תגידו לא לעובדות

ארסן ונגר, מנג'ר ארסנל, יצר מיני־סערה בעולם הכדורגל בשבוע שעבר כשאמר בראיון ל"ל'אקיפ": "ב־30 שנותיי כמאמן לא הזריקו לאף שחקן שלי משהו שיגרום לו להיות טוב יותר ויעיל יותר. אני גאה בזה. שיחקתי נגד הרבה קבוצות שלא חשבו אותו דבר". ונגר התייחס לשחקן דינמו זאגרב אריאן אדמי, שנתפס עם סמים בדמו לאחר משחק קבוצתו נגד ארסנל של ונגר. הוא גם התייחס לשערוריית הסמים הרוסית שטלטלה את עולם האתלטיקה הקלה והובילה להרחקת רוסיה מתחרויות. בהתאחדות לכדורגל האנגלית מיהרו לדרוש הבהרות מוונגר על דבריו, שבהם נרמז על שימוש שכיח בסמים על ידי כדורגלנים באנגליה. "אנחנו ו-UKAD (הארגון נגד שימוש בסמים ממריצים בספורט הבריטי) בודקים את השחקנים בסטנדרטים הכי גבוהים של WADA (ארגון הלחימה בסמים ממריצים בספורט). כל המקרים מתפרסמים", מסרו.

זידאן. ביקר בקלינקות "הצערה" צילום: איי אף פי

סטטיסטית זה לא הגיוני

זו ממש לא היתה הפעם הראשונה שוונגר מתייחס לסמים בכדורגל כמשהו שלא מטפלים בו מספיק. לפני כמה שנים אמר ש"פעמים רבות הגיעו אלינו לארסנל שחקנים עם ספירת כדוריות אדומות גבוהה במיוחד, מה שמרמז על שימוש בסמים ממריצים". ב־2013 טען ש"אין מספיק בדיקות סמים בכדורגל. לא הגיוני שבמונדיאל האחרון היו 740 שחקנים ואף אחד מהם לא נתפס עם משהו. היו אפס בעיות. סטטיסטית זה לא הגיוני". ונגר הוסיף: "אני מקווה מאוד שאין סמים בספורט, אבל סטטיסטית לא יכול להיות שיש כל כך מעט בכדורגל. באופ"א לא לוקחים דם, רק בדיקת שתן, ולצערי אנחנו יודעים שיש הרבה אגדות שהם בעצם היו רמאים".

ונגר, שכמאמן מונאקו הפסיד אליפויות לשחקני מארסיי שנהנו מסימום שיטתי וקניית משחקים על ידי הבעלים שלהם ברנרד טאפי, גם הביע בעבר חשד שהקבוצות הספרדיות הגדולות נהנו מיתרון כימי על פני יריבותיהם, במיוחד לאחר שד"ר יואמיאנו פונטס הודה בשימוש בסמים ממריצים בקרב מטופליו מקבוצות האופניים הספרדיות. פונטס עבד עם נבחרת ספרד וקבוצות ספרדיות מובילות. "אנחנו צריכים לתקל את הבעיה המאוד רצינית הזו", אמר ונגר ב־2013.

מאז, אף אחד לא תיקל. וההתעלמות הנוכחית מדבריו האחרונים של ונגר מלמדת שהכדורגל ככל הנראה לא רוצה לתקל את הבעיה הזו. "הכדורגל 100% נקי מסמים", אמר כריסטיאנו רונלדו לאחרונה. ויסנטה דל בוסקה, מאמן נבחרת ספרד, ציין ש"מעולם לא ראיתי ולעולם לא אראה סמים בכדורגל". אבל סמים בספורט הם מציאות. בסקר פנימי שעשה WADA רוב הספורטאים אמרו שהם ייקחו סמים אם הם יידעו שלא יתפסו אותם. ולפי סטפן מאטשיאר, האתלט לשעבר שנהיה סוכן ספורטאים, שהורשע במכירת סמים לספורטאים, "סימום הוא בעיה בכדורגל בדיוק כמו שהוא בעיה בטניס, אתלטיקה, שחייה ורכיבה על אופניים. זה חלק מהחיים יום יום. עבדתי עם כדורגלנים. הם משתמשים בטסטוסטרון, EPO, אפדרין ועוד חומרים". הוא ממשיך: "זה ברור לכולם ששחקן לא יכול להיות עם אותן יכולות קואורדינטיביות בדקות 80–85 כפי שיש לו בדקה השלישית. אבל אם הוא מקבל חומרים שמסייעים לחמצן בדם שלו, אז יש לו יתרון משמעותי על היריב, במיוחד בענף שבו חדות של פעולה קובעת המון".

כריסטיאנו רונלדו. "הכדורגל 100% נקי מסמים" צילום: אימג'בנק, Gettyimages

"כדורי אומץ"

העדויות על שימוש בסמים ממריצים בכדורגל ממשיכות להיערם. במחקר שנעשה על ידי אופ"א רק 68 מ־879 השחקנים המקצוענים ששיחקו בין 2008 ל־2013 בליגת האלופות, ליגת אירופה ואליפויות אירופה לאומות, הראו סימנים מחשידים לשימוש בסטרואידים בבדיקות שתן. בדיקות שתן, שאותן קל לזייף ולנקות, הן לא הכלי הכי אמין לבדיקת סמים ממריצים מהדור החדש, תרופות מתוחכמות שמסייעות לחולים במחלות כרוניות כגון סרטן וניוון שרירים.

שימוש בסמים ממריצים מתגלה, בדרך כלל, שנים רבות אחרי שהעניק לקבוצה יתרון לא הוגן על פני יריבותיה. כבר בשנות העשרים והשלושים היו עדויות לכך שכדורגלנים באנגליה קיבלו "כדורים בצבע כסף" או "כדורי אומץ". בשנות השישים אברטון נחשפה כמי ששחקניה לקחו כמות גדולה של סמים ממריצים מדי שבת. על פי הרופא הגרמני אריק אגרס, שבדק את ההיסטוריה של סימום בספורט הגרמני, "אין ספק שנבחרת גרמניה של מונדיאל 1954 השתמשה "בהזרקת חומרים חזקים, שהם תיארו כוויטמין C". על פי אגרס, השחקנים של נבחרת גרמניה שניצחה את נבחרת הונגריה הגדולה, השתמשו בפרוויטין (Pervitin), שזה חומר שגם החיילים הנאצים ברייך השלישי השתמשו בו "כדי להיות אגרסיביים וחסרי פחד".

פול ברייטנר, כוכב נבחרת גרמניה משנות השבעים, אמר ב־2007 ש"אין ספק שיש הרבה סמים בספורט. אם כדורגלן מאמין שהוא יכול לשמור על המקום בהרכב שלו ולתרום לניצחון ואז גם להרוויח יותר כסף — אז למה שלא ישתמש בסמים? במיוחד כשבכדורגל בודקים רק שתן. המוטיבציה לשימוש בסמים דומה אצל כדורגלנים בדיוק כמו אצל רוכבי אופניים. בשנות השמונים זה היה נורמה בבונדסליגה לבלוע חומרים שיעזרו לך לגמוא יותר ק"מ".

כוכבים גדולים אחרים הודו שבשלב מסוים הם קיבלו "זריקות". מזיקו, דרך פרנץ בקנבאואר ועד שחקני אייאקס הגדולה של שנות השבעים, שסיפרו על "כדורים לבנים בטעם שוקולד" שהם קיבלו על בסיס קבוע. שחקניו של הלניו הררה, מאמן אינטר האגדי, היו מקבלים "תוספי מזון" ולפני משחק היו שותים מה שכונה "קפה הררה", שככל הנראה היה מלא בסוג של סם ממריץ.

נבחרת ספרד. "אני מקווה מאוד שאין סמים בספורט, אבל סטטיסטית לא יכול להיות שיש כל כך מעט בכדורגל. באופ"א לא לוקחים דם, רק בדיקת שתן, ולצערי אנחנו יודעים שיש הרבה אגדות שהם בעצם היו רמאים" צילום: אם סי טי

קליניקת הון

בשנות התשעים יובנטוס הגדולה של ג'יאנולקה וויאלי, פאבריציו ראבנלי, דידייה דשאן, אלסנדרו דל פיירו ואחרים נהנתה משירותיו של ריקרדו אגריקולה, רופא שהורשע ב־2004 בסימום שיטתי של רוכבי האופניים שעבד איתם. בתחילת שנות האלפיים זידאן בעצמו היה הולך לקליניקה שוויצרית, שם היה זוכה ל"טיפול הצערה". את הטיפול המליץ לג'ון הולידיי, הזמר הצרפתי וחברו שסיפר על כך בראיון טלוויזיוני ב־2003.

בשנים האחרונות כמה רופאים ספרדים, כגון לואיס דל מורל, הורשעו בסימום ספורטאים ורוכבי אופניים. חלקם עבדו עם קבוצות הכדורגל הגדולות של ספרד אף על פי שלפעמים לא החשיבו אותם בתקציב השכר הרשמי. לאחרונה נזכר טיילר המילטון, רוכב אופניים לשעבר, בשיחה שהיתה לו עם דל מורל ב־1999. "אתם לא לוקחים כלום ביחס לכדורגלנים", אמר לו אז דל מורל. פונטס, שמוזכר בתחילת הכתבה, הודה שעבד עם "כדורגלנים" ו"קבוצות כדורגל". "אני לא יכול להגיד לכם אילו מועדונים", אמר בראיון ל"לה מונד". "קיבלתי כבר איומים על חיי ועל חיי משפחתי. יש ענפי ספורט שאי אפשר לעשות משהו נגדם בנושא הזה בגלל שהם חזקים מאוד".

כמו כן, כדורגלנים ותיקים מודים בעצמם שבדיקות הסמים בכדורגל די מגוחכות. "בעשור שלי כשחקן עשיתי רק בדיקות שתן", אמר ג'ואי בארטון, שחקן פרמיירליג ותיק. "אף פעם לא לקחו ממני דם". זה בעוד שבאתלטיקה קלה כל ספורטאי מעביר דגימות של דמו לסוכני WADA מדי כמה חודשים.

האמת, זה דווקא הגיוני שכדורגלנים, שנדרשים לרוץ פי 5.7 יותר קילומטרים בעונה מאשר אצנים מקצוענים, שחקנים שסובלים מפציעה כל 11 משחקים, שחקנים שעל פי רופאים מומחים לא אמורים לשחק יותר מ־30 משחקים בעונה, ייעזרו בביוכימה מתקדמת, שחוקית בכל מקום מלבד בספורט. ב־NBA וב־NFL, למשל, כמעט ולא בודקים שחקנים לגילוי סמים ממריצים כאלו ואחרים. על פי בכיר ב־WADA, שחקני ה־NBA אף מקבלים "טלפון מקדים", שלושה שבועות לפני שעושים להם בדיקה. "הספורט האמריקאי חי על סמים ממריצים", אומר הבכיר ב־WADA, "ולאוהדים לא כל כך משנה. זה כמו שהם הולכים לקונצרט רוק ולא ממש מתעניינים בזה שהזמר לוקח משהו כדי לנגן יותר חזק".

השאלה הגדולה היא לא אם יש או אין סמים ממריצים בכדורגל. סביר להניח שהסימום הוא נפוץ ביותר. הרי, לעתים הספורטאים אפילו לא יודעים מה מזריקים להם שגורם להם להרגיש כל כך טוב. אבל בכל מקרה, השאלה היא אם אנחנו, כאוהדים, מוכנים להודות שהקבוצות והשחקנים האהובים עלינו משתמשים בסמים ממריצים? כנראה שלא. ובגלל זה ההתייחסות לסמים בכדורגל היא כאל תופעה שבשוליים, אף על פי שאין ספק שהיא עמוק בתוך הוורידים והעורקים של הכדורגל.