להרוג את ה-NCAA

כל מי ששיחק בעבר במשחק וידיאו של EA SPORTS, יודע איפה טמונה ההנאה הגדולה. עם כל הכבוד לברצלונה של ליאו מסי, למיאמי של לברון ג'יימס ולאפשרות לזכות עם נבחרת ישראל במונדיאל - החוויה האמיתית היא להיות ארכיטקט ההתקפה של נבחרת ברזיל של 1970, או להטביע עם דניס ג'ונסון המנוח על הראש של קארים עבדול ג'באר, ולעזור לבוסטון מודל 87' להשיג נקמה ראויה בלוס אנג'לס לייקרס. במשחקי הווידיאו האלה האפשרות הייחודית הזו נקראת אזור הקלאסיקה, וכאן מתחיל הסיפור של אד אובאנון.

אוהדי קולג'ים. העסק מרוויח, "העובדים" לא מרוויחים צילום: רויטרס

ב־1995, אד אובאנון בן ה־22 היה פאוור פורוורד בקבוצת הכדורסל של UCLA והדמות המרכזית במסע נהדר של הברוינס לאליפות. הוא רשם באותה עונה ממוצעים של יותר מ־20 נק' ושמונה ריב' למשחק, ונבחר לשחקן המצטיין של טורניר המכללות. מאזן כללי של 1:32, עם כמה ניצחונות לתפארת - כמו הריצה של תיוס אדני מחוף אל חוף כדי לקלוע עם הבאזר מול מיזורי בסיבוב השני - הפכו את הברוינס של 94'/95' לקבוצה קלאסית. בחברה טובה עם קבוצות אחרות של הברוינס משנים שונות, או עם ה"פאב פייב" של מישיגן, אינדיאנה הבלתי מנוצחת של בובי נייט, ודיוק של מייק ששבסקי, כריסטיאן לייטנר וגרנט היל. קבוצות כאלה התחבאו בתוך אזור הקלאסיקה במשחק הווידיאו של EA SPORTS.

ב־2009, אד אובאנון בן ה־36 היה סוכן מכוניות משומשות מלאס וגאס, שחקן כדורסל לשעבר עם עבר לא מפואר בניו ג'רזי נטס ובדאלאס מאבריקס מה־NBA ובעוד כמה קבוצות מליגות אחרות, בין השאר באיטליה, יוון וספרד. הוא גם היה התובע הראשי בתביעה ייצוגית לפי חוק ההגבלים העסקיים, שבה שחקני כדורסל ופוטבול לשעבר בקולג'ים תבעו את התאחדות ספורט הקולג'ים הלאומית, או בשמה המוכר יותר ה־NCAA, על מניעה לא חוקית של רווחים שנוצרו כתוצאה משימוש בדמותם במשחקי וידיאו, פרסומות ושאר אזכורים אישיים.

לא זה תמורת זה

נריץ אתכם בין השורות גם דרך המבוא המשפטי. כל שחקן שמצטרף לקבוצת קולג' חותם על כתב ויתור, שבו הוא מוותר על האפשרות לעשות כסף מדמותו. כך, בעוד שה־NCAA עושה הון עתק ממכירת מרצ'נדייז, זכויות ופרסומות, השחקן עצמו נותר בצד. אפשר לטעון שאותם שחקנים יוצאים עם תואר אקדמי שהם עבדו בשבילו מעט מאוד ושילמו עליו כמעט כלום, אבל זה סוג של היגיון של "זה תמורת זה" (קבלת תמורה שווה) רק אם לא מביאים בחשבון עד כמה הכנסות הטלוויזיה וההזדמנויות השיווקיות התעצמו בעשורים האחרונים - מה שלא ממש מותיר פה איזשהו בסיס לשוויון.

מעבר לכך, הויכוח על ההיגיון בכתב הוויתור והיותו צודק או לא הוא לכל היותר למשך תקופת המשחק של אותו שחקן. כאן גם המקום להוסיף ששחקנים פעילים שעתידם המקצועי לפניהם לרוב לא ימהרו לצאת נגד המעסיקים שלהם. אבל האם זה הגיוני שה־NCAA תמשיך לעשות כסף, והרבה כסף, מדמותו של אד אובאנון ומדמותם של שחקנים אחרים (גם שמות גדולים מאובאנון כמו אוסקר רוברטסון וביל ראסל הצטרפו לתביעה) לכל משך ימי חייהם ואחריהם? אין טיעון מוסרי או אתי חזק מספיק שהקולג'ים יכולים לטעון לזכותם לגבי השאלה הזו, ופה מתחיל הסיכוי הגדול של התביעה הזו.

הטענה המרכזית של אובאנון נמצאת בקרביו של חוק ההגבלים העסקיים האמריקאי ונושא תיאום המחירים. הטענה היא שמעצם החתימה על כתב הוויתור, שעליו הוכרח לחתום, ה־NCAA מנעה ממנו את האפשרות לקבל בעתיד כסף על שימוש בדמותו ממישהו אחר - נניח מתחרה ל־EA SPORTS, שעמה ל־NCAA יש חוזה בלעדיות - וכך למעשה קבעה את מחיר השימוש בדמותו על אפס (בלא תחרות).

משחק כדורסל במחשב. השופטת קבעה שהשתמשו בדמויות השחקנים

שינוי פני הספורט

אחרי שכבר ב־2010 הסכים בית המשפט בדיון מקדמי שיש בסיס לתביעה ונתן מכה קלה בכנף לראשי ה־NCAA, שהיו צריכים להתחיל לחשוב על סוללת המשפטנים שהם הולכים לרתום ולשלם להם הון עתק כדי לצאת מהעניין הזה, לפני כשבוע דחתה השופטת הפדרלית קלאודיה ווילקן בקשה מקדמית אחרת של ה־NCAA לדחות את התביעה. אותה סוללת משפטנים טענה שהשחקנים תיקנו את תביעתם והוסיפו דרישה לקבלת פיצויים על הרווחים שכבר הושגו כתוצאה מהשימוש בדמויותיהם - ולא רק על מניעת האפשרות לאותם רווחים. "זהו שינוי של אסטרטגיה משפטית, וזה אסור", טענה ההגנה. השופטת שמעה את הטיעון, הגיבה - בערך - ב"נו, אז?", ולמעשה אמרה ששום סחרחרה ופתלתלה משפטית לא תעזור בפעם הזו, ובכך נתנה גושפנקה סופית לתביעה שסיכוייה מטלטלים את ארה"ב.

כי לפתע הקייס של אובאנון וחבריו נראה כמו משהו שיכול לשנות לחלוטין את ספורט המכללות כפי שהכרתם אותו עד עכשיו, ואת מערכת היחסים של מעביד־עובד שמתנהלת בין הקבוצות והגופים המנהלים לבין השחקנים. בעקבות הקביעה של השופטת ווילקן כל הטענות המקדמיות, הערעורים והפלפולים המשפטיים נתחמים עכשיו לתאריך אחד - אי שם ביולי 2014, ככה זה במקרה כה סבוך ועתיר דפים ומסמכים ותובעים ונתבעים - כשעכשיו יחלו הצדדים בהליך הגילוי שבו ה־NCAA תהיה מחויבת למסור מסמכים לידי התביעה - מסמכים שאולי יצליחו קצת לחשוף את היקף הפגיעה ואת גודלו של הניצול, ולהוציא לאור מספרים והסכמים שה־NCAA היתה כנראה שמחה לנעול במרתפיה לעד.

מי הקורבן הבא?

האם זו תהיה התביעה שתשנה את ספורט הקולג'ים באמריקה, והאם אובאנון יהיה האיש ש"יהרוג את ה־NCAA", כמו הכותרת המפוצצת של אחד הטורים שעסקו בנושא בשבוע האחרון? עוד מוקדם לקבוע. מדובר בהליך כה ארוך שזו רק הפנייה שלפני קו הזינוק שלו. אמנם סכומי הפיצויים נשמעים דמיוניים מכיוון שכל מי שנפגע מהפעולה, גם אם לא היה צד לתביעה, יכול לתבוע פיצוי אם התביעה תתקבל - אבל הם רק חלק קטן מהעניין. טחנות הצדק טוחנות

לאט, וטחנות הצדק האזרחי אפילו לאט יותר, לכן המלחמה הזו תהיה ארוכה.

אבל מה שלא יקרה, וכמה זמן שזה לא ייקח, די ברור שהתביעה הזו כן תשנה את המצב הקיים. את מאזן הכוחות. ל־NCAA לא תהיה אפשרות לצאת מזה עם איום מרומז, משא ומתן בחדרי חדרים או פיצוי שקט. הפחד נעלם, התדמית הכל יכולה ניזוקה. הגוף מטיל האימה הזה יצטרך לחשוב שנית על דרכו, אולי בדרך לרפורמה שתשאיר מאחור לא מעט קורבנות, כמו ענפי ספורט פחות פופולריים או בתי ספר פחות טובים, כדי לחלק את העוגה ולהמשיך לאחוז בחלק טעים ממנה. הספורטאים, מובלים על ידי סוחר מכוניות מלאס וגאס שלא היה לו שום דבר להפסיד, הרימו ראש, והכוח שלהם הרבה יותר גדול ממה שהם בעצמם יכלו לתאר.