האבולוציה של המחאה נגד גזענות בספורט האמריקאי

לפני שנה הייתי בהרצאה נהדרת של הסוציולוג והפעיל החברתי ד"ר הארי אדוארדס על גלי המחאה הפוליטית של ספורטאים שחורים. אדוארס היה אחד המנטורים באוניברסיטת סן חוזה סטייט של טומי סמית' וג'ון קארלוס, שני האצנים שמחו בעת נגינת ההמנון האמריקני במשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי 1968 ונשלחו הביתה מיד אחר כך. אדוארדס הוא אולי החוקר המפורסם ביותר בכל הקשור למצבם של ספורטאים שחורים, עבד עם מספר קבוצות מקצועניות לאורך השנים לרבות סן פרנסיסקו פורטי-ניינרס וקולין קפרניק מתייעץ איתו.

מוחמד עלי ומרתין לות'ק קינג. חלק מגל המחאה השני צילום: איי פי

את הכתבה הזו אני כותב על בסיס ההרצאה שלו, עם מספר תוספות, תובנות ועדכונים.

אדוארדס מחלק את המחאה של הספורטאים השחורים לארבעה גלים. הגל הראשון שנמשך מתחילת המאה ה20- ועד לסיום מלחמת העולם השנייה, מאופיין בפריצה של ספורטאים שחורים בזירה הבינלאומית בזמן שבארצות הברית המשיכו לסבול מאפליה ממסדית ומגזענות.

כמה מהספורטאים הבולטים בגל הזה היו המתאגרפים ג'ק ג'ונסון (אלוף העולם האפרו-אמריקני השחור הראשון במשקל כבד) שכדי לזכות בתואר נאלץ להתחרות מול יריב קנדי באוסטרליה, ג'ו לואיס שהתאגרף מול מקס שמלינג ג'סי אוונס - הוא תמך בהחרמת משחקי ברלין 1936, זכה בארבע מדליות זהב ועל המיתוס שאדולף היטלר לא הזמין את אואנס ללחוץ לו את היד, הוא אמר שגם לבית הלבן לא הוזמן. אוונס המשיך לסבול מגזענות באמריקה ואת הקריירה סיים כשהוא מתחרה בריצה מול סוסים.

ג'קי לא שר את ההמנון

גל המחאה הראשון בעיקר הראה לעולם שספורטאים אפרו-אמריקנים יכולים להיות דומיננטיים בספורט. ג'סי אוונס שירת נאמנה את ארצות הברית במאבק נגד האידיאולוגיה הנאצית, אבל הגל הזה לא שבר מחסומי גזע בארצות הברית וכשהספורטאים שזכו בתהילה בינלאומית ירדו מגדולתם התקשורת האמריקנית לעגה להם. גל המחאה השני לעומת זאת, התמקד בשינויים פנימיים ושבירת חלק מהסגרגציה.

הגל נשען על תהליכים פוליטיים שקרו מסיום מלחמת העולם השנייה כמו דמוקרטיזציה בעקבות ניצחון בעלות הברית ודה-קולוניזציה בעקבות התפרקות האימפריה הבריטית. חוקים פדרליים נגד הפרדה בארצות הברית והסרת ההפרדה בצבא, הובילו גם להסרת ההפרדה בחדרי ההלבשה ולספורטאים שחורים פורצי דרך בליגות מקצועניות. הפנים של גל המחאה השני הוא ג'קי רובינסון שב-1946 הצטרף לברוקלין דודג'רס.

רובינסון עצמו הפסיק לשיר את ההמנון לקראת סיום הקריירה. הגל הזה נמשך מסוף מלחמת העולם השנייה ועד לתחילת שנות ה-60' ולווה בנימה מתנשאת מהתקשורת המיינסטירימית שטענה שספורטאית אמריקנים צריכים לשחק ולשתוק.

אם הגל הראשון עסק בפריצה בינלאומיות וקבלת לגיטימיות מעבר לים והגל השני עסק בפריצת ההפרדה מבית, הגל השלישי כבר הביע מחאה  נגד המוסדות הקיימים והושפעה מתנועות זכויות האזרח. בגל השלישי הספורטאים מושפעים ופעילים בתנועות חברתיות שונות, בין אם זה מוחמד עלי שהושפע מאומת האסלאם ויצא נגד מלחמת וייטנאם, קארים עבדול ג'באר שהחרים את משחקי מקסיקו סיטי וכיום מגדלור חברתי, ביל ראסל, הכדורסלן שצעד עם מרטין לות'ר קינג, טומי סמית' וג'ון קרלוס שהושפעו מהפנתרים השחורים ועוד.

הם היו אקטיביסטים פעילים שיצאו כנגד אמריקה הממוסדת וחלקם שילמו מחיר כבד. עלי גונה בתקשורת, הואשם כמשתמט ואיבד את התואר, הקריירה של סמית' וקרלוס הסתיימה אחרי מקסיקו, הם נזרקו מהמשחקים וסבלו מגזענות קשה ובעיות כלכליות, ראסל עצמו סבל מגזענות בבוסטון למרות שהפך את הסלטיקס למועדון הכדורסל המצליח בהיסטוריה. לקחו עשרות שנים עד שחלק מהספורטאים הפכו לסמלים אמריקנים לזכויות אדם. התקשורת המיינסטרימית גינתה את הספורטאים, את המחאות ואת הדרך בה המחאות נעשו.

לברון ג'יימס. דמות חשובה צילום: איי אף פי

מחאה על המחאה

הביקורת הגדולה של אדוארס על ספורטאים שחורים היא לגבי התקופה שבין סוף הגל השלישי בשנות ה-70' ועד לעשור השני של המאה ה21. לטענתו, במשך כ-40 שנה לא היה גל מאופיין של מחאת ספורטאים שחורים ואפילו הוצג מצג שווא של "אמריקה פוסט גזענית".

מי שמסמלים במיוחד את התקופה הזו הם מייקל ג'ורדן עם הציטוט "גם רפובליקנים קונים נעליים" כשסרב לתמוך במועמד דמוקרטי בבחירות בצפון קרוליינה וצ'ארלס בארקלי בפרסומת "אני לא מודל לחיקוי". המסר היה שהכסף והתהילה חשובים יותר ממחאה חברתית והתקשורת חיבקה את מייקל ג'ורדן. רק שאמריקה לא במצב פוסט גזעני. אולי המאפיינים הבולטים לכך בשנות ה-90 היה רודני קינג מוכה על ידי שוטרים והמשפט שזיכה אותם והדגש על גזע במשפט או.ג'. סימפסון.

הגל הרביעי החל בתחילת העשור השני של המאה ה-21 והוא מאופיין במאבק על כוח ובשימוש של רשתות חברתיות. מדובר בספורטאים שלמדו כיצד להשתמש בכוח שיש להם כדי להעביר מסרים חברתיים. תמונת המחאה היא כמובן כריעת הברך של קולין קפרניק כנגד אלימות משטרתית כלפי שחורים, אבל הדמות החשובה ביותר היא בעיני לברון ג'ימס - החל ממחאת הקפוצ'ונים אחרי הירי בטרבור מרטין, דרך חולצות "אני לא יכול לנשום" שהוא וכוכבים אחרים ב-NBA לבשו אחרי שאריק גארנר נחנק למוות על ידי שוטר בניו יורק והראיונות בשבוע האחרון נגד דונלד טראמפ.

הספורטאים מבינים שיש להם כוח ומעמד ולמדו להשתמש בו. בNBA הכריחו את דונלד סטרלינג למכור את הקליפרס אחרי שהוקלט מתבטא בגזענות. באוניברסיטת מיזורי קבוצת הפוטבול העלתה תמונות לאינסטגרם על הצטרפות למחאה בגזענות שהובילה להתפטרות נשיא האוניברסיטה. שחקני סנט לואיס ראמס עלו למשחק עם ידיים למעלה בתנועת "אל תירו" כהזדהות עם המחאות בפרגוסון על הירי במרקוס בראון. שחקניות WNBA עלו מספר פעמים לחימום עם חולצות בלאק לייבס מאטרס.

קפרניק כמובן הוביל מחאה בהמנון שהתפשטה בליגת הNFL והתבטאה בכריעות ברך בזמן ההמנון, הרמת אגרוף קמוץ או עמידה בידיים שלובות. ואם לחזור ללברון, ביחד עם דוויין ווייד, כרמלו אנתוני כריס פול, הם פתחו את טקס ה-ESPYS, טקס הספורט החשוב ביותר באמריקה, בשיח שקט, חד ורהוט על בעיות הגזענות במדינה והחשיבות בדיאלוג.

חלק ניכר מהדיון בסוף השבוע נערך בכלל בטוויטר. לספורטאים יש כסף, לספורטאים יש כוח, לספורטאים יש דעה, לספורטאים יש יכולת בלתי אמצעית לדבר ישירות לקהל היעד שלהם והם לא צריכים להסתמך על התקשורת המיינסטרימית ועל הביקורות לגבי מקום המחאה או הדרך כדי להפיץ את המסר ולגרום לשינוי.

סוגיה לא מהותית

עדיין מוקדם להבין את משמעות המחאות בספורט. כריעת הברך, עמידת קבוצה שלמה בידיים שלובות או קבוצות שאפילו לא עלו להמנון, אמנם דומות לכמה מהמחאות של השנה האחרונה, אולם האם זו אותה מחאה? עולם הספורט, כולל ספורטאים, מאמנים ובעלים רפובליקנים, התייצב לצד הספורטאים המוחים. אבל האם הבעלים שתרמו לטראמפ אבל הצטרפו לכריעת הברך של השחקנים תומכים בזעקת המצוקה לגבי היחס של המשטרה לשחורים או שמא זו מחאה ישירה נגד הנשיא שלא יתערב בספורט? או יותר נכון, שלא יתערב להם בביזנס.

אלה מחאות שונות והמחאות של סוף השבוע האחרון אולי אפילו פוגעות במסר המחאה הקפרניקית. כריעת הברך של קולין קפרניק החלה בימי ברק אובמה. טראמפ אמנם משתמש במחאות כדי ללבות יצרים בקהל היעד שלו, אבל גזענות באמריקה קיימת לפני שנבחר לנשיא וזו מהות גל המחאה הרביעי.

הדיאלקטיקה של מחאה שחורה לא תיעצר בגלל אמירה נשיאותית כזו או אחרת. המחאה נוצרה כריאקציה לגזענות בארצות הברית והיא כבר לא צריכה לא את הממסד ולא את התקשורת המיינסטרימית כדי להעביר את המסר. מה שכן, עולם הספורט צריך לעשות חשבון נפש האם הוא יכול להכיל מחאות. כי אם מקבלים, מכילים, או מצטרפים למחאת קפרניק, מה עוצר מחאות אחרות. האם מחאה של ספורטאים ממוצא אינדיאני פחות מהותית? אינדיאנים גורשו, נטבחו, סובלים מתת-תעסוקה ובשמורות מסוימות בארצות הברית גם מתנאי עולם שלישי ובספורט הם מיוצגים כקריקטורות בקמעות של קבוצות או בשם הגזעני "רדסקינס", שמהלל רצח אינדיאנים והבאת הקרקפת מלאת הדם כדי לדרוש את הפרס שהוצע.

יש בספורט סקנדלים על ימין ועל שמאל בנוגע להטרדות מיניות, אונס או אלימות כנגד נשים. ומה לגבי מחאות נגד אפליה כלפי הקהילה הגאה? או נושאים חברתיים כמו בעד חיים (נגד הפלות) מימין או בעד בחירה משמאל? או זכויות בעלי חיים וטבעונים שיקראו לאכילת בשר רצח, או בעד/נגד שליחת כוחות נוספים לאפגניסטן, התחממות כדור הארץ, שחרור פלסטין או אי לחיצת יד כמחאה נגד מדינה אחרת? רוצה לומר, האם עולם הספורט רוצה שההמנון, המשחק, והפודיום יהפכו למוקד העלאת מסרים חברתיים ופוליטיים, גם אם הם סותרים זה את זה? מה שאפשר להסיק מהשבוע האחרון זה שהבעלים והמנהלים של הספורט האמריקני לא מוכנים שהנשיא יגיד להם מה לעשות.