של דבר, כולם רוצים לנצח. אז מה שעשינו זה לעשות הצגה. הקבוצה הבוגרת היתה אחראית ל-45 דקות, קבוצת הנוער היתה אחראית ל־45 דקות והצוות הניהולי/משרדי היה אחראי ל־45 דקות. הגיעו מורים למשחק ותסריטאים ולימדו אותנו איך לכתוב הצגה ולשחק."

היו התנגדויות - בתוך הקבוצה וגם מחוצה לה. "חלק מהשחקנים לא הבינו מה אנחנו רוצים - אבל עשו את זה בסופו של דבר. ונהנו מזה. הבעיה היתה שחלק מהאוהדים חשבו שזה בולשיט והעיתונאים באזור אמרו 'זה זבל, אתם צריכים להתאמן, לא להתעסק בהצגות'. אבל כשהוצאנו כרטיסים להצגה של הקבוצה - האוהדים ממש רצו לראות את זה. ובמהלך ההצגה - זה הרגיש כמו ניצחון במשחק. זו היתה תחושה של אנחנו עושים משהו שאנחנו יצרנו, שהעזנו לעשות משהו אחר, משהו שלא חשבנו שאנחנו יכולים לעשות. גדלנו כבני אדם - וזה הכי חשוב. זה עזר לנו במגרש. לא היינו עושים את זה אחרת".

אוסטרסונד בהופעה. "הפחד הכי גדול של אנשים זה לעלות על במה ולדבר או להופיע. אז אמרנו, בוא נעשה את זה - נתחיל עם זה. נהפוך את השחקנים שלנו ואת הצוות שלנו לאנשים טובים יותר"

כוחו של גיוון ואגם הברבורים

זה הפך לקטע של המועדון. אירוע תרבותי של סוף השנה שהקבוצה והמועדון עושים עבור הקהל. אחרי התיאטרון, הקבוצה כתבה ספר ביחד ("זה היה קשה, חלק מהשחקנים לא קראו שום דבר מאז הבית ספר" אומר לאנדין), ואז אנשי המועדון למדו לצייר ועשו תערוכה בגלריה מקומית - כל התמונות נמכרו והכסף הועבר לצדקה. התמונות היו על "כוחו של גיוון" - שילוב מהגרים, פליטים והקהילה ההומו-לסבית בחברה השבדית. "לקחנו עמדה ברורה לטובת גיוון בחברה" אומר לאנדין. בעונה האחרונה - הקבוצה התאמנה על הופעת בלט - אגם הברבורים של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי לא פחות. "הבלט ממש עובד על שרירים חדשים - זה היה ממש קשוח" מסביר לאנדין. "היינו צריכים לדחות את ההצגה בשביל שלא נפגע בסיכויים שלנו במגרש. ההצגה היתה מלאה. היח"צ היה אדיר. היו עלינו מאמרים בכל מקום בשבדיה וגם בעולם. והערכים שלנו כמועדון התחילו להיחשף ליותר ויותר אנשים - שזה היה מצוין כדי להביא ספונסרים חדשים וגם אנשים למגרש. 10% מהאוכלוסייה של האזור מגיעה למשחקים שלנו. יותר מ־8,000 איש באצטדיון. אנשים גאים במועדון, ובמה שהוא מייצג - העיר, המחוז. האצטדיון מלא במשפחות - יש לנו באצטדיון את שיעור הנשים המבוגרות הכי גבוה בכדורגל השבדי. והאוהדים מאחורינו - אפילו אם הם לא אוהבים כדורגל בהכרח וזה כי המועדון הזה מייצג משהו אחר לחלוטין מהמועדונים האחרים שהם מכירים. מועדון שהשחקנים שלו רוקדים בלט, מציירים וכותבים. מחלקים כרטיסים למהגרים ולפליטים, עומדים על שלהם ומחזקים את הערכים שלהם".

דניאל קינדברג, היו"ר של אוסטרסונדס, היה קצין בצבא השבדי ושירת בבוסניה ובקונגו. הוא אומר שהמצבים הקיצוניים שחווה שם סייעו לו להגיע למסקנה שהמועדון כדורגל שהוא היו"ר שלו צריך להיות הרבה יותר ממועדון כדורגל. "אף אחד לא יורה על מגרש הכדורגל" הוא אומר.

הארי פוטר

מי שמאמן את הקבוצה לאורך התהליך מאז 2011 הוא שחקן אנגלי בליגות הנמוכות לשעבר, גראהם פוטר. המאמן בן ה-42 התחיל את הקריירה שלו באימון באוניברסיטאות של האל ולידס וגם היה יועץ של נבחרת הכדורגל נשים של גאנה. אבל שנא את התרבות בכדורגל האנגלי בה "כולם צועקים על כולם". קינדברג אומר שפוטר הוא טקטיקן גדול ("הכי טוב בשבדיה") אבל מה שמיוחד בו זו היכולת לפתח את השחקן ואת האדם - ביחד עם המועדון. פוטר הגיע למרכז שבדיה בזכות גראהם אחר, גראהם ג'ונס - עוזר מאמן בוויגאן ואברטון לשעבר, שהתחבר לקינדברג באופן מקרי במהלך מחנה אימונים שהקבוצה שלו ניהלה בשבדיה. כשהמועדון היה בליגה הרביעית קינדברג ביקש מג'ונס שימליץ לו על מאמן עם גישה שונה, תואר באוניברסיטה (מדעים חברתיים) וכזה שיהיה מוכן לעבור עם המשפחה למקום מושלג וקר. "לא היינו יכולים לעשות את מה שאנחנו עושים בלעדיו" אומר לאנדין על פוטר. "בשביל להיות מאמן של קבוצת כדורגל שרוקדת בלט ומציירת ציורים צריך מנהיגות שונה, יצירתיות, אינטלגנציה אנושית וחום אנושי שלהרבה אנשי כדורגל אין".

מה ההצגה הבאה? הצגה שתוקדש בני העם היושב בלפלנד שנמצאת בצפון סקנדינביה - ה"סאמים". "אנחנו רוצים לפתוח את העיניים לאנשים לגבי הסאמים" אומר לאנדין. " זה לא קל אבל אנחנו מראים שהערך של ידע הוא שדרך ידע אתה יכול להבין יותר טוב יותר את האנשים שנמצאים בקרבך". ומה המטרה הספורטיבית? "להיות אלופי שבדיה. ואחר כך להגיע לליגת האלופות - את מה שאנחנו עושים, אנחנו עושים כדי שיסייע לכדורגל שלנו, לא יפריע לו".