צריך לבטל את חוק שערי החוץ

בשנות השישים, רק 16% מהמשחקים במסגרות האירופיות הסתיימו בניצחון של קבוצת החוץ. זה הוביל למצב שבו קבוצות חוץ מסתגרות ומנסות להרוס את המשחק בטקטיקות שונות של בזבוזי זמן, פאולים קשים ומשחקי חפירות - כדי להעביר את ההכרעה לביתן.

באופ"א החליטו אז לתת לקבוצות החוץ "תמריץ" לשחק כדורגל, ועשו זאת על ידי חוק שערי החוץ - תחילה בשלבים המוקדמים של גביע המחזיקות ומ-1970 בכל התחרותיות ובכל השלבים. הרעיון מאחורי ההחלטה היה לגרום לקבוצות חוץ להאמין שהפסד 3-1 שווה יותר מהפסד 2-0 וככה לעודד אותן "לקחת סיכונים".

כיום, המצב בכדורגל שונה לחלוטין. קבוצות בית מנצחות רק ב-40% מהמקרים. קבוצות כובשות בבתיהן רק 0.3 שערים יותר מאשר במשחקי חוץ. יתרון הביתיות הצטמצם בצורה משמעותית. 

הסיבות לכך רבות; מגרשי הכדורגל בכל העולם הרבה יותר דומים זה לזה, כבר אין משטחי דשא שדומים יותר לשדות לגידול אבטיחים, הנסיעות קלות יותר, השחקנים עוברים הכנה טקטית ופסיכולוגית הרבה יותר טובה, וגם חדרי ההלבשה הרבה יותר מקצועיים ומותאמים יותר לספורטאי-על מאשר לאזור מלחמה.

תומאס מולר. צריך לשנות את פורמט ליגת האלופות צילום: אי פי איי

כאמור, ההבדלים בין בית וחוץ כמעט ולא קיימים. אז למה שער חוץ שווה, למעשה, שני שערים? הסיבה שבגללה החליטו על שערי חוץ נעלמה, אך החוק נשאר. והוא משמעותי ביותר. 

בחמש השנים האחרונות כ-35% מהמפגשים באירופה מוכרעים בגלל החוק הזה. החוק כבר אינו מועיל, אלא הופך את המשחק השני ללא הוגן לקבוצה המארחת ואת המשחק הראשון למשחק עם הרבה פחות כדורגל.

איך זה הגיוני? למה הפסד 2-1 בחוץ שווה ניצחון לקבוצה שניצחה 0-1 בבית במשחק הראשון? למה באיירן מינכן לא קיבלה לפחות הארכה מול אתלטיקו מדריד?  למה 1-1 בחוץ שווה כל כך הרבה יותר מאשר 0-0 בחוץ? 

במשחק הראשון, לקבוצה המארחת יש תמריץ לסיים את המשחק בתיקו 0-0, בעוד שהקבוצה האורחת מנסה להימנע ממשחק פתוח - מאחר ששער חוץ יכול לסבך את המשחק השני עבורה.

זה יוצר מצב כמו שהיה במשחק הראשון בין מנצ'סטר סיטי לריאל מדריד - בו בעשר דקות האחרונות הקבוצות לא באמת ניסו לנצח את המשחק. ריאל מדריד מתוך חשש מהפסד ומנצ'סטר סיטי מתוך חשש של ספיגת שער חוץ. נגמר 0-0. כיום, יש "היגיון" רב בלסיים משחק ביתי בתיקו מאופס, כי תיקו 1-1 במשחק החוץ שווה ניצחון.