תנתח את זה!

שאלה א': התוצאה צמודה, אין הרבה זמן על השעון ועל קו העונשין עומד שחקן. הוא חייב לקלוע את הזריקות שלו. הוא נמנה עם קבוצת החוץ, כך שהוא עומד באולם לא מוכר, עם תאורה שאינו רגיל לה, המרחק של הקהל מהסל משפיע על תפיסת המרחב בגלל הקרש השקוף והקהל ביציעים עושה הכל כדי להפריע לו ברעשים, נפנופים, אולי אפילו גידופים. מהלך דומה מתרחש בהתקפה הבאה, כעת ניצב על קו העונשין שחקן מהקבוצה הביתית. זה הסל שהוא זורק אליו כל יום, המוח שלו מכיר את התאורה ואת היציעים, והיציעים מכירים אותו, רוצים בטובתו, ונותנים לו את השקט הדרוש כדי להתרכז בביצוע המשימה העדינה של קליעת זריקת עונשין.

שאלה ב': במהלך משחק ממוצע כ־80–90 מהזריקות לסל מסתיימות בהחטאה ובריבאונד. כ־65 מהכדורים החוזרים הללו יסתיימו בידיה של קבוצת ההגנה, אלה ששחקניה ממוקמים מלכתחילה בעמדות קרובות יותר לסל, בטח בקרבת הטבעת. לעומתה, שחקני קבוצת ההתקפה מתחלקים בין אלה שממהרים לרדת להגנה עוד בזמן הזריקה, לבין אלה שנשארים באזור הצבע, כשבינם לבין הסל נמצאים שחקני ההגנה.

באיזה אזור במגרש יהיה להתקפה הכי קל לקטוף כדורים חוזרים?

התשובות הרווחות לשתי השאלות הללו הן כלהלן: א'. לשחקן החוץ יש יותר סיכוי להחטיא.

ב'. לשחקני ההתקפה יהיה הכי הרבה סיכוי לזכות בכדור חוזר באזור שסביב הסל, אבל לא בצמוד לטבעת.

אתם טועים

שתי התשובות האלה הן שגויות.

איך אנחנו יודעים ששתי התשובות האלה שגויות? כי אנשים הוכיחו את זה סטטיסטית. כי יש אנשים שחוקרים את השאלות האלה, ועוד רבות אחרות שנוגעות לניתוחים סטטיסטיים של סיטואציות ספורטיביות. ובחמש השנים האחרונות, בסביבות פברואר–מרץ, מתקיים בבית הספר היוקרתי לעסקים "סלואן" של אוניברסיטת המחקר מהבולטות בעולם, MIT, כנס שנותן במה למחקרים כאלה ולשלל דיונים סביב הנושא שמתוכו נולדו מחקרים כאלה - אנליטיקס.

"אנליטיקס", זה השם שניתן לתחום החקר המתקדם של סטטיסטיקות בספורט. תחום שבא לעולם בין שנות השבעים לשמונים באדיבותו של בילי ג'יימס, מהפכן בתחום ספירה וניתוח של הנתונים בבייסבול, שהפך בעשור הקודם ליועץ בכיר לבוסטון רד סוקס, ממועדוני הבייסבול המפוארים בארצות הברית. על בסיס עבודתו של ג'יימס, שכונתה "סייברמאטריקס", בנה בילי בין את פילוסופיית ה"מאניבול", שבעזרתה הפך את קבוצת אוקלנד את'לטיקס הענייה לחברה קבועה בצמרת הליגה בין השנים 1999 ו־2006. פועלו של בין פורסם ב־2003 בספרו המצוין של מייקל לואיס "מאניבול", ותועד בשנה שעברה גם בסרט בכיכובו של בראד פיט.

ובזמן שבבייסבול כל פעולה מדידה והסיטואציות הרבות שמתקיימות במשחק די דומות אחת לשנייה, שיגעון האנליטיקס הוא כבר נחלת הכלל. עם זאת, ביתר ענפי הספורט - שאינם מדידים באותה קלות כמו בייסבול - עדיין הנסתר רב בהרבה על הגלוי.

בילי בין. אחד מהדוברים המבוקשים בעולם - גם הוא היה בכנס האנליסטים בבוסטון צילום: איי פי

אסכולת בוסטון

בענפים כמו פוטבול, כדורסל, כדורגל או הוקי נעשים בעשור האחרון יותר ויותר ניסיונות להמציא מחדש את הגלגל בכל הקשור לניתוח סטטיסטי של המתרחש על המגרש. הפעילות הזו מתקיימת בכל מקום, החל מאינספור חוגים לסטטיסטיקה באוניברסיטאות ברחבי ארה"ב, דרך חדרים של חובבי ספורט המשוגעים לדבר ועד לחברות פרטיות המנסות ל"מצוא זהב" ולהיות הגוף הראשון, שיוכיח מהי הדרך הכי יעילה למדוד את איכותו של שחקן, לנצל חולשות של קבוצה יריבה וכו'.

בדיוק בשביל כל האנשים האלה יצאה לדרך ב־2007 הוועידה ב"סלואן", שנקראת MIT Sloan Sports Analytics Conference ומתקיימת במקומות שונים בבוסטון, מסצ'וסטס (MIT הוא המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס ושוכן בקיימברידג' שבפרברי בוסטון).

הוועידה הוקמה על ידי שני בכירי ספורט מבוסטון. האחת היא ג'סיקה גלמן, סמנכ"לית שיווק ואסטרטגיה בקראפט ספורטס, חטיבת אחזקות הספורט של קארפט גרופ, המחזיקה, בין היתר, באימפריית הפוטבול הבוסטונית ניו אינגלנד פטריוטס. השני הוא דריל מורי, כיום הג'נרל מנג'ר והמנהל הספורטיבי של יוסטון רוקטס, שעבד קודם לכן בבוסטון סלטיקס - ואחד שקנה לעצמו שם של מי שמנהל את קבוצת הכדורסל שלו לא מעט בהסתמך על מחקרים סטטיסטיים מתקדמים וייחודיים.

מ־150 אורחים לאלפי אורחים

לוועידה הראשונה הגיעו כ־150 אורחים, והיא התקיימה בכיתות ב־MIT. הוועידה השנייה קיבלה 350 אורחים והתאכסנה ב"מרכז ריי ומריה סטאטא" - עדיין בתחומי האוניברסיטה. הכיוון כבר היה ברור: הביקוש עצום, הדבר הזה רק הולך ומתפתח, ובכל שנה צריך למצוא לוועידה מקום גדול יותר. ב־2011 כבר פקדו את הפאנלים וההרצאות השונות 1,500 אורחים, לא כולל רשימת המתנה שכללה 300 נוספים. השנה, אחרי שלוש שנים ב"מרכז הכנסים של בוסטון", עברה הוועידה ל"מרכז הכנסים היינס", מקום פרקטי יותר לוועידה מהסוג הזה, שכולל מספר רב של חדרים וכיתות, ומאפשר לקיים במקביל כמה וכמה פאנלים.

ואם הזינוק במספר המשתתפים מרשים, חכו עד שתשמעו מי נמנה באופן כמעט קבוע על רשימת הנואמים, המנחים, הפאנליסטים והמציגים. ספורטאים פעילים כמו ריי אלן (סלטיקס) וג'סטין טאק (ניו יורק ג'איינטס); ספורטאים לשעבר שממלאים כיום תפקידים שונים כמו ברנט בארי (תקשורת), אייברי ג'ונסון (מאמן) וסטיב קר (היה ג'נרל מנג'ר, כיום בתקשורת); סופרים מהוללים (מייקל לואיס, מלקולם גלאדוול), בכירי עולם תקשורת הספורט בארה"ב (ביל סימונס, ג'ון וורטהיים, מייקל ווילבון, בוב רייאן, ג'קי מקמולן); מאמנים מהשורה הראשונה (ריל קרלייל, ג'ף ואן גאנדי); בעלים של מועדוני ספורט (מארק קיובן, משפחת קראפט); מנהלי ליגות (אדם סילבר, סגן קומישינר ה־NBA), אנשי שיווק ועסקים (סוני וקארו מריבוק, שאחראי על החתמת מייקל ג'ורדן בנייקי, פיטר מור מ־EA Sports, לשעבר סגן נשיא במיקרוסופט); מומחי סטטיסטיקה (ביל ג'יימס, ארון שאץ, דן אוליבר); מנהלי קבוצות ואנשי אקדמיה הם רק רשימה חלקית בהחלט.

דריק רוז ורייג'ון רונדו. האם מדובר בתחום מחקר פרקטי, לגיטימי, כזה שתעשיית הספורט יכולה בכלל להרוויח ממנו משהו, או שמא מדובר בחבורת חנונים משוגעי נוסחאות ונעלמים שמתעסקים במשהו שנראה נחמד על דף המשבצות, אבל אין לו אחיזה אמיתית במה שמתרחש על מגרשי הספורט, שם בני אדם מתחרים מול בני אדם, ולא נוסחאות מול נוסחאות? צילום: איי פי

מה כל זה אומר?

אבל בעוד שהסיקור התקשורתי של הוועידה, באופן מאוד לא מפתיע, הוא מאוד מעמיק, ומאוד מחמיא, שאלה שחייבת להישאל היא האם כל הסיפור הזה הוא אמיתי. האם מדובר בתחום מחקר פרקטי, לגיטימי, כזה שתעשיית הספורט יכולה בכלל להרוויח ממנו משהו, או שמא מדובר בחבורת חנונים משוגעי נוסחאות ונעלמים שמתעסקים במשהו שנראה נחמד על דף המשבצות, אבל אין לו אחיזה אמיתית במה שמתרחש על מגרשי הספורט, שם בני אדם מתחרים מול בני אדם, ולא נוסחאות מול נוסחאות?

הביקורת המרכזית על האנליטיקס היא שבבייסבול כולם כבר יודעים הכל, בכדורגל ובפוטבול היא לא רלבנטית כי כל סיטואציה שונה בתכלית מקודמתה לכן הסקה סטטיסטית היא בלתי אפשרית, ובכדורסל אמנם יש עוד מה ללמוד אבל התחושה היא שזה לא מה שישנה גורל של קבוצה.

התשובה של אנשי הוועידה ושל המשוגעים לדבר היא שהם לא כאן כדי להחליף את שיטות האימון המסורתיות, את טביעת העין של מגלי כישרונות. הם רק רוצים להוסיף כלים שיאפשרו לנצל חוסר אפקטיביות בתחומים כמו הערכת הכישרונות וניתוח יריבות. ובעסק כמו ספורט מקצועני, שמגלגל עשרות מיליארדי דולרים בשנה באירופה ובצפון אמריקה, גם שיפור של אחוזים בודדים בתוצאות עלול להתגלות כאוצר אמיתי. שווה לקפוץ בשביל זה פעם בשנה לבוסטון.