מלארי בירד ללברון ג'יימס ב-10 סיפורים
ניתן רק לדמיין לאילו רמות כדורסל מוחו של לארי בירד היה יכול להגיע אם גופו היה מקבל את היחס וההשקעה שגופו של לברון מקבל. בינתיים, הסיפור של השניים מלמד אותנו על השינוי האדיר שעברה ליגת ה-NBA והספורט המקצועני
1. לארי בירד נולד במדינת אינדיאנה בעיירה הקטנטנה ווסט באדן, שהיא פרבר של פרנץ' ליק - עיירה קטנה בעצמה המונה 2,000 איש.
הוא היה הילד הרביעי מתוך ששת ילדיהם של ג'ו וג'ורג'יה בירד. ג'ו היה חייל הלום קרב ממלחמת קוריאה, שעבד כפועל בניין של קבלן ובילה תקופות ארוכות כשהוא מחוסר עבודה. אימו עבדה במסעדה כדי להוסיף הכנסה.
- NBA - כבר לא ארץ לגבוהים
- הרוקיס ב-NBA: מעריצים את לברון ג'יימס, לא מתלהבים מסטפן קארי
- טירוף ב-NBA: כולם רודפים או לא רודפים אחרי גולדן סטייט ווריירס
לארי בירד. נחשב לאחד מ-10 השחקנים הגדולים בכל הזמנים צילום מסך: יוטיוב המשפחה גרה בבית סמוך למסילות הרכבת. כשהרכבת עברה הבית היה זז, ולעיתים חלקים ממנו היו נשברים. החורף היה קר מאוד והקיץ חם מאוד. ג'ו, אבי המשפחה, היה מבלה שעות על גבי שעות בבר המקומי כדי לשכוח ממה שראה בצפון קוריאה. הוא היה שותה הרבה וחוזר הביתה שיכור - פעמים רבות רק כדי לריב עם ג'ורג'יה. מערכת היחסים של ההורים נגמרה בגירושין כשלארי היה בתיכון.
כדי לברוח מהמציאות שנולד אליה, לארי הצעיר היה אובססיבי בקשר לכדורסל. לפני שהלך לבית הספר בבקרים, נהג לזרוק כדור לסל הסמוך לביתו 200 פעמים - בעיקר כדי לשכוח את הערב הקודם, והיה מבלה שעות על גבי שעות במגרש.
למרות שאביו היה מובטל ואלכוהוליסט, הוא העביר ללארי שיעור לחיים: "עבוד קשה. אפילו כשאתה פצוע, אפילו כשאתה לא יכול - אתה חייב לעבוד".
בגלל מצבו הכלכלי, ג'ו לא היה יכול לוותר על עבודות - אפילו אם הוא היה פצוע או חולה. בספרו "Drive" לארי בירד סיפר על סוף שבוע אחד בו ג'ו היה בבית וטיפל במה שנראה כמו רגל שבורה. ביום שני, כשהיה צריך לחזור לעבודה, לארי עזר לאבא שלו לשים מגף עבודה על רגל שהייתה שחורה ונפוחה לחלוטין, ו ג'ו צלע לעבודה למרות הכאבים העצומים. החינוך עבר, ולארי בירד שיחק כשהוא פצוע על בסיס קבוע בקריירת ה-NBA. כולל עם גיד אכילס קרוע, אצבעות שבורות, זעזוע מוח, אף שבור ובעיות גב קשות.
2. כשלארי היה בן 18, ג'ו לא הצליח לשלם את המזונות יותר. בלי עבודה, פצוע, הלום קרב ולבדו - בלי ילדיו או זוגתו - ג'ו התקשר לג'ורג'יה, הודיע לה בטלפון שהיא לא צריכה לדאוג יותר לכסף כי היא תקבל דמי ביטוח, ניתק את הטלפון וירה לעצמו בראש.
ג'ו התאבד והותיר את לארי לבדו לפני אחת מההחלטות החשובות שקיבל בחייו: לאיזה קולג' ללכת. לארי בחר ללכת לאוניברסיטה של אינדיאנה כדי להתאמן אצל בובי נייט, אך מות אביו, כמו גם האווירה החדשה, האנשים החדשים והמחסור במזומנים גרמו לו לחזור הביתה לפרנץ' ליק.
הוא עזב את הלימודים והתחיל לעבוד כפועל זבל של העירייה כדי לסייע לאימו. "אהבתי את העבודה הזו", סיפר. "היא הייתה בחוץ, הייתי עם חברים. זה היה להרים את הזבל, לנקות. הרגשתי שאני עושה משהו. כמה פעמים אתה מסתובב ברחובות ואומר לעצמך 'למה לא מנקים את הרחוב', 'למה לא מתקנים את זה' - אז לי הייתה את ההזדמנות לעשות זאת. הייתה לי הזדמנות לשפר את הקהילה".
לארי בירד היה יכול להישאר איש זבל בפרנץ' ליק, אינדיאנה, אלמלא ביל הודג'ס מאוניברסיטת אינדיאנה סטייט - הקטנה מאוניברסיטת אינדיאנה. הודג'ס שכנע את בירד לוותר על החלום לאסוף זבל ולנסות חלום אחר: להגיע ל-NBA. בירד הסכים.
3. בירד נבחר בדראפט של 1978 על ידי בוסטון סלטיקס, אבל בחר להישאר בעונת 1979 בקולג' כדי להשיג חוזה גדול יותר מרד אורבך, הג'נרל מנג'ר-מאמן האגדי של הסלטיקס. אחרי משא ומתן קשוח, הוא קיבל את המשכורת הגבוהה ביותר של רוקי ובגיל 23 התחיל את הקריירה, שתסתיים עם שלוש אליפויות וכניסה להיכל התהילה כאחד מ-10 השחקנים הטובים בכל הזמנים.
בירד נחשב לאחד ממוחות הכדורסל המבריקים ביותר שראה העולם. שחקן שיכול לעשות הכל על המגרש, בעל ראיית משחק וחזון כדורסל בלתי ניתנים לחיקוי.
4. ריק רובי היה סנטר-פורוורד דרומי שכיכב באוניברסיטת קנטקי, ונבחר מקום שלישי בדראפט של 1978 על ידי אינדיאנה פייסרס. ב-1979 הועבר לבוסטון סלטיקס בטרייד ושם פגש את הרוקי בירד. השניים נהפכו לחברים טובים. יותר מדי טובים.
אחרי המשחקים, כאשר בחדר ההלבשה הגישו מזון ושתייה, העמיסו את פחיות הבירה על השולחן לתוך ציפיות של כריות ולקחו אותן כדי להשתכר ביחד בחדר במלון. אחרי שנתיים רד אורבך שלח את רובי בטרייד לפיניקס עבור דניס ג'ונסון. בירד פיתח כימיה מדהימה עם ג'ונסון. אך חשוב מכך - בלי רובי לצידו, בירד היה יכול להתרכז יותר במשחק. הוא זכה בשלושה תארי MVP רצופים ובשתי אליפויות.
הליגה בזמנו היתה מורכבת משחקנים רזים מדי או שמנים מדי. כושר משחק או אימוני כושר לא היו ביטויים שגורים, ובנוסף לקוקאין ששחקנים רבים צרכו בכמויות מסחריות, השחקנים חגגו אחרי משחקים במסיבות במועדונים עם אלכוהול וג'אנק פוד.
לארי בירד לא היה שונה. הוא לעס טבק בצעירותו ובערבי ניצחונות היה חוגג עם עשרות פחיות בירה. צ'ארלס בארקלי, שהתגאה פעם שאף אחד לא יכול לשתות יותר ממנו, סיפר שלארי בירד "גמר" אותו באחת מהחגיגות של השניים בתקופת הדרים טים של אולימפיאדת 1992. "הוא שתה 10 בקבוקי באדווייזר, אני לא זוכר איך חזרתי בכלל לחדר במלון" אמר בארקלי לפודקאסט של ESPN.
בירד גם אכל כמו חזיר. באחת הפעמים שהיה מושבת מהמשחק בגלל פציעה בגיד האכילס, אכל יותר מ-38 ליטר של גלידה ושבע עוגות חתונה בשבועיים וחצי.
בספר של ג'ק מקולם על עונת 1990/91 של הסלטיקס, בירד סיפר על המקרה: "לפני שלוש שנים הייתי יכול לאבד 15 פאונדס (כשבעה ק"ג) כאילו כלום, עכשיו כבר לא. למה דווקא עוגות חתונה? בגלל שהן טובות".
5. למה בירד נפצע כל הזמן? הרבה בגלל סגנון החיים שלו, שבו לא שמר על עצמו. בירד פצע את עצמו הרבה פעמים באימונים (לפני שהתחיל את הקריירה ב-NBA שבר את היד במשחק בייסבול), ופצע את עצמו הרבה פעמים גם בגלל "התאבדויות" על המגרש - הוא היה קופץ על כדורים אבודים כדי להציל אותם ונלחם על ריבאונדים.
בירד השתתף בכמה וכמה קרבות מפורסמים שעד היום מככבים ברשת, ופעם שבר את האצבע בקרב בבר - רגע לפני סדרת פלייאוף. את הפלייאוף הוא שיחק עם אצבע שבורה, שהורידה את האחוזים שלו לרצפה.
אף אחד לא נתן יותר ממנו על המגרש. גם כשנפצע, בירד המשיך לשחק באותו סגנון קאמיקזה. אפילו שני גידי אכילס קרועים לא שינו את הסגנון שלו. "אם משלמים לך ללכת לעבודה, אתה הולך לעבודה" אמר בירד. העניין הוא שמבחינת בירד "העבודה" היתה על המגרש ולא מחוצה לו.
מחוץ למגרש, לבירד היו כמה עקרונות שקיצרו לו את הקריירה ככדורסלן. הוא סירב לשלם על עבודות בבית שהוא היה יכול לעשות בעצמו, אז הוא כיסה בזפת את הגג של ביתו ושל בית אימו בפרנץ' ליק. הוא בנה מדרכות, הניח שבילים וניקה מרזבים. לא פעם גם נפצע או החריף את פציעותיו כשעשה את העבודות הללו.
בשבע העונות האחרונות שלו ב-NBA לארי בירד שיחק כדורסל וטיפל בגב השבור שלו. בארבע העונות האחרונות הגוף כבר היה פגוע לחלוטין, הוא עבר ניתוח גב שגרם לעמוד שדרה לאבד את היציבות שלו - מה שהצריך טיפול "קיבוע" לעמוד השדרה לפני כל משחק. בירד לא יכל לשבת במטוסים או על הספסל, ולעיתים היה נכנס למגרש האימונים כשהוא לא יכול להתיישר. אבל שילמו לו ללכת לעבודה אז הוא עבד. "בכל פעם ששיחקתי תהיתי אם בסוף הקריירה אצטרך להסתובב עם כיסא גלגלים, או שאוכל ללכת על החוף ולהרים על הידיים את הילדים שלי" סיפר.
6. לארי בירד היה בשיאו בתקופה שקדמה לכניסתו של מייקל ג'ורדן למשחק, ועזב את ה-NBA בגיל 36, כאשר ג'ורדן התחיל את נסיקתו. ג'ורדן היה אחד מהשחקנים הראשונים שהבין את הקשר בין החיים מחוץ למגרש לבין הקריירה על המגרש. למרות שג'ורדן עסק לא מעט בהימורים ועישון סיגרים, המוטו שהוביל אותו היה "אם אני לא מתאמן עכשיו, מישהו אחר מתאמן ויהיה טוב ממני".
טים גרובר, מאמן הכושר הפרטי של מייקל ג'ורדן, סיפר: "מייקל תמיד הרגיש שמישהו מאחוריו יעבוד יותר קשה ממנו. אז הוא רצה לעבוד יותר קשה ממי שזה לא יהיה. הוא ידע טוב מאוד מה החולשות שלו ובמה הוא טוב. והוא תמיד אמר - 'אני הולך להפוך את הדברים שאני חלש בהם לדברים שאני חזק בהם'".
גרובר היה אוסף את מייקל ג'ורדן לאימון כושר כל יום ב-5:30. ג'ורדן עבד על הגוף שלו. חיזק אותו, פיסל אותו, הכין אותו למלחמה. "הוא רצה להגיע לראש ההר וכשהגיע לשם, הוא ידע שזה הולך להיות עוד יותר קשה לשמור על המקום שלו למעלה" אמר גרובר. "המוטיבציה שלו עלתה. הוא שנא שאומרים לו שהוא הכי טוב, הוא אף פעם לא אמר את זה על עצמו".
ג'ורדן היה שחקן הכדורסל הטוב בכל הזמנים בגלל שהוא היה שחקן הכדורסל שעבד הכי קשה מכל הכדורסלנים האחרים. מה שהקים אותו בכל בוקר ב-5:30 היה יצר תחרותי בלתי ניתן לתיאור.
"כשאני הגעתי לשיקגו, הקבוצה היתה בתחתית ואני כיוונתי לראש של מי שלפני" סיפר ג'ורדן. "זה אומר מג'יק ג'ונסון, לארי בירד, איזייה תומאס - הם החבר'ה שאני רציתי לעקוף. הם החבר'ה שהייתי צריך ללחוץ על הגז כדי לעקוף אותם, ולא התכוונתי לנוח עד שזה יקרה".
ג'ורדן, מן הסתם, השגיח הרבה יותר על מה הוא אוכל ומתי ואיך. בירד לא היה יכול לעצור את עצמו מלצחוק על ג'ורדן על העניין הזה. כשהשניים צילמו ביחד את "ספייס ג'אם", בירד היה פורץ למקרר הפרטי של ג'ורדן - בו היו את החטיפים והמזונות הבריאים שלו - ואוכל אותם בעצמו או מפזר בין החבר'ה על סט הצילומים.
7. למרות שבירד היה אחד מהשחקנים הגדולים בכל הזמנים והיה הכוכב הגדול של אחת מהקבוצות הטובות בכל הזמנים (בוסטון סלטיקס של 1986 סיפקה רגעי כדורסל מופלאים כפי שניתן לראות בוידאו כאן) - את המורשת הגדולה ביותר לליגה הותיר מייקל ג'ורדן. הוא השחקן הנערץ על הכדורסלנים שנכנסו לליגה בשני העשורים האחרונים. שחקנים חיקו אותו, את סגנון משחקו ואת גישתו למשחק. המקצוענות הג'ורדנית נהפכה לאידיאל עבור כוכבי שנות האלפיים המוקדמות כגון קובי בראיינט. המרדף אחרי היתרון היחסי/הקטן (marginal gain) נהפך לאובססיה גם של הדור הנוכחי של כוכבי ה-NBA.
8. במהלך הקיץ, כל כוכב NBA שמכבד את עצמו העלה סרטונים שלו עובד על אלמנטים במשחק שלו או מתאמן בחדר הכושר. אינסטגרם, טוויטר ופייסבוק התמלאו בקליפים של שחקנים מתאמנים בזמן שאמור להיות זמן החופשה שלהם. דריימונד גרין מגולדן סטייט ווריירס העלה סרטון שלו מתאמן בחדר כושר לצד גביע לארי אובראיין (גביע האליפות של ה-NBA) - יום לאחר הזכייה בתואר. כולם חושבים שאם הם לא יעבדו, מישהו יעבוד יותר מהם וינצח אותם באחד על אחד הבא, במשחק הבא, בסדרת הפלייאוף הבאה.
למרות שרוב השחקנים ב-NBA הגיעו ממעמד הביניים - חלק לא קטן מהם הם בנים של שחקני NBA - לא מעט שחקני NBA הגיעו מרקע לא פחות קשה מאשר לארי בירד. הם עברו ילדות לא קלה, והכדורסל היה מה שהציל אותם.
אך בניגוד לבירד ולעמיתיו מאותה תקופה, הכדורסלנים כיום כמעט ולא נותנים לאותה ילדות לרדוף אותם בחייהם המקצועיים. הם שומרים על כושר ועל תזונה נכונה, עובדים קשה כדי להימנע מפציעות, עוברים טיפולים מיוחדים - לעיתים על חשבונם - על בסיס קבוע. הם מתרחקים מסמים ומאלכוהול. הגוף הוא העבודה שלהם והמחייה שלהם - והם עושים הכל כדי לשמר אותו ולתחזק אותו.
מייקל ג'ורדן. הותיר מורשת לשנים צילום: גטי אימג'ס 9. לברון ג'יימס, שחקן ששובר את כל השיאים של לארי בירד, הוא השחקן ומנהיג הדעה המוביל של הדור הנוכחי ב-NBA.
כמו בירד, לברון גדל בעוני מחפיר. הוא לא הכיר את אביו, אביו החורג היה בכלא. אימו היתה בת-עשרה כשילדה אותו. בעשר השנים הראשונות של חייו הוא גר ב-12 דירות שונות, ובתנאים לא תנאים.
כשלברון היה כבר בבית ספר היסודי, אימו גלוריה, אישה צעירה, בילתה המון ולעיתים היתה לוקחת את את בנה איתה למסיבות או מותירה אותו לבדו אצל חבר. לברון הצעיר החמיץ יותר מ-100 ימי בית ספר בכיתה ד'.
לעיתים כל מה שאכל היו ממתקים שקנה בחנות סמוכה בזכות תלושי האוכל שאמא שלו הייתה משאירה לו. למזלו אימצה אותו ואת אימו משפחה של מאמן פוטבול, שהכניס אותו לתלם והפך אותו לכדורסלן מצטיין ותלמיד מצטיין.
ומעל הכל, לברון ג'יימס הבין יותר מכולם שהגוף שלו הוא הנכס העיקרי שלו ויש לטפחו ומעבר לכך - ככל שמשקיעים בו יותר, כך הוא יפיק יותר.
בעונה האחרונה – העונה ה-14 שלו בליגה – לברון רשם שיאי קריירה בממוצע האסיסטים והריבאונדים למשחק, וקלע מעל לממוצע הקריירה שלו מהשדה ושלשות. ההצטיינות של ג'יימס נובעת במידה רבה ממוסר העבודה הגבוה שלו, ובייחוד מהיחס שלו לגוף שלו. כל מי שמכיר את ג'יימס מספר שהוא מטפל היטב בגוף שלו. "דבר אחד שלמדתי על לברון כשהתאמנתי איתו, זה שהוא מטפל בגוף שלו", סיפר קווין דוראנט לביל סימונס. "הוא יודע שעל מנת שיוכל לשחק כל כך הרבה, הוא חייב לתחזק את הגוף שלו, הוא חייב להיות בכושר. הוא עובד על הגוף שלו בחריצות". עוד הוסיף כי במקביל לכך שג'יימס מתאמן על ליטוש המיומנויות שלו, חלק ניכר מהזמן מוקדש לשמירה על כושר שיא.
מאווריק קארטר, שותפו של לברון ג'יימס, טען בפני ביל סימונס שלברון משקיע בגופו לפחות 1.5 מיליון דולר בשנה. אורך הקריירה של ג'יימס מרשים אף יותר כשלוקחים בחשבון את עומס העבודה העצום שהוא מתמודד איתו.
ג'יימס העפיל לפלייאוף ב-12 מבין 14 העונות שלו ב-NBA, ובשבע העונות האחרונות הגיע עד לסדרת הגמר. מאז 2010 לא עשה עונה שהסתיימה לפני יוני. הוא גם מדורג במקום ה-28 ברשימת השחקנים ששיחקו הכי הרבה דקות בעונה הסדירה, והוא שני מבחינת משחקים בפלייאוף, כך לפי נתונים שאספו ב-Basketball-Reference.
חברו לשעבר לקבוצה מייק מילר, אמר בראיון ל-Bleacher Report ב-2016 כי ג'יימס מתייחס לכושר ולבריאות שלו כמו להשקעה כלכלית, כזו שבהחלט תשתלם בהמשך. "בעוד שרבים לא עושים זאת, הוא משקיע הרבה כסף בשמירה על הגוף שלו", הסביר מילר. "רבים חושבים שמדובר בהוצאה גדולה, אבל ההוצאה הזו אפשרה לו להרוויח הרבה יותר כסף לאורך תקופת זמן ממושכת".
לפי הדיווחים, ג'יימס היה אחד השחקנים הראשונים עם תא הקפאה (cryochamber), והוא מקבל עיסוי כמה פעמים בשבוע. ב-2015, קן ברגר חשף את המשטר הגופני של ג'יימס לכתבה עבור CBS. אחרי המשחקים ג'יימס ככל הנראה שותה משקאות עשירים באלקטרוליטים, עושה אמבטיות קרח ומקבל תמריצים חשמליים. הוא גם לובש שרוולי לחץ וטייטס בטיסות, כדי להבטיח זרימת דם מיטבית.
לדבריו, ג'יימס מתעדף מנוחה, התאוששות ובריאות מעל לכל. "הוא מטפל בגוף שלו", אמר. "יש לו מאמנים. הוא מניח קרח מיד אחרי משחקים, ויושב לנוח. אנשים אולי חושבים שזו התנהגות של דיווה, אבל הוא מעדיף לקבל את הטיפול שלו ולאחר. הוא אומר 'אני אאחר לאירוע הזה, אפילו ששילמתם לי להיות שם, כי אני חייב לעשות כל מה שאפשר כדי לוודא שאני שומר על הגוף שלי - כך שאוכל לעשות את זה גם מחר'".
ב-2015 סבל לברון מהבעיה הפיזית הגדולה ביותר בקריירה שלו. באמצע ינואר השבית את עצמו לשבועיים כדי לטפל בבעיות גב. ב-ESPN דיווחו לאחר מכן שקיבל זריקות אנטי דלקתיות בגב, ובקבוצה התעקשו שייקח לו זמן להתאושש. ריצ'רד ג'פרסון אמר בעבר כי כשהגיע לקליבלנד ב-2015, ג'יימס עדיין סבל מבעיות בגב. לדבריו, הוא המליץ לו על טיפול שמסייע בשיפור הביומכניקה (biomechanics) ובחיזוק הליבה, והוא מאמין שבזכות זאת הקריירה של ג'יימס עלתה לרמה חדשה. בזכות שרירי הליבה שלו, לברון עושה היום תרגילים שמדריכות פילאטיס בכירות לא מסוגלות לעשות.
לברון ג'יימס. משקיע 1.5 מיליון דולר בגופו בשנה צילום: איי אף פי 10. ניתן רק לדמיין לאילו רמות כדורסל מוחו של לארי בירד היה יכול להגיע אם גופו היה מקבל את היחס וההשקעה שגופו של לברון מקבל. אם היה מגיע ל-NBA ישר מהתיכון ולא מבזבז ארבע עונות בקולג'ים ואחת כפועל זבל. אבל זה יישאר רק לדמיון.
היום הסיפור של בירד פשוט לא יכול לחזור על עצמו. את שחקני הכדורסל המצטיינים מכירים ב-NBA מגיל 14. ורובם, כבר מהגיל הזה, מתחילים לחיות חיים מקצועים עם כספים מחברות נעליים ולעיתים סוכנים.
מה שברור זה שכיום אנחנו בעידן שמאפשר לספורטאי על להמשיך את הקריירה גם מעבר לגיל 30. כתוצאה מכך הספורט מגיע לרמות חדשות של יכולות פיזיולוגיות, טכניות וטקטיות. המקצוענות ב-NBA אולי הופכת את השחקנים ל"אנשים יותר משעממים" אבל היא מייצרת ליגה, וכדורסל, שקשה להוריד מהם את העיניים.
