יתרון הטראומה

מלבד מצוינות על האופניים, מה עוד משותף ללאנס ארמסטרונג, מרק קוונדיש וברדלי וויגנס? שלושתם חוו טראומות ילדות לא קלות. הוריו של קוונדיש התגרשו כשהיה בגיל העשרה ואז אחיו נשלח לכלא בעקבות עבירת סמים. קוונדיש עצמו היה ילד פרוע ולא פעם תקף חברים לקבוצה. ל"דיילי טלגרף" אמר פעם שהוא מזוכיסט. וויגנס, איש קליל ונעים יותר מקוונדיש, גם כן חווה ילדות לא קלה. הוריו נפרדו כשהיה בן שנתיים. אביו, שהיה רוכב אופניים מקצועי, גארי וויגנס, התנכר לו. ב־2008 אביו הוכה למוות במסיבה. וויגנס דיבר לא פעם על השתייה של אביו וגם על בעיות השתייה שלו והדיכאונות שחווה כאשר לא התאמן. ארמסטרונג לא הכיר את אביו, שאותו היה מכנה "תורם DNA". הוא אומץ על ידי אביו החורג, שככל הנראה התעלל באמו. לאורך הקריירה שלו ארמסטרונג היה דמות נפיצה ולא פעם הגיע להחלפת מהלומות עם רוכבים אחרים. ועכשיו אנחנו גם יודעים שהפעיל מערכת קשוחה ואלימה של סימום ספורטיבי.

כדורסלן פצוע. "הכביש מלא בחורים ומכשולים. אם יש ספורטאי שמתפתח בצורה ליניארית - תורידו אותו!" צילום: רויטרס

האם זה צירוף מקרים שרוכבי האופניים הגדולים הללו באים מרקעים לא קלים? לפי החוקר אלן סיינט קלייר גיבסון, זה לא צירוף מקרים. גיבסון בדק איך גירושים משפיעים על יכולת ספורטיבית, וב-2012, בהצגת המחקר, אמר: "הכעס וטינה הם דלק עבור הרבה ספורטאים". החוקרים דייב קולינס ואיין מקנמארה הלכו רחוק יותר, ובמחקרם מראים ש"יש קורלציה ברורה בין טראומה בדרך לגדולה ספורטיבית, לגדולה ספורטיבית". במחקרם — "Why Talent Needs Trauma" — הם בודקים את הישגיהם כבוגרים של ספורטאים צעירים מוכשרים שלא חוו קשיים מיוחדים בדרכם הספורטיבית, והישגים של ספורטאים בוגרים שכן חוו קשיים אישיים או מקצועיים בדרכם למעלה. קולינס, לשעבר בכיר באיגוד האתלטיקה הבריטי, בדק עם מקנמארה את הספורטאים בנבחרת האתלטיקה הבריטית וראה שיש כמות לא פרופורציונלית של ילדים שחוו קשיים (מגירושי הורים, דרך בעיות גדילה ועד הגירה או טראומה גופנית) שהצליחו כאתלטים כבוגרים. בכלל, המוצלחים במיוחד בגיל צעיר לא בהכרח יצליחו כמו "המפסידנים" בגיל הצעיר.

לפי קולינס את מקנמארה, "כדי להיות מוצלח, ספורטאי צעיר צריך להיות עקשן ומחויב לפיתוחו כספורטאי. הוא גם צריך להיות בעל יכולת התאוששות מהירה מחוויות קשות שעבר, ואם לא עבר חוויות קשות במהלך התפתחותו, יתקשה לתפקד כספורטאי בוגר כמו מי שחייו היו מלאים בקשיים ומכשולים".

לונזו בול, שחקן UCLA, על הפרקט אחרי פציעה. רק 4% מהספורטאים המצטיינים בילדותם יצטיינו גם בבגרותם צילום: רויטרס

טיפולים וניתוחים

אשרורים למחקרם ניתן למצוא במחקרים וסיפורים רבים. למשל, פרופ' פרנק דיק מצא כי מבין 360 הזוכים במדליות באליפויות העולם לנוער באתלטיקה בשנים 2012–2000, רק 14 זכו במדליות גם במשחקים האולימפיים בלונדון 2012 (3.9%). בקרב הנשים היו 354 מדליסטיות באליפויות העולם לנוער בתקופה המקבילה, ורק 18 זכו במדליות בלונדון 2012 (5.1%). מבין זוכי המדליות באליפות העולם לנוער בשנת 2000 ישנם 10 גברים (16.7%) ו־15 נשים (28.8%) שהגיעו לרמה הגבוהה. אם נכלול את כל האתלטים שהשתתפו באליפות העולם לנוער בשנת 2000, כ־1,200, נמצא שרק 32 (נשים וגברים כאחד) הגיעו לצמרת האתלטיקה בעולם. מבין אלה שזכו במדליות באותה אליפות אפשר להזכיר אתלטים מפורסמים כמו קנניסה בקלה (שיאן העולם בריצות 5000 ו־10,000 מטר) וילנה איסינבייבה (שיאנית העולם בקפיצה במוט). היו גם משתתפים שלא זכו באליפויות הנוער וכן הצליחו כבוגרים, בהם מו פארח (אלוף אולימפי בריצות 5,000 ו־10,000 מטר) ושיאנג לו (אלוף אולימפי ב־ 110 מטר משוכות).

ישנם גם לא מעט ספורטאים מוכרים שללא ספק שרדו טראומות לא קלות או עברו חיים לא מפנקים בכלל עד שהגיעו לרמה שהם נמצאים בה היום. ליאו מסי היה צריך לקבל טיפולים הורמונליים בגלל שהיה קטן בממדי גופו יחסית לגילו בצורה קיצונית; כריסטיאנו רונלדו היה בנו של אלכוהוליסט דיכאוני ובגיל 15 עבר ניתוח לב בגלל מום מולד; לברון ג'יימס נולד לנערה בת 16 וכילד לא היה לו בית עד שאומץ על ידי מאמן הפוטבול שלו; וגם אצלנו, ערן זהבי הוא בן להורים גרושים, הסתכסך עם אביו וגדל רחוק מהנבחרות הצעירות בליגה הלאומית. עם זאת, חשוב לציין שהיום רוב הספורטאים המקצועיים באים מרקע מעמד ביניים. למשל, בדיקה מקיפה של הסוציולוגים ג'ושוע דוברו וג'ימי אדמס גילתה שרוב הכדורסלנים ב־NBA הגיעו ממעמד הביניים. 93% מהלבנים בליגה ממעמד גבוה וגם 66% מהאפרו־אמריקאים היו ממעמד ביניים־גבוה. ובכל זאת, "טראומה" היא עניין יחסי. ולעתים הטראומה היא "ספורטיבית" לחלוטין. למשל, אנדרה שרלה, שחקן נבחרת גרמניה ובורוסיה דורטמונד, נחשב לכוכב ענק כילד וכבש בלי סוף. בגיל 16 הוא חווה ירידה משמעותית ביכולותיו והוצא מכל התוכניות למצוינות בכדורגל. עם זאת, בהתאחדות לכדורגל הגרמנית הבינו ומבינים שהתפתחות כישרונות היא לא ליניארית ויש מערכת לנערים (קבוצות ב' וקבוצות מילואים) שדרכה הם יכולים לחזור לפסגה. כלומר, התמודדות עם טראומה היא משהו נלמד וצריך את התמיכה הנכונה כדי להתמודד איתן.

משחקני קבוצות הנוער רק 12% יעשו קריירה כלשהי בכדורגל; רק 3% יגיעו לאחת משתי הליגות הבכירות; רק 0.15% ירוויחו מעל מיליון שקל; רק 0.025% יגיעו לאחת הליגות הגדולות באירופה צילום: איי אף פי

סר אלכס ידע

קולינס ומקנמארה מדברים על "מיני־טראומות" שיכולות לסייע לפיתוח השחקנים. "במערכות טיפוח הספורטאים היום השחקנים 'מוגנים' מדי", כותבים קולינס ומקנמארה, "ולכן מיני־טראומות, קשיים מלאכותיים, יכולים לסייע לספורטאים להתפתח ולהתקדם. למשל, לשלוח שחקן לשחק עם מבוגרים ממנו, לתת לו לשחק בעמדה שהוא לא מכיר, מחנות אימון סגורים במקומות לא מוכרים ותנאים 'בסיסיים' בלבד. כל עוד הטראומות הללו קורות כחלק מהליך הפיתוח ואחריהן חוזרים להתמקד בפיתוח הכישורים, אפשר להפוך אותם לכלי התפתחותי".

אלכס פרגוסון ידע על עניין ה"מיני־טראומות" אף שלא היו מחקרים רבים מדי בזמנו. ולכן הקשיח את הילדים במחלקת הנוער בצורת מבחנים אישיותיים לצעירים, כמו לעלות אותם לבוגרים ואז להורידם או להקשות עליהם את האימונים הראשונים. פול מקגינס, לשעבר מנהל מחלקת הנוער של מנצ'סטר יונייטד, סיפר למגזין "פור־פור־טו": "סר אלכס היה נכנס לחדר הלבשה במחצית של משחק מילואים ומצביע על שחקן אחד. הוא היה אומר לו, 'אם אתה לא משתפר במחצית השנייה, אתה בחיים לא תשחק עבור המועדון הזה'. זו היתה הדרך שלו למדוד את המנטליות שלהם — לראות איך הם מגיבים במחצית השנייה".

קולינס: "הדרך להצלחה היא לא ליניארית. הכביש מלא בחורים ומכשולים. אם יש ספורטאי שמתפתח בצורה ליניארית — תורידו אותו! ספורטאים צריכים להתמודד עם אתגרים וכישלונות, כי אם הם לא יצליחו, הם אף פעם לא ילמדו איך להיות ספורטאים". מי שלא מתמודד, כנראה לא בנוי לספורט מקצועני.

למשל, אדם מורגן, חלוץ ליברפול, גדל באקדמיה של הקבוצה מגיל 5 וטופח להיות חלוץ־על. כשהיה בן 18, ברנדן רודג'רס, המאמן של ליברפול דאז, ביקש מהבלם הסלובקי הקשוח, מרטן שקרטל, לשחק עם הילד בצורה קשוחה במיוחד. מורגן לא התמודד עם הקושי ואת האימון סיים כשהוא בוכה במכונית שלו. הוא שוחרר מהמועדון וכיום משחק בליגות החובבניות.

אלכס פרגוסון עם כריסטיאנו רונלדו. פול מקגינס, לשעבר מנהל מחלקת הנוער של מנצ'סטר יונייטד: "סר אלכס היה נכנס לחדר ההלבשה במחצית של משחק מילואים ומצביע על שחקן אחד. הוא היה אומר לו, 'אם אתה לא משתפר במחצית השנייה, אתה בחיים לא תשחק עבור המועדון הזה'. זו היתה הדרך שלו למדוד את המנטליות שלהם - לראות איך הם מגיבים במחצית השנייה" צילום: רויטרס

בסופו של דבר, טראומה היא רק "כלי עזר". הכל תלוי בספורטאי ובאישיות שלו. מרי אלפרניק־גמסר, פרופסור באוניברסיטת חרונינגן ההולנדית, מנהלת בשנים האחרונות "מחקר כישרונות". היא מראיינת וחוקרת ספורטאים צעירים בענפים רבים — מכדורגל, דרך הוקי דשא ועד טניס וספיד סקייטינג — ועוקבות אחרי התפתחותם. מאחר שבעשור האחרון כבר ראתה כמה וכמה ספורטאים צעירים נהפכים לספורטאים מצוינים, אחת ממסקנות הביניים שלה קשורה למה שנקרא "רגולציה עצמית". "הספורטאים המצוינים לוקחים אחריות על ההתפתחות שהם עושים. הם חזקים מאוד בכל הקשור לרגולציה עצמית, של למידה. הם מודעים למאמץ ומהרהרים רבות על העבודה שלהם. זה אומר שהם עשויים להציב לעצמם מטרות יותר ברורות, הם יודעים טוב יותר במה הם חזקים ובמה הם חלשים והם יודעים שהם צריכים להתאמץ יותר בתחרויות ואימונים".

ארגונים ספורטיביים שידעו איך להציב קשיים ומכשולים מול הספורטאים שלהם, מצד אחד, ומצד שני, לתת להם את הכלים להשתקם מאותן טראומות — אלו הארגונים שייהנו מהספורטאים הטובים ביותר.