הכדורגל הישראלי סובל מהזנחה רגולוטרית
הכדורגל מרשה לעצמו להכניס הרבה יותר מדי אנשים מפוקפקים לעמדות בכירות במועדונים. הגיע הזמן לסיים את ההזנחה הרגולוטרית
תארו לעצמכם שהיה בעלים בליגת העל בישראל שעשה את כספו בעסקי ההימורים הלא חוקיים בספורט. תארו לעצמכם שלאותו הבעלים יש קשר עבודה הדוק עם משפחת פשע ידועה. תארו לעצמכם שהבעלים המדובר סופר מעורב בכל מה שקורה בקבוצה - מי יאמן, אילו שחקנים יגיעו לקבוצה, אילו שחקנים ישחקו.
תארו לעצמכם שאותו בעלים עושה תעודת מאמן ומחליט לאמן את הקבוצה. הוא הבעלים והוא המאמן. במקביל, הוא מספר לעיתונות כמה שהוא טוב במה שהוא עושה וכמה שהתקשורת והאוהדים לא מבינים כלום.
תארו לעצמכם כמה קל יהיה לו למכור משחק של הקבוצה שלו ולהרוויח לו ולעצמו הרבה מאוד כסף.
זה לא סוד שהבעלים של הקבוצות, שהם בעצם הבעלים של הכדורגל בישראל - כיוון שהם גם חברי המזכירות שקובעת לאן הכדורגל הולך - הם לא בדיוק מלח הארץ. והמצב מחמיר. יותר ויותר אנשים מפוקפקים - כאלו שדורסים שוטרים, כאלו שהגיעו להיות "בעלים" של קבוצה בלי ממש לשלם עליה, כאלו שהפכו לבעלים רק בגלל קרבה משפחתית ועושים מה שהם רוצים במועדון מכובד ומפואר, ועוד דוגמאות כאלו ואחרות.
קשה לצפות מאנשים שמונעים מהאגו שלהם בלבד להבין מה זה לאהוד קבוצה. אי אפשר גם לצפות מהם להבין מה זו קבוצה.
קבוצה אינה עסק פרטי - גם אם הקבוצה בבעלות פרטית. זה כיוון שאוהד הוא לא סתם לקוח. מועדון כדורגל מגיע מהקהילה, בדרך כלל שורשיו עמוקים באותה קהילה. המועדון הוא סחורה רגשית. ולא סתם סחורה רגשית – מדובר על מונופול על הרגש של הלקוח - כלומר האוהד. אין לו הרי מוצר אחר לקנות אם הוא מתאכזב מהמוצר פעם אחר פעם. הוא ישאר אוהד. הוא יסבול יחד עם "המוצר".
בנוסף, האוהד, כאמור, הוא לא לקוח. הוא נכס. הוא הבסיס לכלכלת הספורט. הנאמנות של האוהדים למוצר כמעט ולא קשורה לאיכות המוצר. אפילו חברות אולטרה קפיטליסטיות כגון דלויט, טוענות שהנאמנות של האוהדים היא הנכס היקר והחשוב ביותר לכל מועדון כדורגל.
"אוהדים שמים את המועדון במרכז החיים שלהם. הם מתרגשים בגלל המועדון שלהם, הם מבקשים שהאפר שלהם יפוזר באצטדיון - מועדון כדורגל אינו עסק רגיל. הוא לא סופרמרקט". כך אומר איבן בראבו, סגן נשיא ריאל מדריד.
ובגלל שהכדורגל אינו עסק רגיל אי אפשר להמשיך עם ההזנחה הרגולוטרית שהותירה את הכדורגל שבוי בידיי אנשים מפוקפקים, שלא רק שהם לא מצליחים להביא את הכדורגל הישראלי לשום מקום, הם משתמשים בכספים ממשלתיים, של העירייה, של רשות השידור, של המועצה להסדר הימורים בטוטו ועוד – ללא השגחה אמיתית.
הנה שלושה חוקים שבעולם מדברים עליהם ואפשר ליישם אותם בכל הקשור להעברת בעלות של קבוצות למשקיעים.
אוהד כדורגל בצרפת. הכדורגל הוא סחורה רגשית צילום: איי אף פי
חוק 10 השנים
כל בעלים צריך להיות עם תוכנית עשור לכל מועדון. התוכנית הזו צריכה לכלול שני אספקטים: האחד: תוכנית מקצועית – על מה שהוא מתכנן לעשות למבנה הספורטיבי, והשנייה - תוכנית עסקית, איך הוא מתכנן לנהל את העסק, כמה הוא מתכנן להשקיע, איך הוא מתכנן לגייס כספים וכו'. שתי התוכניות צריכות לקבל את אישורה של ועדה מיוחדת שתורכב מנציגים של ההתאחדות, הבקרה התקציבית, אוהדי הקבוצה, שחקנים לשעבר וחברת ייעוץ עצמאית.
מבחן נאותות
הבעלים החדש צריך להוכיח מספר דברים: כמות הכסף שיש לו להשקיע בקבוצה, הוכחה לבריאות נפשית וגופנית, והוכחה לכך שאין לו עבר פלילי. מי שבעל עבר פלילי לא יוכל לרכוש את קבוצה או להיות חלק מחברה שמעוניין לרכוש את הקבוצה. אינדבדואלים שחשודים בפשעים רציניים – למשל מכירת נשק לא חוקית והלבנת הון, גם לא יקבלו אישור לרכוש מועדון - עד שתוכח חפותם. נקרא לחוק הזה "חוק ארקדי גאידמק".
מכירת חובה לאוהדים
אוהדים, בגלל המעמד המיוחד שלהם בעסקי הכדורגל והספורט, צריכים להיות בעלי המאה והדעה במועדון. ההיגיון פשוט: בלעדיהם למועדון אין זכות קיום. בבונדסליגה, הליגה הבריאה בעולם, כבר פיצחו את העניין הזה מזמן – ולפי חוק המועדונים חייבים להיות בבעלות של האוהדים – אז אין שום סיבה שרשויות כדורגל יכריחו בעלים ומשקיעים חדשים למכור בין 10% ל-25% מהקבוצה לאוהדים – תלוי סכום שהאוהדים מגייסים. נציגים שנבחרו להנהלה בצורה דמוקרטית יבטיחו שקיפות וניהול נכון או לפחות שאיפה לניהול נכון. אפילו באנגליה שוקלים אימוץ חוק כזה.
האם חוקים כאלה ואחרים ירחיקו משקיעים פוטנציאליים? אולי. אבל למען האמת, יש בכדורגל הישראלי כבר מלא "משקיעים פרטיים" שאין להם מושג קלוש איך להיות בעלים טובים. הם מגיעים ובדרך כלל עוזבים כשהמועדון שהם "רכשו" נמצא במצב הרבה יותר גרוע מאשר הם קיבלו אותו. מה הסיכוי שחוקים כאלה באמת יעברו? קלוש. הרי מי ששולט בכדורגל הישראלי לא רוצה לשנות אותו.
